טרמפ 1

[Bumblebee74]

טרמפ - פרק 7

http://www.tapuz.co.il/blogs/userblog/bumblebee


---------7---------
"הוא נהג, מהר, אבל לא מהר מידי, רציתי להעלם..."
כשהיא מספרת את זה היא כאליו מדגימה בפני ומכווצת את גופה, מכנסת את כתפיה פנימה.
"שחררתי את חגורת הבטיחות והתכופפתי בכיסא שלי, מבינה שהדברים לא בשליטתי, דמיינתי את אותם חוקרים רכובים על אופנועים מהירים, נדבקים עוד רגע לחלון המכונית כשהמבזקים שלהם מנציחים אותי בתנוחה המכווצת והמאוד לא מחמיאה.
"נסענו כך במשך חצי שעה, הוא מדווח לי מה הוא רואה במראה, אני לא יודעת אם הדברים שהוא אמר הלחיצו אותי יותר, או שרציתי לשמוע אותו כדי לא להישאר באי וודאות ולמות רק מעצם המחשבות ותסריטים שרצו לי בראש. הוא סיפר שהם משתמשים בכמה רכבים ומתחלפים בניהם כדי לטשטש את העובדה שהם עוקבים אחרינו.
"הוא נשמע לי מאוד בשליטה - הקול הבוטח שלו הצליח להרגיע אותי מעט-. כל הזמן הסביר לי שהם לא הצליחו להבחין בי, שהוא ראה אותם לפני שהם הצליחו התקרב מספיק כדי לראות מי יושב ברכב. אני כמובן תהיתי איך הוא בטוח שלא עקבו אחרינו עוד קודם לכן, אולי כבר צולמנו אוכלים יחד גלידה כשאני מניחה את ידי על ישבנו והוא מלטף את כתפי..."
הנר שבמרכז השולחן ריצד שוב וצללים כהים רטטו על פניה מוסיפים נופך דרמטי לסיפור. היא הביטה בשעונה, ואז נראה היה שפניה מתרככים.
"איך הם מצאו אתכם?" שאלתי.
בתגובה היא מושכת בכתפיה, לא יודעת את התשובה לשאלה שלבטח העסיקה אותה לא פעם ולא פעמיים.
"נסענו מהר, את אחד הרמזורים הוא הצליח לחצות ממש רגע לפני שהצהוב התחלף לאדום, כך לפחות הוא אמר לי ואני סמכתי עליו. ניכר היה שהוא כבר גיבש תוכנית פעולה. הוא חשש שיש עוד מכונית עוקבים נוספת באחד הצמתים הבאים, ממתינה שנחלוף על פניה ואז היא תצטרף למעקב, או שהרכב העוקב יגביר אח"כ את המהירות ויצליח להדביק את הפער."
"חשבתי שיותר קל נהל מעקבים מהסוג הזה עם אופנועים." הירהרתי בקול.
היא עצרה, הקדישה רגע לדברים שאמרתי, ואז הרימה את גבותיה במין הבעה שאמרה שאין לה מושג. וזה גם לא פרט שמשנה משהו בסיפור. אז חזרה לאותה נקודה בה עצרתי אותה.
"התוכנית שלו הייתה לעצור לי מיד אחרי אחת הפניות, שאני אצא במהירות מהרכב שלו ואמשיך בכוחות עצמי, בכל תרחיש אחר הם עשויים להגיע אלינו, לחשוף אותנו וככל שנתקרב לעיר מספר ההזדמנויות שלנו ילך ויצטמצם.
" לא היה לי זמן לחשוב, הוא עצר באחד העיקולים, האיץ בי לצאת ומיהר להעלם לפני שמכונית אחרת תופיע מעבר לעיקול.
"מצאתי את עצמי עומדת לבד בשולי הכביש, משני עבריו פרדסים, זיהיתי את המקום, הכביש הישן. פתאום שמתי לב שאני בבעיה גדולה לא פחות, מרוב מהירות ופאניקה השארתי את התיק שלי ברכב שלו.
"לרוע מזלי זה לא היה כביש סואן במיוחד, רכבים מעטים חולפו על פני, רובם כלל לא עצרו. מי שכבר עצר הציע לי טרמפ קילומטר או שניים קדימה עד לפניות לאחד המושבים הרבים שלאורך הכביש. אחרים שעצרו חשבו שאני זונה." היא אומרת את המילה זונה במין שאט נפש, כאילו, איך הם בכלל העזו לחשוב כך.
"או לפחות ניסו לעשות ממני אחת כזו. שאלו כמה אני לוקחת, ביקשו מציצה, אחד רצה לדעת אם אני מזדיינת בתחת." היא מרימה את גבתה הימנית ושפתיה מתעקלות קלות באותו כיוון כממתיקה סוד.
אני רוצה לשאול אותה אם היא מזדיינת בתחת, בדיוק באותן מילים שבהן היא בחרה לתאר את ההצעה שהיא קיבלה. הבעת פניה רומזת לי שהיא משתעשעת בי באופן מסויים ושהיא גם נהנית מכך. במקום זה אני מציין עובדה שאולי ידועה לה ואולי לא.
"את יודעת שלאורך הכביש הזה יש הרבה זונות? אפשר לראות אותן במקומות קבועים בשולי הפרדסים, ממתינות ללקוחות... אולי בגלל זה..."
היא חושבת לרגע על דברי, ככל הנראה עד כה היא לא ממש עשתה את ההקשר, אבל פתאום הדברים מתחוורים, והיא מסמיקה קצת כשהיא חושבת עליהם מנקודת מבט שונה, פתאום מבינה כיצד נראתה בעיני הנהגים. במכנס הקצר, הגופיה, מבט נואש.
"הייתי צריכה להגיע הבייתה." היא מנסה להסביר. "
להספיק להופעה ותזכור שהייתי בלי התיק שלי, בלי כסף, הכל נשאר אצלו ברכב..."
"גם ללא טבעת הנישואין" הערתי כשזכרתי את הספקות שלי לגביה.
היא חייכה נבוכה. "כן, אני מסירה אותה ושמה בתיק בכל פעם ש... פשוט לא מרגיש לי בנוח, עדיין הטבעת היא סוג של תזכורת לאיזה נדר. היום אני חושבת עד כמה הוא יומרני.
היא עושה אתנחתא קלה ומשחקת עם אגודלה בטבעת, מסובבת אותה סביב האמה.
"ידעתי שהוא בטח הבחין שהתיק נשאר לרגלי המושב, רק זה היה חסר לשנינו, שהוא ישכח אותו שם ואשתו תמצא את התיק. הנחתי שהוא כבר יקפיץ לי אותו מחר בבוקר למשרד, וזה אכן מה שקרה.
" את הסוף אתה כבר דיי מכיר, אחרי שנואשתי מלמצוא טרמפ מהיר שלא כלל הצעות מנהגי משאית גסי רוח, אתה הגעת... בשלב הזה הייתי דיי נואשת, לחוצה להגיע, מפוחדת מכל סיפור המעקבים. הרגשתי איום ונורא, ללא שקל בכיסי, נתונה לחסדי אחרים, ועם זאת נותר בי שמץ מכבודי העצמי.
"הבנתי שאם לא אטול את היוזמה לידיי, אני עשויה לחכות כאן עוד הרבה מאוד זמן, לקבל עוד הצעות סוטות, לדחות שוב ושוב את הבודדים שבכל זאת העזו ועצרו ולא חשבו אותי לזונה, רק שהטרמפ שהם הציעו לא היה מקדם אותי יותר מידי. והשעון הוסיף לתקתק.
"עד שאתה פתאום הגעת ברכב החבוט שלך ועצרת, אפילו לא בסמוך אלי. היה נדמה שבכלל לא שמת לב אלי"
אני מהנהן ונזכר שהייתי עסוק בצפייה במראה של הרכב, עוקב בעיני אחר חייל שמשרת איתי בבסיס, והיא דיי הפתיעה אותי כשהופיעה פתאום מול החלון של הרכב.
"הצצתי לכיוונך, נראית דיי טוב, והחלטתי שאם אין ברירה אז אתה הרע במיעוטו. אולי במקום מסוים הרגשתי שאני עושה את ההחלטה ולכן כשהיוזמה בצידי זה הפך את הדבר לקל יותר"
"זו לא ממש מחמאה" הערתי בציניות וזעתי באי נוחות בכיסא. המילים שלה הוציאו מעט את הרוח ממפרשי וציננו את ההתלהבות – המרוסנת- שאחזה בי במשך כל אותה שיחה.
היא חייכה ושלחה את ידה לאחוז בידי, חשבתי להשיג אותה לאחור באופן מופגן, אבל השארתי אותה על השולחן קפואה ומקווה שהיא תחוש בקרירות שחשתי כלפיה באותו הרגע.
"אתה מוכרח להבין, אני לא קופצת על כל גבר שנראה טוב ומציעה לו מציצה, עשיתי את זה בלית ברירה, הייתי מוכרחה להגיע הביתה, להירגע, להספיק למופע, להתנהג כאילו שהכל רגיל, גם ההורים של בעלי מגיעים לצפות במופע. ממש לא רציתי לעורר חשד ולהתחיל להמציא הסברים למה, ואיך פספסתי את ההופעה.
"הייתי מאוד לחוצה."
היא חוזרת ומדגישה שוב, מנסה להעביר לי את אותן תחושות שהביאו אותה להתנהג כפי שהתנהגה.
"ו... בכל זאת. מה שהיה, לא היה ממש רע..." היא מוסיפה וזיק שובב ניצת בעיניה.
המשפט האחרון שלה מפיח בקרבי רוח חדשה ורעננה, ומחזיר לי את הביטחון שעורער לכמה רגעים.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 7

