ט׳ (?)

[נוגה 1234]

ט׳ (?)

לילה ראשון שאני אמורה לא לפגוע.
לא יודעת איך עושים את זה. איך עוברים את הלילה הזה.
כבר הספקתי לשכוח איך לא פוגעים. זה הדבר היחיד שעוזר לי לא להרגיש.
ועוד כמה שעות. צריכה שוב לשים תמסיכה ולתפקד כאילו. הכל בסדר.
(וזה בכלל לאחשוב ולא משנה)

 

[קולדון]

אז מה התוכנית?

מה יעזור לך לעבור את הלילה?

תזכרי שזה ישתלם. תעברי את זה ופעם הבאה תהיי יותר חזקה וזה יהיה פחות קשה.

 

[נוגה 1234]

..

הפסיכולוג נתן לי כזה תרגיל של נשימות או משהו כזה, לא שזה עזר..
זה היה הלילה הכי גרוע שהיה לי אי פעם. נשארתי ערה עד 4 בבוקר. (ואחר כך מתפלאים שאני מאחרת לבצפר..)
כמו טיפשה בכיתי. ניסיתי לצייר. ניסיתי לשמוע מוזיקה. שום דבר לא עבד.
כל הפחדים, כל המחשבות הכי גרועות באו. כל הרגשות הכי מגעילים והכי נוראיים........
בשלב כלשהו, כמעט ב4 בבוקר, המספרים כבר היו ביד. אבל לא פגעתי.. בכיתי עד שנרדמתי...........
(ואני בטח נשמעת טיפשה ומפגרת עכשיו. שונאת את עצמי.)
והיום יש עוד אירוע שאני יודעת שיהיה טריגרי. ואחרי שעתיים של שינה, אינלי מושג איך אני שורדת את היום הזה, או את הלילה שיבוא אחריו.
איך לעזאזל אפשר בכלל לא לפגוע?

 

[קולדון]

אבל הצלחת!

כל הכבוד לך. מותר לבכות ולהוציא את הכאב. את לא נשמעת כמו טפשה או מפגרת. להיפך. מאוד אמיצה וחזקה.

מה לגבי האירוע? את חייבת ללכת?
הייתי מנסה להמנע מכמה שיותר טריגרים, לפחות בהתחלה.. כבר ככה מאוד קשה עכשיו.

 

[נוגה 1234]

לצערי

אני חייבת ללכת.
ואני מפחדת מזה. כי בפעם הקודמת, שזה היה משהו באותו סגנון, רק פחות משמעותי, פשוט עשיתי אחר כך הליכה כל הדרך הבייתה. לקח לי בסביבות שעתיים, ביום שגם ככה לא אכלתי בו כלום. רציתי להרגיש תכאב. הלכתי עם דמעות בעיניים, שמעתי מוזיקה, חזרתי הבייתה, וחתכתי.
והפעם, זה אותו אירוע בסגנון, רק יותר גדול, יותר משמעותי, ויותר בקונוטציה של פרידה.
אינלי מושג איך אני אעבור את זה.
ותודה רבה. אני באמת מעריכה את זה

 

[someone343]

אני מקווה שילך בסדר

תזכרי שאנחנו תמיד כאן איתך, ואם את מרגישה רע לפני או אח"כ , את מוזמנת לכתוב, אשמח להקשיב

 

[נוגה 1234]

הערב

עכשיו חזרתי. היה..... מוזר. אני עוד לא סגורה איך אני מרגישה, עוד אינלי לגמרי מילים.
לפני זה הקאתי. אחרי מלא מלא זמן שלא. ביום טריגרי כזה, עוד החליטו לבחון אותי, אמרו שאם אני בריאה שאוכל--__.. ואכלתי. וטוב.. לא באמת יכולתי לאכול את זה.
היו מלא רגעים שרציתי ללכת ולפגוע. בגלל פרטים טכנים זה לא באמת התאפשר.. ואחרי האירוע, כשישבנו כמה חברות בבית קפה-- זה היה טוב. לכמה זמן יכולתי לשכוח מהכל, ואפילו בהתחלה, יכולתי לספר להם על איזה פרט בערב הזה, אירוע שעשה לי צביטה בלב. (הפרט השולי זה שכבר אז רציתי לפרוש הבייתה לחתוך) וזה עזר לי להיות עם אנשים. כי מולם, הייתי צריכה לשים תמסיכה, לא יכולתי להתפרק.
ואני עוד לא בטוחה איך אני מרגישה. כל מה שאני רוצה זה פשוט לבכות ולחתוך. אבל אני לא בטוחה שאני רוצה שזה יהיה מה שאזכור מהערב הזה.
(וכל מה שאני רוצה זה לא להיות, לא לחוות את זה, לא להרגיש. וכן, הפגיעה גורמת לי לא להרגיש. ואני ככה על הקצה מלבכות, ואני מנסה לעצור, מנסה, כי יודעת שאחר כך זה יהפוך כבר לבלתי נשלט.)
ותודה שאת כאן, אני באמת מעריכה את זה

