[ט']
אני רוצה להיות שייכת. אני רוצה שאנשים יקבלו אותי כמו שאני. בעיקר אני רוצה לקבל את עצמי כמו שאני. את המראה החיצוני אני מקבלת אבל את הבפנים אני לא יודעת עוד איך לקבל אני לא יודעת איך להתמודד עם מה שהולך בפנים זה כל כך קשה ואני לא יודעת מאיפה להתחיל ומה לעשות. וכשאנשים כן מקבלים אותי זה כל כך קשה לי להבין את זה ואני לא חושבת שזה אפשרי אז אני מתרחקת כדי לא להיות יותר מידי אני כדי שלא יבינו שאני מתוסבכת, דיכאונית ויתרחקו. אני מקדימה תרופה למכה כמו שאומרים. אני מגנה על עצמי בכל כך הרבה חומות שאני לא מצליחה להתחבר באמת לאנשים. ואני לא יודעת אם אני באמת שייכת לפורום הזה ככל הנראה שלא. אני לא יודעת כבר. אני מקבלת את המראה שלי כמו שהוא, אני לא צמה, אין לי בולמוסים, הוצאתי את הבטריות מהמשקל כדי לא להישקל אני מרחיקה את עצמי מהדברים שמשתייכים להפרעה הזאת אבל אני עדיין לפעמים חוזרת למקום הזה, עדיין לפעמים אני נהנת להרגיש סחרחורות אפילו שהן לא נגרמות מאי אכילה, עדיין אני לפעמים נהנת להרגיש בטן ריקה. אבל אלה דברים שוליים כי הם לא קורים כל הזמן. אז אני כנראה לא באמת שייכת גם לפה. במקום לקבל את השליטה מאי אכילה אני מקבלת את השליטה מזה שאני אוכלת בצורה נורמאלית. ואני חושבת שההפרעת אכילה שהייתה לי הייתה רק סימפטום ולא הייתה בעיה אמיתית. עוד חודש מתחילת שנת הלימודים שוב, שנה אחרונה [יב'] ואני לבד בבית ספר. זאת לא סתם אמירה. אני באמת לבד בבית ספר, אין לי שם חברים, אין לי שם אנשים שאני יכולה להסתובב איתם בהפסקות, אין לי חברה שאני ארצה לשבת לידה או לעשות איתה עבודות, אין לי עם מי לדבר שם. אני באמת אהיה שם לבד וזה מרגיש כל כך רע לדעת את זה. אני רוצה שזה לא יהיה ככה, אבל אני לא יכולה לשנות את זה. אני לא שייכת גם לשם. אני לא רוצה להיות ככה. אני לא רוצה לשמור את עצמי מאנשים, להתרחק, נימאס לי להסתיר את עצמי, נימאס לי להסתיר את החתכים [אני כל כך רוצה שהצלקות יעלמו למרות שאני יודעת שהן לא יעלמו בחיים] נימאס לי לפחד שיראו אותם. אני רוצה להיות מסוגלת לדבר ליד אנשים, להיות באמת מאושרת איתם ושזה לא יהיה משהו זמני.
אני רוצה להיות שייכת. אני רוצה שאנשים יקבלו אותי כמו שאני. בעיקר אני רוצה לקבל את עצמי כמו שאני. את המראה החיצוני אני מקבלת אבל את הבפנים אני לא יודעת עוד איך לקבל אני לא יודעת איך להתמודד עם מה שהולך בפנים זה כל כך קשה ואני לא יודעת מאיפה להתחיל ומה לעשות. וכשאנשים כן מקבלים אותי זה כל כך קשה לי להבין את זה ואני לא חושבת שזה אפשרי אז אני מתרחקת כדי לא להיות יותר מידי אני כדי שלא יבינו שאני מתוסבכת, דיכאונית ויתרחקו. אני מקדימה תרופה למכה כמו שאומרים. אני מגנה על עצמי בכל כך הרבה חומות שאני לא מצליחה להתחבר באמת לאנשים. ואני לא יודעת אם אני באמת שייכת לפורום הזה ככל הנראה שלא. אני לא יודעת כבר. אני מקבלת את המראה שלי כמו שהוא, אני לא צמה, אין לי בולמוסים, הוצאתי את הבטריות מהמשקל כדי לא להישקל אני מרחיקה את עצמי מהדברים שמשתייכים להפרעה הזאת אבל אני עדיין לפעמים חוזרת למקום הזה, עדיין לפעמים אני נהנת להרגיש סחרחורות אפילו שהן לא נגרמות מאי אכילה, עדיין אני לפעמים נהנת להרגיש בטן ריקה. אבל אלה דברים שוליים כי הם לא קורים כל הזמן. אז אני כנראה לא באמת שייכת גם לפה. במקום לקבל את השליטה מאי אכילה אני מקבלת את השליטה מזה שאני אוכלת בצורה נורמאלית. ואני חושבת שההפרעת אכילה שהייתה לי הייתה רק סימפטום ולא הייתה בעיה אמיתית. עוד חודש מתחילת שנת הלימודים שוב, שנה אחרונה [יב'] ואני לבד בבית ספר. זאת לא סתם אמירה. אני באמת לבד בבית ספר, אין לי שם חברים, אין לי שם אנשים שאני יכולה להסתובב איתם בהפסקות, אין לי חברה שאני ארצה לשבת לידה או לעשות איתה עבודות, אין לי עם מי לדבר שם. אני באמת אהיה שם לבד וזה מרגיש כל כך רע לדעת את זה. אני רוצה שזה לא יהיה ככה, אבל אני לא יכולה לשנות את זה. אני לא שייכת גם לשם. אני לא רוצה להיות ככה. אני לא רוצה לשמור את עצמי מאנשים, להתרחק, נימאס לי להסתיר את עצמי, נימאס לי להסתיר את החתכים [אני כל כך רוצה שהצלקות יעלמו למרות שאני יודעת שהן לא יעלמו בחיים] נימאס לי לפחד שיראו אותם. אני רוצה להיות מסוגלת לדבר ליד אנשים, להיות באמת מאושרת איתם ושזה לא יהיה משהו זמני.