"את סתם מנסה לצנן את הדברים," אני אומר. "לי אין בעיה להגיד שזה היה סקס מעולה, שהדלקת אותי, ובכלל כל מה שקרה היה מיוחד, כל מה שנשאר לי כזיכרון עדיין מאוד מגרה אותי."
בתוך תוכי בא לי לצעוק שהיא הייתה זיון מעולה, שהיא מצצה לי כמו שאף אחת לפניה לא מצצה לפניה, שהחזה שלה מגרה. אפילו שהוא קטן-הפטמות חצופות שלה מחפות על כך-, שבא לי עכשיו להכניס את ידי לתוך החולצה שלה, לדחוף אצבעות בין רגליה.
היא נבוכה למשמע דברי (לא מחשבותיי, איני יודע כיצד הייתה מגיבה לו יכלה לשמוע אותן).
"זה שונה," היא אומרת לאחר שהיא שוקלת את הדברים היטב.
"אתה יכול להרשות לעצמך להרגיש כך, להיות משוחרר, גבר צעיר שיכול להצהיר בלי להניד עפעף שהוא נהנה להזדיין."
היא מדגישה את המילה האחרונה, כמו להוכיח לעצמה שהיא יכולה להתבטא בצורה מאוד ישירה ומינית.
"אני אישה, נשואה, יש לי הרבה יותר מה להפסיד, בכלל כל מה שעשיתי הוא משהו שלא מקובל מבחינת החברה השמרנית שלנו, איך אני יכולה להרגיש כמוך?
"איך אני יכולה להרגיש שלמה עם עצמי?
"לך בטח לא הייתה בעיה לספר לכל החבר'ה בגדוד שלך..." היא משתהה לרגע ואז מוסיפה בגיחוך איום חסר תוכן. "ואני אהרוג אותך אם סיפרת להם."
אני מרגיע אותה ואוסף את כף ידה בשתי כפות ידי, היא רועדת מעט, ואני מרגיש איך בעוד רגע סכר הדמעות נפרץ.
לבסוף זה לא קורה, היא מתעשתת לאט, מסדירה את נשימותיה הקצרות.
"כן, זה היה טוב" היא אומרת ומצליחה לחייך בעיניים לחות.
"באותה תקופה חייתי במין פחד. פחדתי שבעלי יחזור מחו"ל ובידו מעטפה עם תמונות מפלילות. שנקבל בדואר מכתב ובו פרוט מעשיי עם דרישה כספית או השד יודע מה. כל שיחת טלפון בבית הקפיצה אותי ועניתי בחשש, חוששת בעיקר לשמוע את קולה של האישה הנבגדת מעברו השני של הקו. זה בעיקר החשש מהבושה, כיצד אוכל לעמוד אל מול המשפחה שלו, המשפחה שלי. לא אוכל להוציא את כל הכביסה המטונפת החוצה. יש לנו ילדים מתבגרים שאסור לערב אותם בזה, ולי בכלל אין שום הוכחה..."
היא משחקת עם קצה המזלג בשאריות העוגה שבצלחת, משרטט קווים אלכסונים בכתם קרם השוקולד. על פניה עולה מבט מהורהר. לבסוף היא מנערת את ראשה, שיערה מקפץ מצד לצד וזה מחזיר אותה לנקודה בה היא עצרה.
"הפסקנו להתראות. הוא החליט שזה מסוכן ושעדיף שנוריד פרופיל. הוא לא הסכים שנמשיך ונצא לבלות, אבל מצד שני לפעמים הוא ניסה ליזום איזה מפגש...
"אני זו שלא הסכמתי להיפגש אתו יותר. לא יכולתי לעשות אתו סקס כשאני כל הזמן חוששת שמישהו עוקב ומתעד אותנו. הרגשתי שמתחתי את החבל יתר על המידה. קיבלנו אזהרה, אסור לנו להתעלם ממנה, לקבור את הראש בחול ואח"כ להצטער על כך שפעלנו מהבטן או ממקומות אחרים ולא מהראש.
"כשהוא הבין שאני לא מוכנה להסתכן הוא אמר שעדיף שננתק את הקשר לגמרי. לי לא היה אכפת להמשיך ולשוחח אתו גם ללא הסקס, כנראה שפתאום הוא בעצמו הבין עד כמה זה מסוכן, לדבריו, אפשר לתעד את השיחות שלנו וזה כשלעצמו עשוי לחשוף את הקשר שהיה לנו.
"עם הטלטלה הזו שחוויתי, פתאום גם איבדתי את האיש שלו סיפרתי דברים שאפילו לחברותי לא סיפרתי, אתו פרחתי, אתו גליתי ש..."
היא עוצרת את שטף דיבורה, נבוכה. אני לא מאיץ בה, מחכה שהיא תוציא את הדברים בכוחות עצמה. זה לבטח לא קל לה להיחשף כך בפני, אני רחוק מלהיות אותו גבר בן גילה, אותו גבר נשוי שחלק איתה את אותם תחושות, שההכרות שלהם הייתה הרבה יותר עמוקה מההכרות שלנו.
לבסוף היא רוכנת לעברי ומשלימה את דבריה.
"גיליתי עד כמה אני נהנית מסקס. אני אוהבת סקס, אבל משהו במיניות שלי השתנה, גדל. אני מרגישה כאילו שמיליון טעמים חדשים נפתחו בפני, יותר מזה, אני מרגישה שאני יכולה לחוות את כל מיליון הטעמים האלה, הם רק מחכים שאשרבב לעברם לשון.
עם ההצהרה הזו אנו עוזבים את בית הקפה, אני מתלווה אליה כשזקפה בין רגלי. הרכבים שלנו חונים במרחק של כמה עשרות מטרים מבית הקפה, אולם היא אינה ממהרת להגיע אליהם.