 

[קולדון]

תחליטי שזו לא אופציה.

ואולי שווה גם להודיע לאיזו חברה טובה או מישהו אחר שאת סומכת עליו,
שתוכלי לפגוש מייד אח"כ, או לדבר בטלפון.

הדחף הכי גדול לפגוע הוא בחצי שעה הראשונה, אח"כ נשאר הכאב, אבל הוא הולך ומתמתן מהבחינה הזו.

 

[נוגה 1234]

פגיעה..

עכשיו חזרתי הבייתה. תאמת שאני יכולה להבין על מה את מדברת, היה שלב בערב הזה שכבר היו לי דמעות בעיניים, שרק רציתי ללכת הבייתה ולחתוך.
ואחרי זה ישבנו כמה חברות בבית קפה. הם אכלו. אני.. טוב, כרגיל..
ועצם הלדבר, עצם הלהיות עם מישהו.. ולדבר על דברים אחרים (כי אפחת, אפילו מהחברות הכי טובות לא יודעת כלום.), זה עזר..
וגם קודם, לפני הערב הזה, עוד בחזרה של המוזיקה, היה רגע באמצע השיעור שפשוט רציתי ללכת לשירותים, ולפגוע. הדבר היחיד שמנע מזה לקרות, היה שהמורה פשוט לא הסכים, כי הוא אמר שזה חומר ממש קריטי. ובתכלס, אחרי זה לא היה לי אפילו רגע לבד.
וגם בערב הזה כשניגשו אלי, היה רגע שפשוט הייתה לי צביטה בלב ותחושת פספוס, החמצה. ואני עדיין לא בטוחה איך אני מרגישה.
ובטח עוד אפילו פחות מחצי שעה, האמירה הזו לא באמת תהיה תקפה.. אבל הלילה כן הייתי רוצה לנסות לא לפגוע, לא לבכות, לא להתרכז ברע, רק בגלל שלא ככה אני רוצה לזכור את הערב הזה. ואפילו שאפילו עכשיו אני כמעט בוכה.. כן הייתי רוצה להדחיק את תחושת הפספוס, ההחמצה, ולהתרכז בשיחה עם החברות, של אחרי האירוע. (לא סגורה עד כמה זה יעבוד..)

 

[קולדון]

אני חושבת שיש הבדל בין לפגוע, ובין לבכות.

לתת לרגשות לעלות זה מותר ואפילו חשוב. זה אמנם קשה ומעורר דמעות וכאב, אבל זה הדבר הבריא שאת יכולה לעשות כשאת מרגישה רע.

כל מה שקשור ללהדחיק את הרגשות הוא יותר הרסני. גם הפגיעה העצמית, איך שאני מבינה אותה, היא סוג של פורקן מהיר כדי לא להצטרך להתמודד עם ההכלה (איטית יותר) של הרגש הקשה.

זה באמת בסדר לבכות. יש בזה משהו מרגיע אפילו. ותכלס- כל מה שעוזר לך לא לפגוע בעצמך הוא לגיטימי.

לא הבנתי את מה שכתבת לגבי תחושת ההחמצה? נגשו אלייך ו.. מה קרה בעצם?

 

[נוגה 1234]

..

