(ט אנורקטי, סליחה)

[ג ר נ י ו ם]

(ט אנורקטי, סליחה)

אני משתגעת
הבטחתי לעצמי שלא ארד עוד במשקל, אני ממילא מתאשפזת בקרוב וגם ככה צפוי לי אשפוז לא קצר
אבל כל מה שמניע אותי היא החרדה האיומה מלראות עוד X גרמים (*גרמים*! ממתי אכפת לי מ*גרמים*?????) במשקל
יש לי דד ליין מחרתיים ודד ליין בסוף החודש ואני מוכרחה לעמוד בהם, ואני פועלת באופן חצי אוטומי על מה שנשאר מהמוח שלי אחרי שהאנורקסיה תפסה 97 אחוזים ממנו, וזה קשה
ואני לא רוצה להתאשפז ולהיות בלי המטפלת שלי ובעיקר בלי בן הזוג שלי
ואני רוצה להתאשפז, ולהחלים
ואני מסתכלת במראה ורואה כמה אני מכוערת (אבל כל כך קטנה, סוף סוף, כל יום עוד קצת יותר קטנה)
ואתמול והיום, בעזרת הדיאטנית והמטפלת שלי, הצלחתי לאכול טיפה יותר
ואני אוהבת אותן על זה ושונאת אותן על זה
ואני משתגעת, אני לא יודעת מה לעשות, אני משתגעת

 

[חלומותשל אחרים]

תחזיקי מעמד רק עוד קצת...

 

[ג ר נ י ו ם]

זה נראה כמו נצח..

 

[TinaBa]

חושבת עליך כל כך הרבה...

וכמו שחלומות כתבה- ממש עוד קצת....

 

[ג ר נ י ו ם]

תודה. תחזיקי חזק גם את

 

[m e r e]

~

האמביוולנציה הזאת, זה בסדר. אני חושבת שזה בלתי נמנע.
את עושה צעד לא פשוט, וזה מפחיד נורא וזו גם הקלה ועוד הרבה דברים ביחד. וזה משגע.

אני באמת מאמינה שאת עושה את הדבר הנכון. תעשי בינתיים את מה שאת יכולה. תחזיקי מעמד.
(הצלחת להקדים..?)

 

[ג ר נ י ו ם]

(לא...) (ונדבר?..)

 

[ג ר נ י ו ם]

אבל בעצם אולי המשמעות של האמביוולנציה הזאת

היא שיכולתי לעשות את זה לבד, לעצור את כל ההתנהלות המטורפת הזאת ולחסוך לעצמי כמה חודשים של סיוט בתה"ש, בלי המטפלת שלי, בלי בן הזוג שלי (שלא יוכל לבקר הרבה ואחר כך נוסע לתקופה ארוכה)? (התשובה היא שאני יכולה לעשות את זה יופי לבד ולחזור לתת המשקל הרגיל שלי) (אבל אולי אני יכולה לעלות לבד גם משם? אולי כל השנים האלה לא התאמצתי מספיק?)
(אני עייפה ומותשת ועוד לא התחיל היום)

 

[TinaBa]

יקרה,

אחד הדברים שהביאו אותי בסופו של דבר לתה"ש היתה האפיסת כוחות. חוסר היכולת להחזיק לבד את הכל. חוסר היכולת לקום כל בוקר למאבק הפנימי הזה. לאמביוולנטיות הזאת.
ואני באמת מאמינה שיכולתי לבד. ואמנם אני לא מכירה לעומק את הבור העכשיו שאת נמצאת בו, אבל סביר להניח שגם את יכולה לבד. השאלה היא- באיזה מחיר, כמה זמן זה ייקח וכמה זמן זה יחזיק.

ולהגדיר את תה"ש כסיוט... לא בטוחה שזה באמת הכיוון הנכון. אני חוויתי את זה כהצלה. ובשבועות הראשונים בעיקר פשוט נחתי. נתתי למקום ולצוות לשאת אותי. רק אחרי שהתאוששתי ואגרתי כוחות הצלחתי לעשות עבודה עם עצמי.
והמטפלת תישאר שם ותחכה לך גם אחרי. הבנזוג- זה באמת קשה אם הוא לא יכול לבוא הרבה ואח"כ נוסע, אבל תחשבי שזה "השקעה" נקודתית של מספר מצומצם של חודשים שיאפשר לכם אח"כ ליצור חיים הרבה יותר טובים. ייתן מקום לזוגיות להתפתח. יעשה טוב...
לנו זה עשה פלאים. אמנם הבחור היקר שלי הגיע כל יום, אבל אני חושבת שלאו דווקא בגלל זה התאפשרה הצמיחה הזוגית שלנו.

אני כלכך מקווה שייתקשו כבר. שיגידו לך לבוא היום. שסוף סוף תוכלי רגע לשם בצד את המאבק הפנימי ופשוט לנשום...