 

[Bumblebee74]

טרמפ - פרק 8

http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7416226


---------8---------
אנחנו נעצרים ליד מבואה גבוהה של מה שנראה כמו מחסן חלפים, עומק המבואה אינו עולה על מטר וחצי ותריס ברזל כבד סוגר על הפתח הרחב. שני עמודי בטון תומכים בגג היצוק שגובהו מעל לארבעה מטרים, ככל הנראה כדי לאפשר כניסת משאיות. מדבקות פרסומת של חברות כמו ג'נרל מוטורס, פורד ושברולט מעטרות את הקירות המתקלפים. במרכז התקרה קבוע גוף תאורה מיושן שאינו דולק, פנס הרחוב שנמצא מעברו השני של הכביש מצליח לצייר צלליות מטושטשות שלנו על פני תריס הברזל הכבד.
במשך כל הדרך הקצרה מבית הקפה לא שוחחנו. היא דיברה מספיק ואני הייתי שקוע במחשבות, מעכל את כל הסיפור שזה עתה נחשפתי אליו, מרגיש שהתבגרתי בשעה האחרונה בעשור. פסעתי לצידה, ידיי בכיסי מכנס הדגמ"ח, הנשק מאחורי, צמוד לגבי עם רצועת הכתף שמונחת באלכסון לגופי.
כשהיא נעצרה הרמתי את מבטי לעברה, עיניה היו נפוחות, יכולתי לראות את השביל הדק שציירו הדמעות על פני לחייה.
בעבר לא ידעתי להתמודד עם סיטואציה שכזו, להביע את רגשותיי, להציע כתף תומכת. עמדתי אז מבולבל, וחסר עצות כאשר נערה מכיתתי בכתה חרש כשהיא מספרת לי בדרכנו הביתה שבעצת הווטרינר הם הרדימו את הכלב (שהיה חולה וזקן) שלה.
באותו זמן, כל מה שחשבתי -באופן די קר ומנותק- היה שזו דרכו של העולם. שמדובר בסך הכל בבעל חיים שנגאל מייסוריו. היה לי קשה להתחבר לכאבה, ויותר מכך, היה לי קשה להציע לה חיבוק מנחם. אולי כי חיבוק שכזה התפרש אצלי כמשהו אינטימי. ניסיתי במילים מגומגמות לשנות את מצב רוחה, ורק ייחלתי שנגיע לצומת הדרכים בה ניפרד או שהיא תפסיק לבכות, הראשון מבין השניים.
מאז התבגרתי בכמעט שלוש שנים והצלחתי להפנים דבר או שניים. אבל גם עכשיו, עדיין התקשתי לעשות את המהלך הראשון.
נזכרתי שוב בפניה של הנערה שבכתה, כשאני עומד כמו גולם ומנסה לפייס אותה, מציע לה לאמץ כלב חדש (הצעה ממש מטופשת וחסרת רגש מצידי), נזכרתי כמה כעסתי על עצמי שלא אמרתי דברים אחרים, שלא הגבתי בצורה אחרת.
ברגע זה, באזור התעשיה הדיי שומם, ניצבת בפני הזדמנות להוכיח לעצמי שאני מצליח להפנים וללמוד משגיאות, שהחלק הרגשי שלי עמוק יותר משהיה, שאני כבר לא אותו נער מבולבל וחסר ניסיון.
קרבתי אליה, בהיסוס שהיה יותר פנימי מאשר ניתן היה להבחין בו. פרשתי את ידי לצדדים, זה המעט שיכולתי להציע. היא קרסה אל תוך זרועותיי טומנת את ראשה בחזה שלי, מניחה לי לחבק אותה. מעבר לכתפיה אני מבחין בצל שלנו על דלת המחסן, חבוקים יחדיו כמו זוג נאהבים, הצללית מטשטשת את פערי הגיל בנינו. זה ממלא אותי בתחושת רוממות רוח.
היא מחבקת אותי, נשימותיה קטנות, שוב משיכות קטנות של אוויר באפה כשהיא מנסה להחניק את הבכי שרוצה להשתחרר מתוכה. אחרי מאמצים אחדים היא נרגעת ורק מניחה את ראשה עלי, מתרפקת על גופי ושואבת נחמה.
ריח השמפו שלה ממלא את נחירי, אני לא מתאפק ומלטף את שיערה, נזכר עד כמה הוא היה נראה קשה כשהיה צבוע בגוון הבלונדיני. עכשיו כשהוא טבעי, נטול צבע, ללא החלקה, הוא הרבה יותר רך ונעים למגע. עבורי היא אישה מעט שונה, אבל עדיין אותה אישה והרבה יותר סקסית משזכרתי אותה.
היא מוחה את הדמעות. לא ברור לי מי מוביל את מי, אבל שנינו נדחקים לתוך פינת המבואה שמוסתרת מאורו הצהוב של פנס הרחוב.
הדברים קורים מעצמם. היא שומטת את התיק שלה לרצפה, ואני מזכיר לעצמי שעלי לוודא שהיא לא שוכחת אותו כאן. נצמדת אלי, ידיה משוטטות על גופי, מרימה לעברי את ראשה ואני מדביק את שפתיי לשפתיה. הלשון שלה חודרת לפי, המגע שלה מצית את גופי ואני ממהר לכרוך את לשוני בלשונה, שנינו מאפשרים אחד לשני לחקור זה את פיו ושפתיו של האחר, כל אחד מנסה להעמיק עם לשונו, לגעת במקומות בהם טרם נגענו.
כשאנחנו חבוקים וצמודים היא מרגישה אותי מגורה, זה הרי כבר לא זר לה, בדיוק כשם ששדיה הקטנים והסקסיים שצמודים אלי מזכירים לי עד כמה אני מתאווה לאחוז בהם, ללטף ולקק, להרגיש את קצה הפטמות בין שפתי.
היא שולחת יד לעבר מבושי, וללא היסוס אוחזת באיבר הקשה שלי, מרגישה אותו דרך המכנס.
משהו בהובלה שלה מעצים המשיכה שלי כלפיה. אני מרגיש את הלהט שלה כשהיא לופתת אותו, מניעה את אצבעותיה עליו, מלטפת את אשכי כשבכל אותו הזמן הנשיקה שלנו הופכת להיות הרבה יותר סוערת חושנית.
