some where
New member
ט'
לפעמים אני מרגישה שרוב חיי היו ממש דומים, מדי דומים. אני אוהבת להיזכר בימים שהיו במקצת שונים מאלה, אולי בתמימותם הנדירה שעוד הייתה מחלחלת בילדים או ברוגע שהפציע בבקרי השבת עם אמא ואבא, שעוד ידענו אהבה מה היא מבחוץ [ומבפנים], שעוד ידענו ריגושים, וצחקוקים, שעוד ידענו לקום רעבים לטוסט שאמא במיוחד הכינה. לאחר השיפוץ הגדול שהיה אמור לשפר את חיינו במובנים רבים הפכנו עצובים. המציאות צחקקה עלינו מאחורי הגב, חשבה שאני לא רואה אותה שם, מסתכלת, בוחנת, מפנה לי אצבע, מהנהנת בכל בוקר בה השמש הפציעה ובמקום לרצות לקום, הייתי רק צריכה, בכזו פשטות. צריכה ולא רוצה. ועוד מעט אני פתאום אהיה 10 שנים אחרי, חוגגת שני עשורים מחיי שאוכל לתאר אותם בצורה עגומה למדי, ולא פוסחת עלי הבושה מדי יום, שזה מה שאני יכולה לתאר, שזה כל מה שאני יכולה לתת, ושגם אם ארצה לתת עוד, לא אוכל. כי מאגרי הפלאות שלי בלב קצת נוטים לחסר, לפעמים הם ממש רעבים ואני מנסה לתת להם חיזוקים, אבל זה גורע ממני אנרגיה שמלכתחילה אין לי, אך באופן פלא הם עוד קיימים. מילדות של מצולמת הפכתי למצלמת, הרואה הכל מנקודת המבט שלה, אך למרות זאת רואה את כולם מאחור, מאחורי המצלמה, מתועדים ברגעי השמחות, לפעמים קורצים ולפעמים פוצחים בצחוק משחרר, ואני לא שם, כמעט אף פעם, כי אני משמרת את אותה מסורת, ולפעמים שוכחת שגם אני קשורה אליה בצורה כולשהי, שזו בעצם המשפחה שלי, בעצם, היום הולדת שלי, ואין לי אף תמונה ממנה, לכולם יש תמונה מהחגיגה שלי חוץ ממני, אופס. לא בכוונה, באמת. מחר שער הש.ג יצפה גם בי חוזרת אליו אחרי סופ"ש של תהפוכות, ואכנס אליו כמו שיצאתי שבוע לפני, רק שבעצם אהיה גדולה בשנה [תרתי משמע], ואף אחד שם, כל הירוקים למיניהם, לא ידע שבעצם ציון יום זה הוא היום הכי עצוב בכל 356 הימים שאני חיה מדי שנה, ואף אחד מאותם ירוקים לא ידע שאני בעצם שירי יום הולדת לא רוצה, ושהיחידה שתוכל לנחם אותי מכולם זו חתיכה מרשימה של עוגה גדולה ומפתה. אני פשוט איומה. ליל"ט
לפעמים אני מרגישה שרוב חיי היו ממש דומים, מדי דומים. אני אוהבת להיזכר בימים שהיו במקצת שונים מאלה, אולי בתמימותם הנדירה שעוד הייתה מחלחלת בילדים או ברוגע שהפציע בבקרי השבת עם אמא ואבא, שעוד ידענו אהבה מה היא מבחוץ [ומבפנים], שעוד ידענו ריגושים, וצחקוקים, שעוד ידענו לקום רעבים לטוסט שאמא במיוחד הכינה. לאחר השיפוץ הגדול שהיה אמור לשפר את חיינו במובנים רבים הפכנו עצובים. המציאות צחקקה עלינו מאחורי הגב, חשבה שאני לא רואה אותה שם, מסתכלת, בוחנת, מפנה לי אצבע, מהנהנת בכל בוקר בה השמש הפציעה ובמקום לרצות לקום, הייתי רק צריכה, בכזו פשטות. צריכה ולא רוצה. ועוד מעט אני פתאום אהיה 10 שנים אחרי, חוגגת שני עשורים מחיי שאוכל לתאר אותם בצורה עגומה למדי, ולא פוסחת עלי הבושה מדי יום, שזה מה שאני יכולה לתאר, שזה כל מה שאני יכולה לתת, ושגם אם ארצה לתת עוד, לא אוכל. כי מאגרי הפלאות שלי בלב קצת נוטים לחסר, לפעמים הם ממש רעבים ואני מנסה לתת להם חיזוקים, אבל זה גורע ממני אנרגיה שמלכתחילה אין לי, אך באופן פלא הם עוד קיימים. מילדות של מצולמת הפכתי למצלמת, הרואה הכל מנקודת המבט שלה, אך למרות זאת רואה את כולם מאחור, מאחורי המצלמה, מתועדים ברגעי השמחות, לפעמים קורצים ולפעמים פוצחים בצחוק משחרר, ואני לא שם, כמעט אף פעם, כי אני משמרת את אותה מסורת, ולפעמים שוכחת שגם אני קשורה אליה בצורה כולשהי, שזו בעצם המשפחה שלי, בעצם, היום הולדת שלי, ואין לי אף תמונה ממנה, לכולם יש תמונה מהחגיגה שלי חוץ ממני, אופס. לא בכוונה, באמת. מחר שער הש.ג יצפה גם בי חוזרת אליו אחרי סופ"ש של תהפוכות, ואכנס אליו כמו שיצאתי שבוע לפני, רק שבעצם אהיה גדולה בשנה [תרתי משמע], ואף אחד שם, כל הירוקים למיניהם, לא ידע שבעצם ציון יום זה הוא היום הכי עצוב בכל 356 הימים שאני חיה מדי שנה, ואף אחד מאותם ירוקים לא ידע שאני בעצם שירי יום הולדת לא רוצה, ושהיחידה שתוכל לנחם אותי מכולם זו חתיכה מרשימה של עוגה גדולה ומפתה. אני פשוט איומה. ליל"ט