עזרזר אייז באק
New member
ט' באב
לקוח ממאמר של הרב ארז משה דורון: ישאל הקורא - "מה חסר לנו כל כך בית המקדש"? וכי אין מספיק צרות בימינו, אסונות, בעיות כלכלה, חוליים בגוף ובנפש, בעיות בשלום בית ועוד ועוד, עד שבאו חכמים והטילו עלינו את המשא הזה, לזכור ולהצטער על דבר שקרה לפני אלפיים שנה? אכן, עצם השאלה, היא עצמה מבהירה לנו היטב את עומק החורבן. חורבן כה עמוק עד שאבדנו את היכולת להבחין בין טפל לעיקר, עד שמעלתנו האמיתית והראויה לנו - כמעט נשכחה ואבדה, ואין אנו מצירים עוד כי אם על עניני היום יום, על זוטות של הא ודא, והכאב האמיתי, הוא שורש כל הכאבים, נידח ונשכח מן הלב. הגמרא (ברכות ה') מספרת על רבי אליעזר שהיה חולה, ועל רבי יוחנן שבא לבקרו. כשנכנס רבי יוחנן אל החדר הוארו הכתלים מחמת יופיו. הביט רבי אליעזר החולה על רעהו ופרץ בבכי. שאלו רבי יוחנן: "מדוע הינך בוכה? האם משום שלא למדת תורה דייך? הרי לא כל אדם זוכה ללמוד כפי רצונו, והלא העיקר הם הרצון והכוונה". "ואם משום הצער שנצטערת בגדול בניך", הוסיף רבי יוחנן לנחמו "אני עצמי איבדתי עשרה בנים"... "לא אלו הן הסיבות לבכיי" נענה החולה, "בוכה אני על יופייך, על היופי הזה העתיד לבלות בעפר"... אכן - תשובה מפתיעה היא זו, הבאה מפיו של אדם שכל חייו שאף לזכך את גופו מתאוות גשמיות ובז לחיצוניות. אולם מפתיעים עוד יותר הם דבריו של רבי יוחנן, שאף הוא כרעהו, היה זך ונקי מתאוות גשמיות: "על זה ודאי ראוי לבכות". ובכו שניהם... ומבאר המהרש"א פשרו של ספור זה: הלא ידועים דברי רבי יוחנן "אני נותרתי מהיפים שבירושלים". מדוע אמר דווקא היפים שבירושלים? משום שיופיו של רבי יוחנן לא היה דווקא יופי גשמי - אסטטי גרידא. היה זה יופי קדוש, נשגב, יופי של צלם אלוקים, "כי בצלם אלוקים ברא את האדם", יופי ה"טומן" בחובו יופיה וקדושתה של ירושלים עיר האלוקים, "משוש כל הארץ". כל עוד היה רבי יוחנן בחיים יכול היה המתבונן בו להבין מהי קדושה, מהו יופי רוחני, מהו צלם אלוקים שאליו יש לשאוף, אולם לאחר הפטרו מן העולם לא ידע עוד איש כראוי מהו אותו יופי, מהי אותה קדושה, ואיש לא יצטער עוד על אבדנם. ועל כן נענה רבי יוחנן לרעהו: "על זה ודאי ראוי לבכות" ובכו שניהם. על אותן העיתים, שכבר הגיעו בעוונותינו, בהם אין איש שם על לב השפלת מעלת ישראל וארצם, חסרון המקדש, חסרון יופיה של קדושה וחסרון רוממות רוחנית. ירושלים. "עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" אומרים חז"ל (מסכת קדושין דף מ"ט). מהו סוד יופיה האבוד של ירושלים, אותו אנו חסרים ועליו אנו מתאבלים כל כך? בזמן תפארתה נהגו בירושלים הלכות מיוחדות (מסכת בבא קמא פ"ג). הרחובות היו רחבים במיוחד ונאסר לבנות בהן מרפסות היוצאות אל הרחוב ומצירות את רגלי עולי הרגלים. משרפות סיד או מקצועות אחרים הכרוכים בהעלאת עשן היו אסורים, שלא להשחיר ולכער את הבתים, גם רכוזי אשפה אסורים היו בעיר מפני השקצים המצויים בהם, ואפילו חקלאות הכרוכה בזבול המעלה ריח רע הייתה אסורה, כמו גם גדול תרנגולות או אווזים, ואין צריך לומר חזירים. השווקים הרבים שהיו בירושלים - נוקו מידי יום! (בבא מציעא כ"ו). עולי רגלים, משהגיעו לירושלים, יכולים היו לישון היכן שליבם חפץ, ואסור היה מן הדין ליטול מהם דמי שכירות, אף לא דמי שמוש במטותיו של בעל הבית (מסכת יומא י"ב). תאמרו - היה צר לבני ירושלים מפני הארוח הכפוי הזה? ההיפך הוא הנכון - "מנהג גדול היה בירושלים - מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שהמפה פרוסה אורחין נכנסין" (מסכת בבא בתרא צ"ג) ומבאר רש"י "תקנה טובה היא, לקבלת אורחין, שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול".