כשאנו מפרידים את השפתיים אני ממשיך ונושק לצווארה, משחרר את המכנסיים במין בהילות כאילו שאני חושש לפספס את הרגע ולהתעורר מתוך חלום.
אנו נדחקים אל הקיר, מנסים להיות כמה שיותר מוסתרים ע"י עמוד הבטון הבולט שבולע את הצלליות שלנו. הרחוב ריק, מידי פעם חולפת מכונית, אור פנסיה מאיר מעט את קצה המבואה, אך לא אותנו, אנו מרגישים בטוחים בין הצללים.
מלטף את החזה שלה, מרגיש אותו דרך החולצה שלה, נהנה להרגיש את הפטמות שלה ויותר מכך, כבר יודע איך לדמיין אותם.
אצבעותיה נדחקות מתחת לתחתוני הבוקסר, מרגיש כיצד הן יורדות מטה לעבר איברי, כל כולי ממתין בציפייה, דרוך וכמה למגעה, לרגע שבו תאחז ממש באיברי, תלטף את הקצה, תרגיש עד כמה הוא רטוב.
יד שמאל שלי נשלחת מטה, המכנס שהיא לובשת הדוק לגופה. מרגיש את הקימור של ירכה ומכוון את ידי אל החלק העליון של מפגש ירכיה. כף היד שלי מחליקה על פני הבד החלק וכשאני מניח את אצבעותיי במרכז מפשעתה היא גונחת ומקשיתה את אגנה.
באותו הרגע אני מרגיש את אברי נשלף החוצה, ידה החמה לופתת אותו ונעה לאורכו במשיכות ארוכות ומענגות, כמו כנר המושך את הקשת על פני מיתרי הכינור באיטיות מייסרת אבל כזו שמפיקה צלילים מענגים. היא הכנרית שלי שפורטת באצבעותיה על הזין הקשה שמגיר טיפות נוזל שקופות אותן היא מושחת לאורכו.
מלטף אותה בין רגליה, התפתלויות גופה מביעות יותר מכל דבר אחר עד כמה היא נהנית מכך.
כשאני מרים את ידי לעבר שוליו העליונים של המכנס שלה, רוצה להיכנס פנימה, להרגיש את אותו מקדש חם ובוער שלה, לטבוע בנוזליה, ללטף את הדגדגן המגורה. היא לפתע מניחה את ידה השנייה על ידי ומושכת את אצבעותיי שכבר חדרו פנימה , כמעט ומגיעות עד תחתוניה.
"לא..." היא לוחשת בנשימה עצורה.
לרגע אחד אני מרגיש איך הזין שלי מאבד מעט מאונו. היא לבטח מרגישה בעצמה את הרפיון הקל בהזדקרות הנוקשה שלו.
"אני במחזור, אי אפשר" היא אומרת ובקולה נשמע שהיא מצטערת לאכזב אותי.
"רק אני אעשה לך" היא מוסיפה וכורעת על ברכיה לפני.
עוד לפני שהיא מכניסה את האיבר הקשה אל פיה, אני מרגיש איך הוא שב ומזדקר בעוצמה. שפתיה נסגרות על קצהו, כאילו שהיא מכסה אותו בנשיקות קטנות ואז באיטיות היא פוסקת אותן ומחדירה אותו סנטימטר אחר סנטימטר לתוך פיה.
היא מוצצת את הזין שלי, מניעה את ראשה ומלקקת עם לשונה את קצהו התחתון. גל העונג הולך ונבנה בתוכי, שרירי ירכיי יחד עם שרירי העכוז מתכווצים ללא כל יכולת שליטה מצידי. כל כולי מרוכז בקצה האיבר הנעוץ בפיה.
אני מתכופף לעברה ומחדיר את ידי לתוך חולצתה, נדחק לתוך החזיה כדי להרגיש את החזה שלה, ללטף את שדיה, להרגיש עד כמה היא מגורה. זה גורם לי להתגרות יותר עד שאיני יכול להחזיק את עצמי.
כשאני מוציא את הזין שלי מבין שפתיה, היא מבינה את כוונתי ולכן היא ממהרת לאחוז בו מסיטה את גופה מעט הצידה. היא מעבירה עליו את אצבעותיה במהירות, הן מחליקות לאורכו, הרטיבות רק מסייעת לתנועה להיות חלקה ומהירה.
כשהזרע נפלט מקצה הזין שלי, היא מצמידה אל הלחי שלה לירכי, שפתיה צמודות לבסיס הזין שלי ומבטה נעוץ במטחי השפיך הלבנים שניתזים על גבי הקיר, כל לחיצה שלה משחררת נוזל נוסף שפוגע בקיר ומחליק מטה.
אנו שוב מתנשקים, מכנסיי ותחתוניי מופשלים. הזין שלי עדיין זקור ומגורה, צמוד לירכה אבל עושה רושם שלא ממש אכפת לה שהמכנס שלה יוכתם מעט. ידיה מונחות על ישבני ואני נהנה מהתחושה הזו כשהיא חופנת אותם באצבעותיה.
אנחנו עוזבים את המבואה (התיק עימה) מותירים מאחורינו קיר רטוב כשבבוקר כל מה שיישאר יהיה כתם עמום שיצטרף לדוגמת הכתמים הישנים שמעטרים את הטיח הישן והמתקלף.
ליד הרכב שלה אנו נפרדים, מי שיראה אותנו מהצד ולא ישמע את תוכן השיחה שלנו יחשוב שאנו קרובי משפחה שנפרדים, אולי אם ובנה החייל.
נותן לה חיבוק קצר ומהיר, למרות שהרחוב ריק, אני מבין שאסור לה להסתכן. היא אומרת ששנינו צריכים חוויה אחרת, שלמה יותר ומעבר למילים אלה לא מוסיפה דבר.
כשהיא מתיישבת ברכב היא כותבת על דף נייר את מספר הטלפון שלה בעבודה ומוסיפה את שמה.
בחיוך שברגע הראשון איני עומד על טיבו היא מושיטה לי את דף הנייר ואני מבין שרק עכשיו אני יודע ששמה גלית ומבין מדוע היא מחייכת.
שמי גל, השם רקום על רצועת הנשק שלי, לרגע אחד חשבתי שהיא מתלוצצת, אבל היא שולחת לעברי נשיקה שטומנת בתוכה הבטחה לבאות.

