ט'

[חלומותשל אחרים]

ט'

היה שבוע גרוע.
מעט מידי אוכל. מעט מאוד.
אחרי שבוע של קיצוצים , חזרתי היום לאכול קצת יותר נורמלי.
המון רגשות מעורבים
גועל מהגוף, לחץ, פחד, שמחה, חרטה
יום ראשון דיאטנית, שקילה. רוצה ולא רוצה לראות את המספר. רוצה ולא רוצה לראות ירידה.
מתביישת. לא יודעת מה אני רוצה לשמוע. לא נפגשנו שבועיים, ואחרי שבפגישה האחרונה היא קצת קצת שיחררה אני פשוט מתביישת לחזור ככה.
אני יודעת שאסור היה לי לעשות את זה. אסור אסור אסור. אבל הקושי והלחץ גברו על ההגיון השבוע.
אם שבוע שעבר היא כבר רמזה ש"את לא רוצה עוז אשפוז נכון?" אז מה היא תגיד השבוע?
צריכה לדבר עם דר' גור, אבל פשוט מתביישת להסתכל לו בעיניים עכשיו.
עברתי דרך כל כך כל כך ארוכה, אני לא רוצה לחזור להתחלה שלה.... אבל, זה פשוט קשה.

 

[Kalphana Vera]

בושה (ט?)

כשאני חושבת על הטריגרים שעוררו את האנורקסיה שלי אי שם בגיל העשרה, בושה היה אחד מהם. בושה בגוף שלי, באיך שנראיתי, בהתנהגות שלי, בדרך שהעולם התנהג אלי..
וכל פעם שמנעתי מעצמי אוכל חשבתי על כל הרגשות האלה, שהגוף שלי גרם לי להרגיש. זה מה שנתן לי כוחות להמשיך- ההבטחה הזאת לעצמי שמעולם לא ארגיש כך יותר.
(סליחה אם זה טריגר למישהי, זאת לא הכוונה)
אם את מתביישת להסתכל לגור בעיניים, תזכרי את זה בפעם הבאה שאת רוצה לצמצם. תנסי להזכיר לעצמך כל הזמן את המשפט "את לא רוצה עוד אשפוז, נכון?".
תני לרגשות האלה לעשות את העבודה בשבילך, תשאבי מהן מוטיבציה להוכיח לכולם ובעיקר לעצמך שאת מסוגלת, שלעולם יותר לא ייתייאשו ממך או יתאכזבו ממך בהקשר הזה, שלעולם לא תחזרי לתחילת הדרך.

ומעבר לזה,
נפילות הן חלק מתהליך ההחלמה, את בטח יודעת.
אל תהיי קשה עם עצמך, אבל גם אל תירדמי בשמירה.
(הייתה לי פסיכולוגית שהייתה אומרת שכל עוד קמים אחר כך מותר גם ליפול)

 

[חלומותשל אחרים]

צודקת

שכחתי את עניין הנפילות כחלק מתהליך.
תנקס

ולגבי הבושה- העניין הזה של לעשות כדי לרצות מישהו אחר או כדי להוכיח משהו למישהו לא פועל אצלי . לא יותר מכמה ימים לפחות.
ובכלל, אני אמורה לרצות את זה בשביל עצמי..

 

[פרפר בתוך אגרוף]

נפילות כחלק מתהליך,

זה נכון.
אבל רק אם יש בצידן גם קימה...
יש?
איך את מאז ההודעה האחרונה?

 

[חלומותשל אחרים]

מאז

החלטתי לחזור לתפריט
עמדתי בזה 3/4 יום.

היום הם התחילו לדבר איתי על בית שיקומי
ואני פשוט מיואשת.

 

[ג ר נ י ו ם]

אם זה המצב...

נשמע שכדאי להקשיב להם, למרות כל הקושי, לא?

 

[חלומותשל אחרים]

ט'

אני מניחה כן
או שלא
לא יודעת.
אני חושבת לעצמי- מה הבעיה? פשוט תחזרי לתפריט והכל יסתדר
אבל תמיד יש את ה"אבל" הזה.
וההורים כמובן לא יודעים כלום. הם חושבים שהכל "בסדר".
ואני כל כך לא רוצה את הבית שיקומי הזה, כל כך לא רוצה לדחות את החיים שלי בעוד שנה
אבל אפילו עכשיו אחרי ה"איום" הזה אני רק חושבת על איך לרדת במשקל עד הפגישה הבאה עם הדיאטנית.
פאק.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני לא יכולה לקבל את ההחלטה במקומך.

זה החיים שלך, וכל החלטה שלא תקחי- את תהיי זו שתשאי בתוצאות שלה.
אבל דווקא בגלל זה קל לי יותר לא לחשוב על שום דבר חוץ ממה שההגיון אומר.
והוא אומר שאם את צריכה שנה כדי לבסס את הבריאות שלך, כדי לייצב את עצמך ולחזק את כל מה שבנית ועשית באשפוז הזה, את צריכה לעשות את זה.
הבית שלך לא עוזר, כל זמן שאת שם אין לך הרבה סיכוי להצליח, לא כשאת מרגישה ככה בתוכו ולא כשאת לא מצליחה לצאת משם.
הבריאות שלך מדרדרת, ואת יכולה לאבד יותר משנה...
אני יודעת שקשה לחשוב על חזרה לטיפול ועל וויתור על השגרה הזו עכשיו.
באמת שיודעת.
לא אומרת את זה כי אני חושבת שזה קל או מובן מאליו.

מה יהיה קו אדום שאם תעברי אותו תדעי שאת חייבת ללכת לבית השיקומי?

 

[קולדון]

כן, להחלים מהפרעות אכילה

זה יותר קשה ממה שחושבים.

אני כל פעם נדהמת מחדש איזו התמודדות קשה זו.
ואיכשהו, כשהייתי הכי עמוק בתוך זה, היה לי ברור שהכל מבחירה, הכל כי אני רוצה, כי אני נותנת לדברים לקרות.
ורק בתהליך עצמו פתאום התחוור לי כמה אני מפוצלת, כמה זה קשה לי וכמה זה בכלל לא עניין רק של החלטה, אלא החלטה שמביאה איתה בכל ביס התמודדות עם דברים שעד עכשיו ברחתי מהם.


מה שכן... את לא עושה לעצמך את הדרך יותר קלה בזה שאת נותנת לעצמך לצמצם את התפריט.
כשאת עושה את זה, את נחלשת, המחשבות החולות מתגברות, והדרך שלך תהיה יותר קשה.
מה שלא יהיה, בעיני לוותר על התפריט זו לא התמודדות, וזו לא נפילה לגיטימית.. לא בשלב כזה רגיש...
כאילו, היי? מה נראה לך שיקרה? התחלת להרגיש יותר טוב אז נראה לך שאת יכולה לצמצם...? ואם את קצת יותר מפוקסת..... את לא זוכרת שזו תמיד המחשבה שבסוף מובילה אותך להבין שאת רוצה לצאת מזה כבר, ודי.. זה עינוי...