Lovely locks
New member
(ט')
I've stopped my rambling, I don't do too much gambling These days, these days. יש לי איזו אפליקציה באייפון, היא סופרת ימים, ימים של פכחון. 52, המספר בולט לו בשחור על גביי לבן. 52 ימים שלא שתיתי. 52 ימים עברו, מאז נסיון האובדנות ההוא. ואם יכולתי לספר, את הירידה התלולה, את הריצה במדרון. לא יודעת לאן. אני אשמע כל כך דרמטית. אבל המילה שעולה לי בראש היא 'קפאון'. אולי זה הקור המצמית של החורף הזה. אולי הימים והלילות שנמהלים זה בזה, עד שרוב הזמן אני לא בטוחה איזה יום היום, בכלל. חזרתי להורים שלי. הבית הזה, זה ששהות של חצי שעה בו הייתה מעכירה לי את מצב הרוח ליומיים שלמים. ואני כאן, כבר למעלה מחודש. בחזרה אל מיטת הנוער והמצעים הגלותיים המכוערים. והשתיקה, לעזאזל איתה, מדובר פה בכלבה לא קטנה. לאט לאט שקעתי בה והיא בי. לפחות למשהו אני בית. זה נשמע בכלל הגיוני...? אני מעבירה ימים שלמים באלם. הרבה אנשים נעלמו מחיי וזה מובן לי לחלוטין. יותר קשה עם אלה שנשארו. ששולחים הודעות טקסט, שמזמינים אותי החוצה. ואני לא יכולה. מרגישה שהראש שלי ריק. שאין לי מה להגיד להם. שאפילו מחוות הגוף שלי מגוחכות. קריקטורה מהלכת. I've stopped my dreaming, I won't do too much scheming These days, these days. השעות נוקפות. אני לא מול המחשב, לא מול הטלויזיה. מתחילה לקרוא ספר, מפסיקה אחריי חמישה עשר עמודים. ריק אחד גדול. כל כולי נגועה באפאתיות. אני לא מחזירה הודעות טקסט. אני לא יוצאת החוצה. וההורים שלי. אולי גם משם הקור מגיע. ההשפלות, ההתבדחות על חשבוני והדמוניזציה. לפני שלושה ימים אמא שלי החליטה שאני זונה. נעלבתי, משום מה. זה הגיע למכות, שוב. בסוף לא יכולתי לשאת את זה ושהכל נרגע, לכאורה, חתכתי לעצמי את הפנים. אחי הגדול רוצה שיחזירו אותי לאשפוז, השני רוצה שיעיפו אותי לרחוב. לי לא ברור מי יותר מטורף כאן. אני אצא מנקודת הנחה שמדובר בי. עכשיו אני מחפשת דירה. למרות שאני יודעת שזה צעד לא חכם, בלשון המעטה. אני לא באמת יכולה להיות אחראית לעצמי. וכרגע זה בכלל נס אם אני אפילו מתקלחת. אבל אני מרגישה כמו תת-אדם בבית הזה. התחלתי טיפול פסיכולוגי, פעמיים בשבוע ואמא שלי, שמממנת אותו, משנה את דעתה כל יום. יום אחד היא רוצה לעזור לי. למחרת היא טוענת שרק לקחתי ממנה כסף ושאני לא אפסיק ושאשכח מהטיפול. הקצבה מביטוח לאומי היא בדיחה ממש גרועה, במיוחד אם אני רוצה לשכור דירה. ואני לא רואה איך אני יוצאת מזה. ויותר מזה, אני כועסת על עצמי. איך יש לי את החוצפה לא להודות על זה שאני כאן, למרות הנסיונות שלי לחסל את עצמי. במקום זה המשכתי לשקוע ולשקוע. והכי קטע זה שנראה לי שהספינה טבעה ממזמן. לפעמים אני לא סובלת את היאוש ולפעמים, כמו בשיר ההוא, הוא נעשה יותר נח. אני לא מחפשת פה תמיכה או תשובות או מה שלא יהיה. אני הכנסתי את עצמי לדרך ללא מוצא הזו. ואלה הן ההשלכות. אני סתם כותבת את העליבות הזו שנעשתה המציאות שלי, כי צריך גם להוציא. קצת עצוב לי.