 

[Bumblebee74]

טרמפ- פרק 9

http://www.tapuz.co.il//blogs/viewentry/7416333

---------9---------
החזקתי מעמד קצת יותר משבוע עד שמצאתי את עצמי בשעת הצהריים מול הטלפון הציבורי. בכל הזמן שחלף הבנתי שלא רק שהיא לא יוצאת לי מהראש, אלא שאני חסר סבלנות, סופר את הימים ומחכה לפעם הבאה שנתראה. אין לי מושג מה נעשה כשניפגש, מה יקרה, איך בכלל אני אמור להתנהל עם מישהי נשואה שאי אפשר להפגין כלפיה את כל גילויי החיבה שבא לי להרעיף עליה ברגע שאראה אותה.
ברור לי שמערכת היחסים שהולכת ונרקמת בנינו תהיה מבוססת בעיקרה על סקס. אני לא משלה את עצמי שאנחנו יכולים לנהל זוגיות. הפגישה האחרונה הייתה מאוד לא צפויה מבחינת שנינו, הדברים קרו מאליהם. הפתיחות שלה, ההיחשפות בפני, הרגשתי שמבלי שרציתי אני לוקח חלק בנטל שמונח על כתפיה. עצם העובדה שהיא חלקה איתי את סיפורה המאוד אישי, גרם לכך שבעל כורחי נשאבתי לתוך עולמה.
אחרי כל הסרת המסכות, כשהיא תארה בפני עד כמה הזוגיות שלה מורכבת, כמה חסר לה הביטחון בבן הזוג, לי כבר היה דיי ברור שאיני יכול להעניק לה את הביטחון שהיא מבקשת. אלא רק לספק את הדחף המיני שהחל לבעור בתוכה, מאיץ בה להיפתח אל החוויות שיש מכל עבר.
הטלפון צלצל מעברו השני של הקו. צלצול נוסף ואז דממה, שוב צלצול ארוך וקולני עד שנדמה היה לי שהצלילים בוקעים מתוך האפרכסת ומהדהדים לאורך כל הקיר, עליו היו קבועים ארבעה טלפונים ציבוריים במרחקים קצרים שנתנו אשליה של פרטיות ולא מעבר לכך. לשמחתי כל יתר הטלפונים נותרו שוממים.
ספק קל החל להסתנן לירכתי מוחי כאשר הצלצול נותר ללא מענה.
שני חיילים מהפלוגה חצו את הכביש תופסים מחסה תחת קורת הגג של המבנה מקרני השמש הסתוויות של שעות אחר הצהריים. מתיישבים על הרצפה, שעונים כנגד הקיר במרחק בטוח ממני. נופפתי לעברם והם החזירו לי נפנוף, תהיתי אם הם מבחינים במתח שעל פני, אח"כ ביטלתי את החשש הזה כשהם שקעו בשיחה ולא הגניבו לעברי ולו מבט נוסף.
רגע לפני שניתקתי את האפרכסת מאוזני שמעתי את הצלצול נקטע, אחריו רחש של מערכת דיגיטלית שהחלה לדקלם שהגעתי לשלוחה 113 ואם... מאוכזב, ניתקתי את האפרכסת מאוזני בדיוק ברגע שההודעה נקטעה במפתיע ושמעתי את קולה מעברו השני של הקו.
"היי..." אמרתי. כשהייתי בטוח שאני מזהה את קולה בוודאות הוספתי "זה אני גל".
"רגע" היא אמרה בקול מעט רשמי. שמעתי אותה סוגרת את דלת המשרד. כשהיא דיברה שוב, קולה נשמע הרבה יותר חי ואינטימי.
שוחחנו קצת, התעניינות מנומסת אבל מלאת גישושים.
בעלה בארץ, ולא, דבר לא השתנה מבחינת התחושות שלה לגביו. על פני השטח הכל טוב ומחויך, אבל מתחת לפני השטח המתח הולך וגובר עד שלדבריה הפיצוץ הוא בלתי נמנע. אבל לפני שהיא בוחרת לטלטל כך את חייה היא רוצה להיפגש איתי, ברור לה שברגע שבו היא תחליט לפתוח את הדברים באופן גלוי מולו, לנסות לשקם את הזוגיות שלהם, היא אינה יכולה לנהל במקביל חיים כפולים.
כשהיא אומרת את זה מפורשות- שהיא רוצה להיפגש איתי- ליבי עולץ. אני מחייך כמו אידיוט מול לוח הלחיצים המתכתי של הטלפון הציבורי.
בעלה טס בחזרה ביום רביעי כך שיום חמישי יכול להיות מעולה לפגישה, בעיקר מכיוון שיש לה ערב פנוי. היא מציעה לי להיפגש במסעדה, מבטיחה שהיא מכירה מסעדת בשרים טובה שתוכל להשביע חייל רעב.
אני חושב על תאוות בשרים, רעב מסוג אחר, כזה שמתחיל באזור נמוך יותר ממרכז הגוף ומצפה לקינוח שוודאי יגיע בסוף. אלא שאז אני מבין שאין לי אפשרות להגיע. סוף השבוע, הפלוגה יוצאת למשימת אבטחה ולא נראה לי שאוכל להשיג שחרור. אני כבר דיי קרוב לסוף השרות שלי, מה שאומר שלא אמורה להיות לי בעיה לגשת למפקד הישיר ולבקש ממנו חופשה של 24 שעות. אלא שעם הוותק באה אחריות. אני זה שאמור לפקד על הצוותים במשימת האבטחה, אין מצב שאני נעדר ולא מעביר להם את התדרוך, עליות המשמר, ומבצע בדיקות כשירות מבצעית.
מרגע של פסימיות אני מחליט לקחת לידיי את המושכות. משימת האבטחה מסתיימת ביום ראשון. אני בטו שאוכל לקבל חופשה לעשרים וארבע שעות ביום שני.
אני מציע לה להיפגש ביום שני, אבל מוסיף שאני רוצה להיפגש איתה במקום שיהיה הרבה יותר נוח לשנינו. ברור לי שהיא מבינה את כוונתי, שכן היא אינה מבקשת הבהרות ואני מחכה בציפייה דרוכה לשמוע את תגובתה.
היא משתהה. שוב אני כורה אוזן ומנסה לנחש מה עובר לה בראש, אבל בעיקר אני מאזין לרעשי הרקע. אני שומע אותה מדפדפת בקלסר, אולי יומן, בודקת ככל הנראה את התאריך ואז פוסקת. "יום שני בעשר." אני לוקחת יום חופש.
"סגור" אני משיב קצרות ומרגיש איך ליבי הולך ומתרחב בתוך בית החזה. אחרי שההתלהבות שוככת אני שואל אותה היכן נפגשים?
"בכניסה לאשדוד" היא משיבה ואז מוסיפה בקול נמוך "אני מכירה שם מלונית זולה עם חדרים טובים".
אני בטוח שכשהיא אומרת את זה, היא מחייכת מעברו השני של הקו. מין תחושה שאף פעם לא אדע אם קלעתי או החמצתי. אני רוצה לשאול אותה כמה עולה חדר, אבל עוצר את עצמי בזמן, התבונה אומרת לי, שזה לא העיתוי הנכון לדבר על כסף.
סוף השבוע עובר עלי במין תחושה שאני מרחף מעל לגחלים לוחשות, כל מחשבה מביאה אותי לדמיין אותנו מתעלסים, והגוף שלי בוער. כשאני יושב לאכול היא יושבת לצידי "ועוגת החנק" הצבאית מתחלפת בעוגת שוקולד שלוש שכבות. במיטת השדה היא נדחקת איתי על גבי המזרון הדק והמחשבות הבלתי פוסקות מלוות אותי עד שאני שוקע בשינה. הבוקר מביא אתו זקפה ענקית, שאני מתקשה להוריד. מוצא את עצמי מסתובב במכנס תפוח ומנסה להזין את מוחי במחשבות אחרות. משנן את רשימת השמירות, מועד עליית המשמר ופריקת הנשקים, מצבי הכוננות השונים, נדמה שכל דבר חוזר ומזכיר לי אותה.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 9