לקוח ממאמר של הרב ארז משה דורון: ישאל הקורא - "מה חסר לנו כל כך בית המקדש"? וכי אין מספיק צרות בימינו, אסונות, בעיות כלכלה, חוליים בגוף ובנפש, בעיות בשלום בית ועוד ועוד, עד שבאו חכמים והטילו עלינו את המשא הזה, לזכור ולהצטער על דבר שקרה לפני אלפיים שנה? אכן, עצם השאלה, היא עצמה מבהירה לנו היטב את עומק החורבן. חורבן כה עמוק עד שאבדנו את היכולת להבחין בין טפל לעיקר, עד שמעלתנו האמיתית והראויה לנו - כמעט נשכחה ואבדה, ואין אנו מצירים עוד כי אם על עניני היום יום, על זוטות של הא ודא, והכאב האמיתי, הוא שורש כל הכאבים, נידח ונשכח מן הלב. הגמרא (ברכות ה') מספרת על רבי אליעזר שהיה חולה, ועל רבי יוחנן שבא לבקרו. כשנכנס רבי יוחנן אל החדר הוארו הכתלים מחמת יופיו. הביט רבי אליעזר החולה על רעהו ופרץ בבכי. שאלו רבי יוחנן: "מדוע הינך בוכה? האם משום שלא למדת תורה דייך? הרי לא כל אדם זוכה ללמוד כפי רצונו, והלא העיקר הם הרצון והכוונה". "ואם משום הצער שנצטערת בגדול בניך", הוסיף רבי יוחנן לנחמו "אני עצמי איבדתי עשרה בנים"... "לא אלו הן הסיבות לבכיי" נענה החולה, "בוכה אני על יופייך, על היופי הזה העתיד לבלות בעפר"... אכן - תשובה מפתיעה היא זו, הבאה מפיו של אדם שכל חייו שאף לזכך את גופו מתאוות גשמיות ובז לחיצוניות. אולם מפתיעים עוד יותר הם דבריו של רבי יוחנן, שאף הוא כרעהו, היה זך ונקי מתאוות גשמיות: "על זה ודאי ראוי לבכות". ובכו שניהם... ומבאר המהרש"א פשרו של ספור זה: הלא ידועים דברי רבי יוחנן "אני נותרתי מהיפים שבירושלים". מדוע אמר דווקא היפים שבירושלים? משום שיופיו של רבי יוחנן לא היה דווקא יופי גשמי - אסטטי גרידא. היה זה יופי קדוש, נשגב, יופי של צלם אלוקים, "כי בצלם אלוקים ברא את האדם", יופי ה"טומן" בחובו יופיה וקדושתה של ירושלים עיר האלוקים, "משוש כל הארץ". כל עוד היה רבי יוחנן בחיים יכול היה המתבונן בו להבין מהי קדושה, מהו יופי רוחני, מהו צלם אלוקים שאליו יש לשאוף, אולם לאחר הפטרו מן העולם לא ידע עוד איש כראוי מהו אותו יופי, מהי אותה קדושה, ואיש לא יצטער עוד על אבדנם. ועל כן נענה רבי יוחנן לרעהו: "על זה ודאי ראוי לבכות" ובכו שניהם. על אותן העיתים, שכבר הגיעו בעוונותינו, בהם אין איש שם על לב השפלת מעלת ישראל וארצם, חסרון המקדש, חסרון יופיה של קדושה וחסרון רוממות רוחנית. ירושלים. "עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" אומרים חז"ל (מסכת קדושין דף מ"ט). מהו סוד יופיה האבוד של ירושלים, אותו אנו חסרים ועליו אנו מתאבלים כל כך? בזמן תפארתה נהגו בירושלים הלכות מיוחדות (מסכת בבא קמא פ"ג). הרחובות היו רחבים במיוחד ונאסר לבנות בהן מרפסות היוצאות אל הרחוב ומצירות את רגלי עולי הרגלים. משרפות סיד או מקצועות אחרים הכרוכים בהעלאת עשן היו אסורים, שלא להשחיר ולכער את הבתים, גם רכוזי אשפה אסורים היו בעיר מפני השקצים המצויים בהם, ואפילו חקלאות הכרוכה בזבול המעלה ריח רע הייתה אסורה, כמו גם גדול תרנגולות או אווזים, ואין צריך לומר חזירים. השווקים הרבים שהיו בירושלים - נוקו מידי יום! (בבא מציעא כ"ו). עולי רגלים, משהגיעו לירושלים, יכולים היו לישון היכן שליבם חפץ, ואסור היה מן הדין ליטול מהם דמי שכירות, אף לא דמי שמוש במטותיו של בעל הבית (מסכת יומא י"ב). תאמרו - היה צר לבני ירושלים מפני הארוח הכפוי הזה? ההיפך הוא הנכון - "מנהג גדול היה בירושלים - מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שהמפה פרוסה אורחין נכנסין" (מסכת בבא בתרא צ"ג) ומבאר רש"י "תקנה טובה היא, לקבלת אורחין, שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול".