רינתוש היחידה
New member
טרשת נפוצה
"נירדמת לי הרגל" "אז מה גם לי נרדמת לפעמים",השבת, "גם הידיים וגם הפנים" ככה זה נימשך כמה חודשים, החלו בערות בכל מיני מקומות,צריבות ועיקצוצים, אחרי עשרות בדיקות ורופאים הובלתי דחוף לבית חולים, "חשד ל-M.S" התלחששו במיון, ולא הבנתי על מה הבהלה, את עמדת שם כולך לבנה, עם הפלאפון כרגיל ביד, מנסה לברר ממקור מוסמך "אמא שלך" מזה M.S כשאת כבר ידעת במה מדובר, אני עוד לא הבנתי דבר, חצי שנה אני בוערת ואת כהרגלך מגמדת, כשאובחנתי סופית פרצתי בבכי מר, "לא רוצה לחיות בכלל.." את ירדת על ברכייך,ליטפת אותי, בעיניים מלאות דמעות,"מה שלא יהיה אני איתך,נתגבר על זה ביחד..", גירשתי אותך לא רציתי אף אחד לידי, "את לא צריכה אישה נכה,תמשיכי הלאה ...",בכית והתחננת: "אל תעשי את זה יותר קשה, תני לי להיות איתך, אל תזרקי את הדבר הטוב שיש לנו, אני אוהבת אותך....אל תנפנפי אותי..",כשנתנו לי סטרואואידים והדופק ירד ל-40 והלחץ דם הרקיע שחקים, את עמדת שם בוכיה, ואני רציתי להיות גיבורה, למענך אהובתי, מדחיקה את כאבי, וכך עברו כבר שנתיים בין הזריקות להתקפים בין האושר לכאבים, והאופטימיות שלך שמחת החיים נותנים לי כוחות לקום בבקרים, בטיולים בעליות את דוחפת אותי מאחור, ואני יודעת שתהיה שם תמיד מאחוריי בכל החלטה בכל דבר.הרגשת הביטחון הזו שאת מקנה, ואנו ממשיכות לחיות כרגיל, להתגבר על כל הקשיים ביום הולדתי כתבת לי בברכה, "השנה הצטרפה לזוגיות שלנו טרשת נפוצה, אבל גם עליה נתגבר בהצלחה", והיום כל היום אני בוכה, ותוהה את נשארת איתי בגלל אותה אחת שהצטרפה?
"נירדמת לי הרגל" "אז מה גם לי נרדמת לפעמים",השבת, "גם הידיים וגם הפנים" ככה זה נימשך כמה חודשים, החלו בערות בכל מיני מקומות,צריבות ועיקצוצים, אחרי עשרות בדיקות ורופאים הובלתי דחוף לבית חולים, "חשד ל-M.S" התלחששו במיון, ולא הבנתי על מה הבהלה, את עמדת שם כולך לבנה, עם הפלאפון כרגיל ביד, מנסה לברר ממקור מוסמך "אמא שלך" מזה M.S כשאת כבר ידעת במה מדובר, אני עוד לא הבנתי דבר, חצי שנה אני בוערת ואת כהרגלך מגמדת, כשאובחנתי סופית פרצתי בבכי מר, "לא רוצה לחיות בכלל.." את ירדת על ברכייך,ליטפת אותי, בעיניים מלאות דמעות,"מה שלא יהיה אני איתך,נתגבר על זה ביחד..", גירשתי אותך לא רציתי אף אחד לידי, "את לא צריכה אישה נכה,תמשיכי הלאה ...",בכית והתחננת: "אל תעשי את זה יותר קשה, תני לי להיות איתך, אל תזרקי את הדבר הטוב שיש לנו, אני אוהבת אותך....אל תנפנפי אותי..",כשנתנו לי סטרואואידים והדופק ירד ל-40 והלחץ דם הרקיע שחקים, את עמדת שם בוכיה, ואני רציתי להיות גיבורה, למענך אהובתי, מדחיקה את כאבי, וכך עברו כבר שנתיים בין הזריקות להתקפים בין האושר לכאבים, והאופטימיות שלך שמחת החיים נותנים לי כוחות לקום בבקרים, בטיולים בעליות את דוחפת אותי מאחור, ואני יודעת שתהיה שם תמיד מאחוריי בכל החלטה בכל דבר.הרגשת הביטחון הזו שאת מקנה, ואנו ממשיכות לחיות כרגיל, להתגבר על כל הקשיים ביום הולדתי כתבת לי בברכה, "השנה הצטרפה לזוגיות שלנו טרשת נפוצה, אבל גם עליה נתגבר בהצלחה", והיום כל היום אני בוכה, ותוהה את נשארת איתי בגלל אותה אחת שהצטרפה?