אני מקבל חופשה יומית ומבקש להפקיד את הנשק שלי בנשקיה. תמיד אמרו לנו שהנשק הוא כמו החברה הכי טובה, כמו האישה. צמוד אלינו כל הזמן, לרגע אחד לא נעזב או ננטש, ומסכן החייל שמפקדו יצליח לקחת ממנו את הנשק ברגע של חוסר תשומת לב. התרגלתי להיות צמוד לנשק שלי, הוא הפך להיות כמעט חלק מגופי. אלא שהפעם אני מעדיף להיות מצויד בכלי זין אחד ויחיד, ולתת את כל תשומת ליבי לאישה אחת. עד כמה שהמפקדים ניסו להעניק לנשק תכונה אנושית כדי להעצים את החיבור והאחריות שלנו כלפיו, אני סמוך ובטוח שלא יהיו גילויי קינאה מצדו של הנשק שלי כאשר הוא ישכב משומן על הכָּן בנשקיה.
עם המחשבה השטותית הזו, שקצת מרככת את ההתרגשות והציפייה שאוחזים בי אני יוצא מהבסיס בבגדים אזרחיים ונוסע לעבר צומת אשדוד.
בדרך שוב מתעורר ספק קל, היא מכירה אותי במדים, חייל קרבי, שזוף. אני בטוח שהמדים מבגרים, מוסיפים יותר סמכותיות ועוצמה, הנשק עצמו לבטח תורם לכך רבות. עכשיו בג'ינס וחולצת טריקו לבנה שאומנם מבליטה את שרירי הנוקשים, אני תוהה אם היא תאהב את המראה הזה.
אני נזכר עד כמה הפער היה גדול במראה שלה בין המפגש הראשון לשני, כמה היא נראתה שונה והרבה יותר יפה ומושכת בפעם השנייה שנפגשנו וחושש שבמצבי הנוכחי הדברים יהיו הפוכים.
אני מניח לספקות, את הנעשה אין להשיב. כשאפשוט מעלי את הבגדים, כבר לא תהיה להם משמעות, אהיה גלוי מולה והיא תהיה גלויה לפני, סוף סוף אוכל לשזוף את עיני ואני בטוח שהיא לא תתאכזב למראה גופי העירום.
גלית מחנה את רכבה ועוברת לרכב שלי, מעדיפה להשאיר פחות עדויות באזור המלונית, מדבריה הבנתי שהמקום דיי מפוקפק מבחינת הפעילות המתבצעת בתוך חדריו. היא נותנת לי קצת רקע, אולי כדי להנמיך את ציפיותיי, היא אינה מעלה על דעתה שמבחינתי גם מזרון שמונח על הרצפה יספק אותי. ממש לא מעניין אותי שמרבית החדרים מאוכלסים לשעות ספורות ומעטים האורחים שמבלים שם לילה שלם.
ריח הבושם שלה מכה בנחירי כשהיא מתיישבת לצידי. היא מאופרת קלות, עיפרון שחור סביב עיניה החומות, שפתון בגוון אדמה משוח על שפתיה מעבה אותן ובד בבד משווה לה מראה טבעי, סומק קל מדגיש את עצמות לחייה.
היא פורעת את שיערה שהיה אסוף בקליפס ושואלת בקלילות. "אתה אוהב את זה ככה?" היא תוחבת את שתי ידיה מאחורי אוזניה ומתפיחה את שיערה עד שהוא יוצר סביב פניה מסגרת רכה שרק הרוח שחודרת מבעד לחלון הפתוח פורעת בו שוב ושוב.
לפני שאני משיב לה היא נועצת בי מבט בעיניים חמדניות ומציינת "אהבתי". כאילו שהצליחה לקרוא את מחשבותיי. במילה אחת היא מפיגה את החשש שהסתנן לקרבי.
שנינו גוהרים מעבר לבלם היד ונושקים במין תאווה מרוסנת, רק השפתיים נפגשות, רק הלשונות נוגעות.
"אני מקווה שלא עשו לך בעיות בגדוד בעיניין החופש" היא אומרת.
אני מבטל את חששותיה בתנועת יד. ושואל "לך לא הייתה בעיה לקחת יום חופש?"
"לא הייתה בעיה. הודעתי שבוע מראש, אבל מנהל המשרד התקשר אלי הבוקר ושאל אם יש מצב שאני מגיעה בכל זאת למשרד..." היא משתהה מעט ואז מוסיפה "נראה לך שהייתי מוותרת על יום החופש הזה?"
אני מחייך. "מה קרה שהוא התקשר, בעיות?"
היא סוגרת את החלון נאבקת בידית שחורקת עם כל סיבוב. "לא משהו מיוחד, שרית, זו שעובדת איתי, הודיעה הבוקר שהיא לא מגיעה – חולה, ויש איזה לקוח חשוב שמגיע..." היא מצליחה לסגור את החלון. "אז שהמנהל שלי יטפל בו ויצדיק את המשכורת המנופחת שלו.
"אבל לא בא לי לדבר על העבודה, כמו שלך בטח לא בא לדבר איתי על הצבא..." היא מפשפשת בתוך התיק שלה שנראה תפוח וכבד. "רוצה סוכריית מנטה?" היא שואלת.
אני משיב בחיוב היא תוחבת סוכריה בצבע טורקיז אל בין שפתי, לרגע אחד אני חש באצבעותיה נוגעות בעור הבשרני של שפתיים מתעכבות עליו מעט.
כשאנחנו נוסעים אני מרגיש עד כמה היא משוחררת, היא נוגעת בי, מעבירה את אצבעותיה על פני הורידים התפוחים שבזרועי בשעה שידי מונחת על מוט ההילוכים.
היא מאפשרת לי ללטף את ירכה ובכל פעם אני עולה מעט מעלה עם כף ידי.
היא לובשת מכנס מבד לייקרה שדרכו אני יכול לחוש את רגליה החטובות אותן רגליים שבנקודת החיבור שלהם מסתתרת מערת הדבש שלה שמעוררת בי דחפים בלתי נשלטים.
היא מעולם לא עשתה זאת בעבר, תמיד בן הזוג היה דואג לחלק הלוגיסטי, להזמין את החדר, להסדיר את התשלום. ברגע זה, היא נוטלת את תפקיד המבוגר האחראי. היא עוזבת אותי בחניון ונכנסת לקבלה להסדיר את הזמנת החדר והתשלום. אני מציע להתלוות אליה, להשתתף בתשלום, אולם היא נבוכה מההצעה הראשונה ומסרבת בתוקף לקבל את ההצעה השנייה. היא מעדיפה להימנע מעיניים חקרניות לנוכח פער הגיל הדיי ברור שיש בנינו. ולבטח לא רוצה לחוות את אותם מבטים מלאי תוכחה או קינאה של פקידת הקבלה.
אחרי עשר דקות, אנחנו מקבלים לרשותנו חדר בקומה השנייה למשך ארבע שעות. המסדרון ריק, נראה שהמלונית נמצאת ביום רע מבחינת תפוסת החדרים, מה שמעודד את רוחה ומונע ממנה מבוכה שהיא בעיקר פרי דמיונה.
קשה לי לדמיין את התחושה שלה להיות בחברתי, אישה הנושקת לארבעים בחברת גבר צעיר מאוד בתחילת שנות העשרים. האבולוציה החברתית יצרה התניות מטופשות שכולנו שבויים בהן, לו הדברים היו הפוכים, הם היו הרבה יותר מתקבלים בשוויון נפש.
אני מתעכב במכוון מאחוריה, מספר צעדים בלבד, מאפשר לה את תחושת הביטחון הקטנה. במידה ומישהו ייצא מאחד החדרים, אף אחד לא יוכל לקשור בנינו, היא נראית כמו כל אורח אחר במלון, ואני, טוב ממרום שנותיי סביר להניח שמישהו יבקש ממני מגבת נוספת או כל דבר אחר שנהוג לבקש מעובדי המלון.
בעודנו פוסעים במסדרון הארוך, אני מביט בישבנה מעכס לפני, המכנס הדוק וכל תנועת שריריה ניכרת היטב, מרטיטה את אברי המוצנעים. היא לובשת חולצה בצבע תכלת, מעוצבת בגזרה של בד קליל שנופל כמו גלים אנכיים, בחלק העליון הקדמי שרוך כחול מושחל בשלושה נקבים מכל צד של הבד, סוגר את המחשוף שלה. מבטי שוב יורד מטה לעבר הישבן העגול, מדמיין את פלחי עכוזה, את בד התחתונים שמכסה אותם, ביני לבין עצמי אני תוהה אם שוב היא לובשת את אותם תחתוני תחרה סקסיים שזכרתי מהפעם הראשונה.
היא נעצרת ממש לקראת סוף המסדרון מול דלת כהה כמו יתר הדלתות שחלפנו על פניהן, מספר בצבע זהב מוטבע על הדלת, עשרים ואחת, ממש מחווה עבורי, חולפת המחשבה בראשי ואני מחריש.
נכנסים פנימה, אני מקפיד לנעול את הדלת וגלית ממהרת להניח את התיק שלה על גבי שידה האיפור הארוכה, מרגישה כבת-בית.
אני סוקר את החדר בעודה נכנסת לחדר הרחצה הצמוד ואיתה תיק כלי רחצה קטן. דמיינתי שנתנפל זה על זו, ניפול יחד אל המזרון ונשליך לכל עבר את בגדינו. זה לא קורה כמו בפנטזיות שלי.
החדר מרוהט בפשטות, זוג כורסאות צרות עם מסעדים ומשענת מרופדים בבד פרחוני מָהוּהַּ, מיטה זוגית רחבה, שתי שידות לבנות ועליהן אהילים עם עיטורי פרחים צהובים, בצד אחד מונח טלפון לחצנים ולידו שלט של טלוויזיה. אני מתפתה כמעט באופן אוטומטי לקחת את השלט ולבחון את הערוצים שמשודרים, אבל נמלך בדעתי, לא באתי לכאן ליהנות מהתוכן שמשודר בערוצי המלון.
מקרר מיני בר ניצב מימין לשידת האיפור, אני מציץ לתוכו ונוכח לגלות שהוא ריק, דבר שלא בהכרח מפתיע אותי. וילון כבד מסתיר ויטרינה ארוכה, אני מסיט אותו מעט ומציץ לעבר מרפסת קטנה שבה זוג כסאות גן ושולחן זכוכית עגול ועליו מאפרה, - כמו רמז לאורחים היכן המלון רוצה שהם יפריחו את עשן הניקוטין-, אולם הריח הקלוש שדבק בשטיח שבחדר מוכיח שככל הנראה המאפרה ברוב המקרים מוצאת את דרכה פנימה. בפינת המרפסת עציץ חרס גדול ובו דקל ננסי ועד סוף האופק נפרס הים הכחול.
אני חולץ את נעלי, דוחק בעקבים ושולף את כפות רגליי מתוכם, אח"כ אני מניח על השידה שלצד המיטה את מעט החפצים שבכיסיי, צרור מפתחות, ארנק, ושלישיית קונדומים. בכוונתי לעשות שימוש בכל השלושה במהלך ארבע השעות הקרובות, אולי מחשבה אופטימית מידי, אבל אני יודע שאוכל לעמוד במשימה, שבועיים החזקתי מעמד, ועכשיו זה זמן הפירעון.
דלת חדר הרחצה נפתחת, ומלבן אור מציף את הקיר ממול. עוד לפני שהיא חוצה את המסדרון הקצר אני כבר רואה את בבואתה משתקפת במראה הגדולה שמעל שידת האיפור ולסתי נשמטת.