אני לא יודעת לתת לרגשות לעלות. הבכי, לפחות מבחינתי, הוא הצעד הראשון בדרך לפגיעה. כי אצלי, אני כבר למדתי לא לבכות. מגיל ממש קטן, כ"כ הרבה דברים רעים שקרו, ואני הייתי שם, אפילו כשאנשים שהיו ממש קרובים אליי מתו. ולא בכיתי. אני הייתי צריכה להיות החזקה, כי הרגשתי שאם אני אבכה, אם אני אשבר, הכל יתמוטט.
אז כשאני בוכה, זה אומר שאני ממש מפורקת. זה בכי שזה בלתי נשלט, שרק המצב הולך ומדרדר, זה לא גורם לי להכיל את הרגשות. זה גורם לי להתפלש בתחושות הרעות, זה גורם להצפה עוד יותר, זה גורם לי לפגוע.
אז או שאני מדחיקה את הרגשות, מנסה לא להרגיש כלום, או שכשאני בוכה-- אני מוצפת, ואני מרגישה כ"כ הרבה שאני פשוט רוצה לא להרגיש, או להרגיש משהו קונקרטי (כמו למשל הפגיעה).
והיום, אחרי לילה שני זוועתי, עם שעתיים שינה, ניסיתי לתפקד. וכבר בקושי הצלחתי. הגעתי לבצפר באיחור, והמורה לא רצתה להכניס אותי לכיתה. וזה היה כזה מכעיס וכואב, ואני--. אפילו לא יכולתי להסביר. אז חיכיתי בחוץ. ונלחמתי בעצמי לא ללכת לשירותים ולפגוע. רציתי רק לא להיות.
ומה שבעצם קרה בערב... זה שלפני כמה זמן, בחרתי, במודע, לפרוש מאחד המסלולים שהייתי בהם. וזה תחום שנורא מושך אותי, ושאני עדיין ממשיכה לעסוק בו. פשוט.. זה לא אותו דבר. זה היה מסלול נורא אינטנסיבי, של לחזור כל יום באמצע הלילה הבייתה מהבצפר והחוגים, ובאיזשהו שלב, הרגשתי שזה פשוט הרג עצמי. ויש שני תחומים שנורא מושכים אותי, שכשאני בהם- אני מרגישה חיה. ואני כל הזמן קרועה בין הבחירה ביניהם. אז כשהייתי במסלול, ולא הרגשתי שלמה כשאני לא בתחום השני, החלטתי לפרוש. וכל המורים שלי אמרו לי כזה "מה את נורמאלית?", "את כ"כ אוהבת את זה, את כ"כ משקיעה".. אבל אני לא מסוגלת לעשות משהו שאני לא נותנת בו את כל כולי. אז החלטתי לפרוש. ואז התחרטתי. ואז כבר לא יכולתי לחזור. ואני כן ממשיכה באותו תחום. אבל.. זה לא אותו דבר. והיה לי עצוב, הייתה לי צביטה קטנה שאני רואה אותם, ואני לא שם. ועד אותו רגע, לא קלטתי שבאמת פרשתי, שבאמת אני לא אהיה שם.

 

[קולדון]

נשמע כמו משהו שתצטרכי לעבוד עליו,

ואז ישרת אותך מאוד מאוד מאוד.
-ללמוד לבכות. לשחרר את הרגשות בהדרגה ולהנות מההקלה העצומה שזה מביא.
לא לבכות בכלל- זה לחיות על זמן שאול, בעיני.

לגבי הדברים שאת נאלצת לוותר- תראי, תמיד עושים בחירות כואבות. זה משמח לקרוא שיש דברים שאת אוהבת, וטובה בהם. זה לא מובן מאליו. ותוותרי על אחד ותצליחי כתוצאה מכך יותר טוב בשני.. ובגדול- החיים עוד לפנייך, אם את אוהבת ללמוד תוכלי לעשות את זה עוד הרבה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי נוגה

אני מקווה שאחרי הלילה הקשה של אתמול הלילה יהיה קל יותר,
ומזכירה שאם את צריכה אז גם הלילה את יכולה לכתוב פה.

הלב נקרע לשמוע כמה קשה לך.
ועוד יותר כואב לי לחשוב כמה את לבד עם זה.
כמה את במאבק הזה לבד עם עצמך ולא נותנת לאחרים לעזור לך ולשמור עלייך. הלוואי שהיית מספרת לכולם את כל האמת, אני מאמינה שהיה לך כל כך הרבה יותר קל על הלב...

