יש גבול למה שאפשר להתאבל
הן על אסון פרטי, הן על אסון לאומי. חורבן בתי המקדש הוא אירוע רחוק מאד בהסטוריה, והוא אירוע שמקושר לדת. הגיוני שחילונים לא יתחברו אליו, ונראה לי שגם דתיים לא יכולים להיות ממש עצובים, אלא רק לציית למצווה המסדירה את ההתנהגות ביום הזה. אני תומך גם במה שנאמר בשרשור (ע"י טרף טרף), שימים מיוחדים לציון אבל אינם הכרחיים, ואף מזיקים, לזכר האסון. יום מיוחד לאסון מהווה דווקא מעין יציאה ידי חובת האבל. כאילו, היה אסון, אז צריך לעשות משהו בנידון, אז הבה נקבע איזה יום ונגמור עם זה. התייחסות כזו היא התייחסות מזלזלת באסון.