 

[Bumblebee74]

טרמפ- פרק 10

http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7416338


---------10---------
השיער החום שלה נח על כתפיה החשופות שמנוקדות בנמשים בהירים, היא עוטה על גופה בייבידול בצבעים שחור ואדום, אבל האדום נראה דומה יותר לוורוד- בורדו כהה ומבריק. הבגד מדגיש את תווי גופה הרכים, החלק העליון תלוי על שתי רצועות דקות שנחות על כתפיה, החזיה שצבעה מתעתע בין וורוד לבורדו סוגרת על כל אחד משדיה, עשויה משני משולשי סטן אשר נצמדים במרכז בדיוק היכן שחבויות הפטמות במין קשירת פרפר שתפורה ומצמידה את שני החלקים מכסה את פטמות אבל חושפת שני פסים צרים מעל ומתחת לשדיה. מתחת לשולי החזיה תפור פס בד תחרה שחור שעוטף את גופה סביב. משני צידי גופה מתוחים שתי כנפות מבד סאטן שחור דק ואוורירי, כמו כנפי פייה, תלויים משני צידיי גופה מגיעים עד לחלק העליון של ירכיה, חושפים את בטנה השזופה והשטוחה.
את מפשעתה מכסה תחתון תואם, פס בד תחרה מקיף את מותניה, ובדיוק במרכז גופה בין רגליה משולש סאטן הדומה לחזייתה, מורכב משני משולים שמוצמדים במרכזם בקשר פרפר, ושיער ערוותה מציץ מבין הפתחים הצרים שנמתחים מעל ומתחת לקשר הפרפר.
את הופעתה המרנינה מלווה ניחוח דק של בושם שוודאי התיזה על גופה באותם מקומות אסטרטגיים אליהם אגיע עם שפתיי ולשוני.
גלית נכנסת פנימה בטוחה בעצמה, חיוך קטן מתוח על שפתיה, מתפיח את לחייה, עדיין נועלת סנדלי עקב גבוהים, פוסעת בסיכול רגליים מהפנט.
אני מתעשת וממהר לסכור את פי בעודי יושב על קצה המזרון מביט בה בהערצה, על פני עולה חיוך שבע רצון כשהיא מניעה את גופה לצלילי מוזיקה דמיונית. אני רוצה לקום לעברה, אבל היא מרימה אצבע אחת כלפי מעלה, מסמנת לי להישאר במקומי.
גלית קרבה אלי, כל צעד מניע מערכת שרירים ברגליה. אני מדמיין אותה מחטבת את גופה בחדר הכושר בבגד גוף צמוד וסקסי. אבל מיד חוזר אל המציאות כשהיא מוסיפה ומפתלת את גופה בחינניות, נעמדת בין רגלי הפסוקות. אני יושב על המיטה, נשען לאחור, נתמך בזרועתיי מרים לעברה את צווארי והגרוגרת שלי עולה ויורדת כשאני מדמיין אותי טועם אותה, מתוקה כמו סוכריה.
אני מקרב את ראשי לעברה, היא מתרחקת חצי צעד, נושכת את שפתה ומלכסנת אלי מבט מתגרה. תנועות האגן שלה עדינות, ניכר שהיא עושה מאמצים לכבוש את המבוכה בה היא שרויה, נותנת לשיכרון הדחף המיני להוביל אותה.
היא מעבירה את אצבעותיה על צווארה, מתגרה בי, מחליקה אותן בין שדיה ואז חופנת את שדה הימני, צובטת את פטמתה ושולחת מבט היישר לעבר התפיחה הקשה שממלאת את מכנסי.
אני נאנק מהתרגשות, אם היא תמשיך כך אני עלול לגמור עוד לפני שאספיק לפשוט את תחתוניי. היא נצמדת אלי שוב, מחככת את רגלה ברגלי ומניחה את ידה הימנית במרכז החזה שלי כמו בודקת את הלמות ליבי. בעודה עושה זאת, היא אוחזת בידה השניה בפטמתה. אצבעות ידה הימנית מוצאות את פיטמתי ומתחילות לסגור עליה ותוך כדי ביד השניה היא מושכת לנגד עיני בקצה הפטמה שלה. אני מרגיש כיצד פיטמתי מתקשה בין אצבעותיה וכיצד משהו נוסף מתקשה כמו סלע בין רגלי.
היא מסמנת לי לשחרר את כפתורי מכנס הג'ינס, ובעודה מתרחקת צעד אחד אני מפשיל אותם מטה עד בירכי מרים את רגלי מהרצפה והיא מושכת אותם מעלי ותוך כדי מסירה מעל כפות רגלי את הגרביים הלבנות.
אני נותר כשלגופי חולצה לבנה קצרה, פטמותיי בוערות ובולטות כמו שני כפתורים, ואזור חלצי מכוסה בתחתון בוקסר כחול כשבליטה ענקית בחזיתו וכתם רטיבות כהה הולך ומתפשט במרכזו.
ללא שהות גלית נגשת אלי, היא מבחינה בזוג הנקודות שבולט מבעד לחולצה שלגופי וממהרת להסיר אותה מעלי. אני נשען לאחור על המרפקים, כמעט שוכב, למעט כפות רגלי שמונחות על גבי השטיח. צווארי מתוח, מורם לעברה, עוקב בעיני אחר כל תנועה שלה, ומייחל לחבוק את גופה, להצמיד אותה אלי, לחדור לתוכה... אלא שהיא מתקרבת, גוהרת מעלי, ירכה נצמדת לאיברי הקשה, ובאותו הרגע איני רוצה שהיא תנתק את המגע, חום גופה נלחץ אל אשכי דרך בד התחתון, היא מתכופפת יותר מקרבת את שפתיה לגופי, מעבירה לשון ורדרדה על החזה שלי, טועמת מהפטמה שלי בשפתיה.
כשהיא עושה כך באיטיות, מותחת את הרגע כאילו שהזמן עומד מלכת, אני חש שוב עד כמה קצה אברי מגיר עוד ועוד נוזל שחלקו כבר אינו נספג בבד התחתונים אלא גולש לאורכו עד לאשכי. אח"כ היא מלקקת בלשונה סביב מקלעת השמש, זורה לאורך גופי ערוצי לבה רותחת. הסנטר שלה מתחכך בקצה איברי הזקור כשהיא נושקת לי סמוך לקו המותן ואז מתנתקת ממני.
"תוריד הכל" היא אומרת. נעמדת מולי שעונה על שידת האיפור ומביטה בי בעיניים רעבות. היא בוערת לא פחות ממני, הפטמות הזקופות שלה מעידות על כך, הליטוף שלה לאורך מותניה, אצבעותיה חולפות שוב ושוב על ירכיה, נוגעות בניהן ונסוגות, כאילו שהיא יודעת שאם תתפתה יותר מידי כבר לא תוכל לעצור את עצמה.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 10

