ט'..?
הגוש הזה,שמצטבר לו שם בין הגרון ללב, אני יכולה למצוא אותו במילים, בשירים, במניפסט של אז. הוא הרגיש כמעט אותו דבר. אני יכולה להזכר כמה נתתי לו מקום, וכמה הוא גדל, השחיר, כילה אותי. כמה הבעירה שלו בפנים, הרסה אותי מבחוץ. זה לא הוא. ובטח שלא היא. זאת רק אני, והגוש הזה. שמוציא אותי אותי מריכוז, עושה לי בחילה. למודת נסיון של שנים, אני יודעת, שאסור להחלם בו, שככל שנלחמים- ככה הוא מתעצם. אני יודעת, שאם רק אמתין בסבלנות עד חלוף הזעם, אם אני רק אמתין, הוא גם יקטין מידותיו- מספיק בשביל שאוכל לחליק אותו חזרה. אני יודעת. אז אני מנסה. ואז שוב הוא- והידיעה שהיא זאת לא אני. וההגיון יודע,שזאת המכה האחרונה, שזאת בעצם מתנה, אבל אני לא מצליחה. ואני לא רגועה. והדופק מואץ, ואין הגיון. ואין סבלנות. יש אותו. יש ידיעה. יש גוש. ואני מתעסקת בו, מחטטת, חושבת, נותנת לו מקום. והוא חוזר לגדול, הוא חוזר להשחיר. כי גם אם עברו שנים, גוש זה גוש. וככה הוא מגיע במצבי רגש קיצוניים. זה שטחי. זה דפוק. זאת מלחמה אבודה למולו. זה שטחי, זה דפוק. וזה גובה את המחיר שלו. הנה אני כבר מעורפלת, הצלילות צונחת לה בעדינות, מפנה מקום להרס, שמחליף כאב, שמחליף כישלון. שמחליף (*אתנחתא קלה*) שנאה. זכרונות עבר מצולקות לי על הגוף. עבר רחוק. מאוד. הנה עברו שנים. ואני בטח כבר לא ילדה, שיכולה להתמסכן לה על מר גורלה. כישלון נשארת כישלון. וזה כמעט מצחיק, וזה גורם לי להגעל, וזה שפל, וזה חולני, ובעיקר עלוב. רק אני מבינה עד כמה. אני יודעת, שמספיקה צלקת אחת, בשביל להרוס אותי סופית- בשביל להבין, שאם זאת שוב הבחירה אחרי כל כך הרבה שנים, אז אין תקווה. לגוש אין, לסחרור שהוא מביא איתו אין, כי לחיות בתוך הוויה של שנאה זה לא אפשרי. אז אני מנסה להלחם, בצלקת אחת, בעלת כל כך הרבה משמעות. הכל בחירה. זה לא הוא.זאת אני והגוש. והדופק מואץ. ויש לי סחרחרות, ואני רוצה כמה שיותר, מהר, חזק. ואני לא רגועה, ואני על סף שבירה.
הגוש הזה,שמצטבר לו שם בין הגרון ללב, אני יכולה למצוא אותו במילים, בשירים, במניפסט של אז. הוא הרגיש כמעט אותו דבר. אני יכולה להזכר כמה נתתי לו מקום, וכמה הוא גדל, השחיר, כילה אותי. כמה הבעירה שלו בפנים, הרסה אותי מבחוץ. זה לא הוא. ובטח שלא היא. זאת רק אני, והגוש הזה. שמוציא אותי אותי מריכוז, עושה לי בחילה. למודת נסיון של שנים, אני יודעת, שאסור להחלם בו, שככל שנלחמים- ככה הוא מתעצם. אני יודעת, שאם רק אמתין בסבלנות עד חלוף הזעם, אם אני רק אמתין, הוא גם יקטין מידותיו- מספיק בשביל שאוכל לחליק אותו חזרה. אני יודעת. אז אני מנסה. ואז שוב הוא- והידיעה שהיא זאת לא אני. וההגיון יודע,שזאת המכה האחרונה, שזאת בעצם מתנה, אבל אני לא מצליחה. ואני לא רגועה. והדופק מואץ, ואין הגיון. ואין סבלנות. יש אותו. יש ידיעה. יש גוש. ואני מתעסקת בו, מחטטת, חושבת, נותנת לו מקום. והוא חוזר לגדול, הוא חוזר להשחיר. כי גם אם עברו שנים, גוש זה גוש. וככה הוא מגיע במצבי רגש קיצוניים. זה שטחי. זה דפוק. זאת מלחמה אבודה למולו. זה שטחי, זה דפוק. וזה גובה את המחיר שלו. הנה אני כבר מעורפלת, הצלילות צונחת לה בעדינות, מפנה מקום להרס, שמחליף כאב, שמחליף כישלון. שמחליף (*אתנחתא קלה*) שנאה. זכרונות עבר מצולקות לי על הגוף. עבר רחוק. מאוד. הנה עברו שנים. ואני בטח כבר לא ילדה, שיכולה להתמסכן לה על מר גורלה. כישלון נשארת כישלון. וזה כמעט מצחיק, וזה גורם לי להגעל, וזה שפל, וזה חולני, ובעיקר עלוב. רק אני מבינה עד כמה. אני יודעת, שמספיקה צלקת אחת, בשביל להרוס אותי סופית- בשביל להבין, שאם זאת שוב הבחירה אחרי כל כך הרבה שנים, אז אין תקווה. לגוש אין, לסחרור שהוא מביא איתו אין, כי לחיות בתוך הוויה של שנאה זה לא אפשרי. אז אני מנסה להלחם, בצלקת אחת, בעלת כל כך הרבה משמעות. הכל בחירה. זה לא הוא.זאת אני והגוש. והדופק מואץ. ויש לי סחרחרות, ואני רוצה כמה שיותר, מהר, חזק. ואני לא רגועה, ואני על סף שבירה.