חושבת עליך....

 

[חלומותשל אחרים]

מצטרפת לזאת שמעליי.

גם אני לא חוויתי את תה"ש כסיוט.
אני זוכרת שבשבועות הראשונים שם הרגשתי רגועה. יותר רגועה ממה שהייתי שנים. כאילו פתאום היה לי אוויר לנשום.
ברור שהיו גם ימים קשים, אבל סה"כ האשפוז זכור לי כחוויה חיובית.
אם תחליטי מראש שזה הולך להיות סיוט- זה באמת יהיה.

 

[No longer]

אני מאמינה בלהגיד לך בישירות.

זה מה שחשבתי מאז ומעולם. כן,כל השנים לא התאמצת מספיק. נהנית מהמקום הבטוח משקלית, מחשבתית. ובמקום מסוים, לפעמים, צריך להרגיש את מאבדת, ממש, המון, מספיק, כדי להרגיש הספיק לך. וכנראה שלא הספיק לך.
הלוואי שמרחק מהמטפלת שלך, כשאת בישראל, ומבן הזוג שלך, עם כל המאמצים, יהיו מספיקים כדי לדרבן אותך לא לאפשר לעצמך סיבות להתנתק מהם ככה שוב, אף פעם.
(הלוואי שתעיזי לתפוס את החיים שלך בשתי ידיים)

 

[ג ר נ י ו ם]

מותק, אנחנו מכירות שנתיים...

מה זה "מאז ומעולם"?...

 

[No longer]

הייתי סמויה זמן רב.ואני לא קיימת הרבה שנים

אז מבחינתי זה מאז ומעולם.

 

[ג ר נ י ו ם]

 

[m e r e]

את לא יכולה לבד.

למרות שאת אמביוולנטית, למרות שאת רוצה להחלים, למרות שאת אינטליגנטית וסופר מודעת, למרות שאת יודעת בדיוק מה את צריכה לעשות, למרות שיש לך את כל הסיבות בעולם לעשות את זה, למרות שאת פועלת ומתפקדת, למרות שיכולת לשקר לעצמך עד אין סוף (או עד שתקרסי)-
זה לא עוזר לך לאכול. אז מה זה כל זה משנה בעצם?

 

[קולדון]

יש לך סיבה, למה כל השנים האלו לא הצלחת

לגייס מספיק אומץ לעשות את המהלך הסופי, ולנסות לחיות באמת בלי האנורקסיה.

אני חושבת שזה באמת מאוד קשה, וצריך שמשהו או מישהו יזרוק אותך למיים. להגיע למשקל יעד, ואז להבין מה זה אומר.
לתרגל צעדים בריאים באמת, ואז להבין כמה אומץ צריך כדי ללכת עד הסוף.
כמה סיכון זה אומר שאת לוקחת.

והגיוני בעיני שזה משהו שנמנעים ממנו כל עוד יש אפשרות.
אני לא חושבת שהיית מאפשרת את זה לעצמך.. וגם תכלס, מה זה משנה? את עושה את זה. את היא זו שלוקחת את עצמך כדי לעשות את זה, כדי לוודא שזה באמת יקרה, וכדי לעצור עוד מלא שנים של רעב, וטירוף, וסבל.

 

[ג ר נ י ו ם]

תודה לכולכן. קראתי והפנמתי.

 

[simplistic]

עצוב מאוד לשמוע אותך ככה...נסי לשמור על הקרקע שהאנורקסיה לא תפסה אצלך - למשל, זה שאת מסתכלת בראי ורואה את עצמך כמו שאת- קטנה מאוד- זה ממש לא טריוויאלי (אני, למשל, מעולם לא ראיתי עד כמה הייתי רזה), זה שהצלחת לאכול קצת יותר היום ואתמול, זה שאת מצפה מעצמך לעמוד בדד ליין (לא ויתרת על עצמך!) - כל אלה מעידים על תקווה ואופטימיות שנמצאים בך. עשית את ההחלטה להתקדם, אחרת לא היית חוזרת לארץ ועושה את כל הבירוקרטיה הזו בשביל לקבל טיפול- ועכשיו המחלה מנסה לבעוט בחזרה - יש לך את הכוח לעמוד בזה, אני מאמינה בך.

 

[ג ר נ י ו ם]

תודה רבה...

 

[רק עוד רגע קט]

בבקשה תנסי

לא למות לפני האשפוז. (וגם לא בו ולא אחריו). יש בך כל כך הרבה יותר מזה. כבר כמה הודעת שבא לי לצעוק עלייך, לנער אותך, לגרור אותך, להעיר אותך מהמקום הזה. אני שמחה שאת כותבת, וקצת יותר מפוקחת, ועדיין, אני כל כך רוצה לשמוע ממך מילים אחרות. תחזיקי מעמד, את אצלי בלב.