 

[נוגה 1234]

תודה

אני לא מסוגלת לספר על זה לאחרים. היום, אחרי שהייתי כלכך מוצפת, לשנייה עברה לי מחשבה של לספר לחברה הכי טובה על הבעיה עם הקטע של האוכל.. ומיד פסלתי את זה. לא מסוגלת. לא רוצה שיראו אותי ככה. יש מורה אחת בבצפר שיודעת על הפגיעה. שהייתה בין היחידים. וגם היא, כשסיפרתי לה על הפגיעה.. הגיבה בצורה קיצונית. כל אדם שאספר לו על הפגיעה יחשוב שאני משוגעת. ואני לא רוצה שיראו אותי באופן הזה.

 

[נוגה 1234]

. (ט'?)

רוצה לא להרגיש.
יודעת שהפגיעה--

ורוצה להרגיש. משהו פיזי. את המגע של המספריים. את ההרגשה המפתיעה, שזה אף פעם לא כואב מספיק.
ורוצה להרגיש משהו, קונקרטי. מול הכל שמציף.

 

[נוגה 1234]

זה לא אמור להיות קל יותר? (ט')

לא יכולה לא לפגוע.
מרגישה שחייבת. שאחרת. אני אשתגע.
זה כבר לא נהפך לצורך רק בלילה. זה שם כל הזמן.
היום אמא בקשה ממני לעשות משהו, שמבחינת האוסידי היה נורא טריגרי. ועשיתי. והיא צעקה עליי שאני הורסת לה את החיים.
לא יכולה לשמוע את זה.
לא מסוגלת.
רציתי לפגוע. ובמקום ללמוד למתכונת, פשוט ישבתי, כמו טיפשה והתפרקתי וניסיתי להחזיק את עצמי לא לפגוע.
וכבר רציתי למות. (ואינלי מושג איך, עדיין לא פגעתי.)
(ולא שאני הולכת לעשות עם זה משהו)
ואינלי מושג איך לעבור עוד לילה כזה, עם שעתיים שינה. ולקום. ולתפקד כאילו כלום. ולאחר. ושלא יכניסו אותי לכיתה. ועוד יותר לרצות רק ללכת לשירותים ולפגוע. ולהיות מושפלת וכועסת על עצמי. בלי יכולת אפילו להסביר.
והיום, הסתכלתי על עצמי במראה. ולא יכולתי להסתכל. רק רציתי לקחת את המספרים, ולכתוב לי שמנה, במקום שיגרום לי שכל פעם אראה את זה לפני שאני אוכלת, ואחשוב פעמיים. ורק בגלל הידיעה שאם אעשה את זה, אעוף מהטיפול, אינלי מושג איך- זה עדין לא קרה.
ושוב מתחילה תקופת המתכונות ובגרויות. שוב אני מרגישה לא מסוגלת לאכול. משם הכל התחיל. ושוב רוצה לפגוע ולהקיא. ואינלי מושג איך זה אפשרי להתכונן למתכונת בלי לפגוע, זה כאילו כלול שם כחלק מהקונספט.

 

[תמרה45]

רק ש.. מבינה אותך

וחושבת שהמלחמה שלך עם התחושות המאוד קשות לך פשוט ראויה להערכה ולהערצה וכל הכבוד לך על כמה ואיך שאת מתמודדת ומגייסת את כל כוחותייך למלחמה הזו!!! ממש ממש גאה בך!!
אגב, לגבי מתכונות וכל זה, אני לא מזלזלת בזה בכלל, כן? אבל את צעירה וחיים שלמים עוד לפנייך בעז״ה ויש מכינות לשיפור בגרויות ושתבריאי ותהיי במצב צבירה יותר מאוזן בחיים שלך יהיו לך כוחות ואנרגיה להשקיע את עצמך במתכונות ובגרויות ומה לא.. ואם תעשי את זה בגיל 25 מתוך בריאות נפשית רגשית ואישית הרבה יותר גבוהה, אז זה גם יהיה מצויין (גם אם את לא מצליחה עכשיו לראות איך זה קורה או יקרה אבל כבר היו דברים מעולם..) מה שאני אומרת זה שכל הכבוד שאת מתמקדת בכאן ועכשיו ההרבה יותר חשובים ומשמעותיים שהם לשרוד, להישאר בטיפול ולהיות בסדר! ועל כך- כבוד!!!