I've stopped my rambling, I don't do too much gambling These days, these days. יש לי איזו אפליקציה באייפון, היא סופרת ימים, ימים של פכחון. 52, המספר בולט לו בשחור על גביי לבן. 52 ימים שלא שתיתי. 52 ימים עברו, מאז נסיון האובדנות ההוא. ואם יכולתי לספר, את הירידה התלולה, את הריצה במדרון. לא יודעת לאן. אני אשמע כל כך דרמטית. אבל המילה שעולה לי בראש היא 'קפאון'. אולי זה הקור המצמית של החורף הזה. אולי הימים והלילות שנמהלים זה בזה, עד שרוב הזמן אני לא בטוחה איזה יום היום, בכלל. חזרתי להורים שלי. הבית הזה, זה ששהות של חצי שעה בו הייתה מעכירה לי את מצב הרוח ליומיים שלמים. ואני כאן, כבר למעלה מחודש. בחזרה אל מיטת הנוער והמצעים הגלותיים המכוערים. והשתיקה, לעזאזל איתה, מדובר פה בכלבה לא קטנה. לאט לאט שקעתי בה והיא בי. לפחות למשהו אני בית. זה נשמע בכלל הגיוני...? אני מעבירה ימים שלמים באלם. הרבה אנשים נעלמו מחיי וזה מובן לי לחלוטין. יותר קשה עם אלה שנשארו. ששולחים הודעות טקסט, שמזמינים אותי החוצה. ואני לא יכולה. מרגישה שהראש שלי ריק. שאין לי מה להגיד להם. שאפילו מחוות הגוף שלי מגוחכות. קריקטורה מהלכת. I've stopped my dreaming, I won't do too much scheming These days, these days. השעות נוקפות. אני לא מול המחשב, לא מול הטלויזיה. מתחילה לקרוא ספר, מפסיקה אחריי חמישה עשר עמודים. ריק אחד גדול. כל כולי נגועה באפאתיות. אני לא מחזירה הודעות טקסט. אני לא יוצאת החוצה. וההורים שלי. אולי גם משם הקור מגיע. ההשפלות, ההתבדחות על חשבוני והדמוניזציה. לפני שלושה ימים אמא שלי החליטה שאני זונה. נעלבתי, משום מה. זה הגיע למכות, שוב. בסוף לא יכולתי לשאת את זה ושהכל נרגע, לכאורה, חתכתי לעצמי את הפנים. אחי הגדול רוצה שיחזירו אותי לאשפוז, השני רוצה שיעיפו אותי לרחוב. לי לא ברור מי יותר מטורף כאן. אני אצא מנקודת הנחה שמדובר בי. עכשיו אני מחפשת דירה. למרות שאני יודעת שזה צעד לא חכם, בלשון המעטה. אני לא באמת יכולה להיות אחראית לעצמי. וכרגע זה בכלל נס אם אני אפילו מתקלחת. אבל אני מרגישה כמו תת-אדם בבית הזה. התחלתי טיפול פסיכולוגי, פעמיים בשבוע ואמא שלי, שמממנת אותו, משנה את דעתה כל יום. יום אחד היא רוצה לעזור לי. למחרת היא טוענת שרק לקחתי ממנה כסף ושאני לא אפסיק ושאשכח מהטיפול. הקצבה מביטוח לאומי היא בדיחה ממש גרועה, במיוחד אם אני רוצה לשכור דירה. ואני לא רואה איך אני יוצאת מזה. ויותר מזה, אני כועסת על עצמי. איך יש לי את החוצפה לא להודות על זה שאני כאן, למרות הנסיונות שלי לחסל את עצמי. במקום זה המשכתי לשקוע ולשקוע. והכי קטע זה שנראה לי שהספינה טבעה ממזמן. לפעמים אני לא סובלת את היאוש ולפעמים, כמו בשיר ההוא, הוא נעשה יותר נח. אני לא מחפשת פה תמיכה או תשובות או מה שלא יהיה. אני הכנסתי את עצמי לדרך ללא מוצא הזו. ואלה הן ההשלכות. אני סתם כותבת את העליבות הזו שנעשתה המציאות שלי, כי צריך גם להוציא. קצת עצוב לי.
