ט'
אני פשוט יודעת שיש בי משהו לא בסדר בפנים. אני לא כמו כולם. כ"כ רציתי חיים נורמליים כמו של כולם. אני מרגישה שאני לא מתאימה לעולם הזה. אני מסתכלת במראה ואני רואה הרבה מעבר לעור, אני רואה את מה שבתוך ושואלת את הבחורה שנשקפת מולי "מי ייקח אותך". והבדידות הזו הורגת. התרגלתי אליה, לא רציתי בה אבל היא כבר הייתה חלק ממני. ואז הוא הגיע ואיתו תקווה רגעית שלא הייתה שווה את זה. כי על התקווה הזו, על התזכורת הקטנה הזו שנשאר בלב חלק קטן שעדיין מתפקד , אני משלמת עכשיו בריבית. החוסר מורגש פי כמה, הכאב חד ולא כהה כמקודם. אני מנסה בכל כוחותיי לשפר את עצמי ולהגדיל את תחומיי העניין ולדעת עוד ועוד על העולם.. אבל זה כ"כ חסר סיכוי, מה זה שווה לדעת ולחשוב ולהרגיש בלי שיהיה את מי לשתף? אני מפחדת להישאר לבד וחוסר הוודאות הזו שיהיה בסדר ואני אמצא את האחד בלתי נסבלת וכאן זה מתחיל- ברוב הדברים אין וודאות. אבל יש משוואה אחת פשוטה- לא לאכול= להרזות. זה ביטחון בשבילי. האם אין בזה כל היגיון?
אני פשוט יודעת שיש בי משהו לא בסדר בפנים. אני לא כמו כולם. כ"כ רציתי חיים נורמליים כמו של כולם. אני מרגישה שאני לא מתאימה לעולם הזה. אני מסתכלת במראה ואני רואה הרבה מעבר לעור, אני רואה את מה שבתוך ושואלת את הבחורה שנשקפת מולי "מי ייקח אותך". והבדידות הזו הורגת. התרגלתי אליה, לא רציתי בה אבל היא כבר הייתה חלק ממני. ואז הוא הגיע ואיתו תקווה רגעית שלא הייתה שווה את זה. כי על התקווה הזו, על התזכורת הקטנה הזו שנשאר בלב חלק קטן שעדיין מתפקד , אני משלמת עכשיו בריבית. החוסר מורגש פי כמה, הכאב חד ולא כהה כמקודם. אני מנסה בכל כוחותיי לשפר את עצמי ולהגדיל את תחומיי העניין ולדעת עוד ועוד על העולם.. אבל זה כ"כ חסר סיכוי, מה זה שווה לדעת ולחשוב ולהרגיש בלי שיהיה את מי לשתף? אני מפחדת להישאר לבד וחוסר הוודאות הזו שיהיה בסדר ואני אמצא את האחד בלתי נסבלת וכאן זה מתחיל- ברוב הדברים אין וודאות. אבל יש משוואה אחת פשוטה- לא לאכול= להרזות. זה ביטחון בשבילי. האם אין בזה כל היגיון?