 

[ל3]

גם אני חושבת

שהנה הצלחת לא לפגוע ואפילו אם את לא מאמינה שאולי תצליחי לא לפגוע גם מחר, ואפילו אם את כמעט בטוחה שלמעשה זה יקרה שוב, עצם העובדה שעם כל הקושי שחשת הצלחת לא לפגוע זה מעורר הערצה והערכה. את חזקה, כנראה הרבה מעבר למה שאת חושבת או יודעת. ואני רציתי לשאול האם יש גורם מקצועי בתיכון אליו את יכולה לפנות ולשתף אותו בתחושותייך. קשה לסחוב דברים כה קשים לבד, בטח בגילך עם כל הלחץ שגם ככה יש לך מהמתכונות ומהתגובות של אמך? יש אצלכם יועצת חינוכית או איזה גורם אחר שתרגישי מספיק בטוחה לשתף אותו?
שולחת לך

גדול ובעייני את אמיצה וגיבורה

 

[נוגה 1234]

..

תודה קודם כל..
(סורי שרק עכשיו אני עונה, כל אתמול המחשב לא עבד..)
יש מורה אחת שיודעת מההפרעה ומהפגיעה. אבל אני מפחדת להגיד לה. כי אני יודעת שהנושא הזה מלחיץ אותה. שהיא כל פעם אומרת כמה שהיא דואגת.. וכרגע, אני לא צריכה מישהו שיתקשר עוד אל אמא.
אז אני מפחדת להגיד..
למרות שקשה לי לראות את עצמי סוחבת עוד.
מרגישה שאני חייבת לפגוע חייבת.
הייתה היום חזרה כלכך מדהימה. נתנו לי מחמאות. מתה על ההרגשה של להיות על הבמה. הרגשתי חיה.
וחזרתי הבייתה. ויש כזה פיצול. אני חייבת לפגוע.
וקרה משהו.... טריגר.... מתכונות\בגרויות ושות' , עבודות, ריב עם אמא. וזה שאני רוצה לחזור לפסיכיאטרית הקודמת. כי במיוחד עכשיו, אני חייבת מישהו שאני באמת אוכל לפנות אליה. אני מרגישה שאני מתפוצצת כבר. שהנפילה בדרך..... ואני יודעת ששנה שעברה, היא מאוד עזרה לי בתקופה הזאת, נכון שהמצב המשיך להתדרדר, אבל אני באמת חושבת שאם לא היה לי את המקום אצלה שהרגשתי שכן יכולה לשתף, כבר הייתי מתה עכשיו.
ואוף. אני חייבת לפגוע. והמספריים כבר ביד. אבל אני אעוף מהטיפול. ושוב עונש, על איחור. מה שאומר שצריכה להיות מוקדם מחר בבצפר. ויש מתכונת. ואני הולכת להיכשל ולמות ולקבל 0. ואני מפחדת. והדרך היחידה להתמודד עם מה שאני מרגישה עכשיו ועם החרדות הנורא גדולות האלה זה פשוט לפגוע.

 

[נוגה 1234]

תודה

למרות שאני לא חושבת שיש על מה להיות גאה בי, כי אני רק מאכזבת את כולם, אבל תודה.
אני פרפקציוניסטית. אני לא מסוגלת לחשוב על השלמת בגרויות. אפילו מתמטיקה, שזה המקצוע השנוא עליי בעולם, כשהתלבטתי אם לעשות 4 יחידות או 3, בסוף החלטתי 4, רק כדי שאם במקרה ו.. לא אצטרך לעשות השלמת בגרויות. למרות שאני בכלל רוצה ללכת לכיוון מקצועות האמנות, שאני יודעת שבתכלס לא ישנה כמה הוצאתי בספרות או מתמטיקה, זה עדיין חשוב לי. כי אני פרפקציוניסטית. כי כשאני עושה משהו, אני עושה משהו עד הסוף. לפעמים זה מגיע עד למצב של הרג עצמי.. אבל אני נותנת את כל כולי. וזו חלק מהסיבה שאני כ"כ נלחצת, כי אם נתתי את כל כולי ולא אצליח.. אז לא משנה כמה אנסה, עדיין לא אצליח..
(אימהלה).
ויש לי עוד כ"כ הרבה דברים לעשות היום, עבודה שהקבוצה שלי חייבת להגיש עד 12 בלילה במייל, וללמוד למתכונת (אימהלה אימהלה אימהלה). וכל מה שאני רוצה לעשות זה להתפרק ולפגוע. וכבר לא יודעת איך להחזיק את עצמי......