siriusgirl
New member
(ט')
נמאס לי כבר, בעיקר מעצמי. אמא שלי שוב האשימה אותי, שכל הבית סובב סביבי, שלכולם אין חיים בגללי, שאף אחד מהילדים לא מקבל תשומת לב בגללי ושגם אם אני אצא עכשיו מהבית, זה כבר מאוחר עבורם כי הם אבדו את הילדות שלהם, בגללי. שהכדורים שלי יקרים והיא בזבזה זמן בלחכות בקופת החולים בגללי ואיך אני לא מתביישת כשהיא כל היום מכרכרת סביבי והחיים שלה ושל כל המשפחה דפוקים בגלל ההפרעה שלי והאובססיות שלי והטרוף שלי. כן, מסתבר שאני עדין דופקת להם את החיים, אפילו בלי לנסות, זה מדהים הכוח העל-טבעי הזה שלי. אז אני תוהה למה לנסות. הסיבה היחידה שאני לא חותכת את עצמי עכשיו היא כי אמרתי להורים ולפסיכיאטרית שלא אעשה את זה. רגע, אבל מה אכפת לי מהם עכשיו? אני נמצאת כאן, סובלת מזה שאני לא יכולה לפגוע בעצמי ולהקל על עצמי לפחות קצת על ידי זה (כי אני צריכה להקל על עצמי, חייבת או שאתפוצץ. אתן מבינות, למרות שאני בראש שלה תמיד כך מסתבר, זה לא מספיק כדי שהיא תבין שהיא רוצחת אותי בהתנהגות הזו שלה. אולי כי לא אני בראש שלה אלא היא עצמה והבעיות שלה איתי), ובשביל מה? בשביל לשמוע כמה אני נטל? בשביל לשמוע כמה אני מטריפה את כולם כאן? אז אולי אני מגיבה באימפולסיביות כמו ילדה קטנה אבל אני לא מתכוונת לקחת את התרופות שלי היום. ואספקה חדשה? אל תטרחי לקנות לי ולבזבז את הזמן עלי בבית המרקחת, זה בסדר, אני לא אשתמש בה. יודעת מה? אני אפילו אהנה מזה. זו לא אני שיכאב לה כשההפרעה שלי תתגבר, זו לא אני שסובלת מהפרעת האכילה ומהחתכים והכאב. את לא מבינה שלחתוך את עצמי רק עוזר לי להתמודד עם הכאב שאת גורמת? שאת זו שזה מכאיב לה? והיי, מזה כבר לא אכפת לי. לא עכשיו.
נמאס לי כבר, בעיקר מעצמי. אמא שלי שוב האשימה אותי, שכל הבית סובב סביבי, שלכולם אין חיים בגללי, שאף אחד מהילדים לא מקבל תשומת לב בגללי ושגם אם אני אצא עכשיו מהבית, זה כבר מאוחר עבורם כי הם אבדו את הילדות שלהם, בגללי. שהכדורים שלי יקרים והיא בזבזה זמן בלחכות בקופת החולים בגללי ואיך אני לא מתביישת כשהיא כל היום מכרכרת סביבי והחיים שלה ושל כל המשפחה דפוקים בגלל ההפרעה שלי והאובססיות שלי והטרוף שלי. כן, מסתבר שאני עדין דופקת להם את החיים, אפילו בלי לנסות, זה מדהים הכוח העל-טבעי הזה שלי. אז אני תוהה למה לנסות. הסיבה היחידה שאני לא חותכת את עצמי עכשיו היא כי אמרתי להורים ולפסיכיאטרית שלא אעשה את זה. רגע, אבל מה אכפת לי מהם עכשיו? אני נמצאת כאן, סובלת מזה שאני לא יכולה לפגוע בעצמי ולהקל על עצמי לפחות קצת על ידי זה (כי אני צריכה להקל על עצמי, חייבת או שאתפוצץ. אתן מבינות, למרות שאני בראש שלה תמיד כך מסתבר, זה לא מספיק כדי שהיא תבין שהיא רוצחת אותי בהתנהגות הזו שלה. אולי כי לא אני בראש שלה אלא היא עצמה והבעיות שלה איתי), ובשביל מה? בשביל לשמוע כמה אני נטל? בשביל לשמוע כמה אני מטריפה את כולם כאן? אז אולי אני מגיבה באימפולסיביות כמו ילדה קטנה אבל אני לא מתכוונת לקחת את התרופות שלי היום. ואספקה חדשה? אל תטרחי לקנות לי ולבזבז את הזמן עלי בבית המרקחת, זה בסדר, אני לא אשתמש בה. יודעת מה? אני אפילו אהנה מזה. זו לא אני שיכאב לה כשההפרעה שלי תתגבר, זו לא אני שסובלת מהפרעת האכילה ומהחתכים והכאב. את לא מבינה שלחתוך את עצמי רק עוזר לי להתמודד עם הכאב שאת גורמת? שאת זו שזה מכאיב לה? והיי, מזה כבר לא אכפת לי. לא עכשיו.