דבר לא מסתיר את אזור חלצי, אני עירום כביום היוולדי, ואיבר זכרותי מונף כמו תורן שופע און. אני מרגיש את הפעימות באזור חלצי, שולחות זרמים, גורמות לו לנוע מעט מעלה ומטה כאילו הוא ניסה על פני אדוות גלים.
גלית נעמדת בפיסוק מולי, מישירה מבט אל איברי ומלקקת את שפתיה. עכשיו היא מניחה לאצבעותיה ללטף את יערת הדבש שלה, מניחה את שתי ידיה בין רגליה ומחליקה את האצבעות על פני הקימורים, בין החריצים והקפלים, לעיתים אצבעותיה מסיטות מעט את צמד אריגי הסאטן - שחברו יחד ליצור מין כיסוי למפשעתה-, חודרות פנימה ואז מחליקות החוצה, מלטפות נקודות נסתרות.
אני בוהה באותן אצבעות, נעלמות מתחת לבד הדק, מביט בהן מזדחלות מתחתיו, ואז יוצאות בוהקות ורטובות, שיער ערוותה מציץ ונעלם, קצה ורדרד אדמדם של שפתיה נגלה ושוב מתכסה, את הכל מלווה נשימתה שהולכת ונעשית כבדה.
איברי מאיים להתפוצץ, אני אוחז בו, לוחץ עליו באגרוף קפוץ ומייד ניגר ממנו נוזל שקוף. מהר מאוד אני מתחיל להניע אל ידי שסוגרת עליו בתנועות ארוכות, מהחלק התחתון ועד שקצהו כמעט ונעלם בתוך הטבעת שיוצרות סביבו האצבע והאגודל שלי.
להט המעשים הופך את הדברים לפחות ופחות מוקפדים, תחושת ההנאה שמסחררת את שנינו מובילה אותנו ורק הידיעה שלפנינו עוד שעות נוספות שבהם נוכל לטעום הכל ומהכל מאפשרת לנו להתגבר על הדחפים הבסיסיים ביותר שרוצים למגנט ולחבר את גופינו זה לזו.
המעשים ששנינו עושים האחד מול השנייה מגרים אותנו, המחשבה על כך רק מוסיפה שמן ליוּרָה הרותחת ומתסיסה את דמיוננו. גלית כבר בתוך הלהט היצרי, הכתפייה הימנית נשמטת מכתפה, היא מושכת מטה את החזיה, ואצבעותיה מושכות את פטמתה עד לנקודה בו העונג מתחיל להיות מתעתע עם תחושת כאב מגרה. אח"כ היא מרימה את שדה ומשרבבת לעבר פטמתה לשון ארוכה. ידה השנייה בין רגליה אצבעותיה חופרות עמוק פנימה וקצה התחתון מחליק מטה על גב כף ידה הנעוצה בתוכה, עוד פיסה מבסיס המשולש שבין רגליה הולכת ונחשפת.
בין אצבעותיי, הזין שלי קשה, לוהט ורטוב, מכוון למעלה , עיני מכוונות אליה. כל מחשבותיי נתונות לה, לגופה, לנקודה בה נעלמות אצבעותיה. היד שלי מחליקה מעלה ומטה, החזה שלי עולה ויורד עם נשימתי המואצת. היא מהנהנת לעברי כשהיא מבחינה שמהירות תנועות ידי הופכת להיות על סף איבוד השליטה. זה מגרה אותה יותר, עכשיו תחתוניה כבר מופשלים כמעט עד אמצע ירכיה. היא מכופפת מעט את גופה קדימה כדי להעמיק את אצבעותיה בתוכה ואני יכול לשמוע את קולות היניקה והרטיבות שעה שהיא מניעה אותן פנימה והחוצה.
לא הגניחות הרכות ולא האנחות שהיא מפיקה מגרונה כשהיא צובטת את פטמתה, אלא דווקא הצליל המתקתק הזה של אצבעותיה מחליקות במיציה, הצליל הזה הוא זה שמכריע אותי, מביא אותי אל סף הגירוי ונקודת האל חזור. אני פולט את מטעני, מתיז אותו כלפי מעלה והוא יורד בקשתות ארוכות אל השטיח. הדבר נמשך מספר רגעים, עד שבין אצבעותי נותר קנה לוהט, ניצב המלוא אונו ומסרב לסגת.
שעה שאני ממלא את ראותי באוויר- בנשימות ארוכות ועמוקות, קצב נשימתה שונה לחלוטין, מהיר, קצר, בית החזה שלה עולה ויורד ושדיה נעים במין תנועת מטוטלת שהונחה על צידה. עיניה מרפרפות, כמו במין טראנס שקצבו הולך וגובר. קצה לשונה מרטיב את שפתה התחתונה שמשתרבבת מטה בחוסר מודעות, היא שרויה בתוך זה, עיניה מעפעפות אבל היא כבר אינה רואה דבר. היא צפה, נסחפת, נמצאת בעין הסערה, ובעוד רגע יכה הברק בין רגליה ויפזר לשונות חשמל בכל גופה.
גלית אינה מבחינה בי כשאני מתקרב אליה, איני בטוח עד כמה היא מרגישה את ידיי שמושכות במותניה ומקרבות אותה לעבר המיטה. (רק כשהיא מחליפה את מקומי כמעט באותה תנוחה שבה אני הייתי, פרט לכך שהיא ממש שוכבת ולא נשענת על מרפקיה). היא מתעשתת מעט, אצבעותיה כבר לא בתוכה ורק מעסות את ערוותה מכסות את הדגדגן שלה.
אני מסיר מעליה את התחתונים, נדהם מהעדינות של בד התחרה והחלקלקות של משולשי הסטן האדמדמים.
ישבנה נח על קצה המזרון, כפות רגליה בסנדלים גבוהיי העקב נטועים בשטיח, אצבעותיה מציצות מהסנדלים, משוחות בלק אדום, הן פועמות, מתרחקות ומתקרבות זו לזו במין דריכות והרפיה של שריריה. אני כורע בין רגליה, על בירכי, מפסק את ירכיה.
אצבעותיה מעסות שם באותה נקודה קדושה, ערוותה נעה עם תנועות העיסוי החזקות שלה כאילו גלים חולפים מתחת לעורה. אגנה רועד, ניחוח המיניות שלה מציף את ראשי, מושך אותי לעבר מקור הנביעה.
אני מניח את כפות ידי על ירכיה, מלטף את עורה החלק, חש בשרירי רגליה, מתכווצים ומרפים, נדרכים ואז נמוגים בתוכה. איני משתהה יותר ושפתי נצמדות לערוותה. רגע שלם של שיכרון חושים מתפשט בגופי, איברי נדרך ומזדקף כאילו שמעולם לא גמרתי אך לפני דקה.
מצמיד את שפתיי לשפתיה , לשוני בתוכה, רכות ורטיבות עוטפים את פני ואיתם תחושת החספוס של שיער הערווה בשעה שהיא מחככת בי את אגנה, פתאום אני שם לב שהיא אוחזת בראשי ומצמידה אותו לתוכה, פני נשטפות, נושם מבעד לנחירי שמתמלאים באוויר ובאותו ניחוח מגרה שבוקע מבין רגליה.
גלית גונחת, קפיצי המזרון חורקים ומסגרת המיטה נוקשת, מין הרמוניה מוזיקלית שמהווה רקע לכל מה שמתרחש בין כתלי החדר. ברגע אחד העולם נעצר לשנייה, היא מקמרת את גופה, בית החזה שלה מתמלא ונשימתה נעצרת. הישבנים שלה מתכווצים ומתרוממים מעל המזרון במין תנוחת קיפאון שנמשכת לא יותר משלוש שניות ואז היא צונחת חזרה למזרון רועדת, פולטת אוויר מראותיה בליווי גניחה צרודה וארוכה. הרעידות נמשכות, אני חש בגלי הרטיבות נצמדים ללשוני, היא מרפה את אחיזתה בראשי, ואני נסוג לאחור.
ניחוחה ממלא את פני, נוזליה בוהקים על עורי. אני מתיישב בישבן חשוף ונשען בגבי אל שידת האיפור, מניח את כף ידי על אברי, לוחץ אותו באגרופי, מנסה להשקיט את התבערה שמנסה לעלות ולהצית את קצהו.
זרם המים הקרירים שאני מזליף על פני בחדר הרחצה מצליח לצנן אותי מעט. מתוך המראה ניבטת צדודיתי, מקו המותניים ומעלה, איני צריך להביט כדי לדעת שגם איברי לקח לעצמו הפוגה קצרה, אם כי ברור לי שהוא שש אלי קרב, מוכן לזנק בדום מתוח. אם היא נמצאת על המזרון באותה תנוחה, שוכבת בעיניים עצומות, חזיית הבייבידול מופשלת מטה, פטמותיה זקורות, רגליה פסוקות ואצבעותיה בוחשות פעם אחר פעם בקצה הדגדגן שלה, הזין שלי לא יוכל להישאר אדיש ומרוחק וגם אני לא אוכל לעמוד מנגד.
כשאני יוצא החדר מואר באור טבעי. גלית ניצבת בגבה אלי, יחפה, עירומה לחלוטין מול חלון הוויטרינה, הווילון האטום הוסט הצידה ואור היום חודר פנימה מצייר סביב גופה הילה מלאכית.
בגופה החטוב, השיער שנח על כתפיה היא נראית כמו נערה אבודה שנלכדה בקיסמה המסמא של השמש.
בחוף, גלים נשברים פעם אחר פעם ללא לאות וענני נוצה משייטים גבוה בשמיים. ענפי עצי הדקל שנטועים לאורך הכביש נעים עם הרוח כמו מפרשים ירוקים על רקע השמיים התכולים. אוניית מטען חוצה את האופק, קרני השמש מרצדות על גבי המכולות שמועמסות על סיפונה. היא נפנית לעברי מסובבת את צווארה בלבד, עיניה מביטות בי במין תמימות שהיא הניגוד המוחלט לאותה אישה סוערת ומינית שהייתה אך לפני רגע. אבל המבט הזה, המבולבל, הלא בטוח מעורר אותי, אולי זה משחק תפקידים שהיא משחקת כמו לפי תוכנית מוסדרת...
לי זה לא משנה, אני מתקרב לעברה ואותו איבר שמצא לעצמו רגע קצר של מנוחה, שב ומישיר לעברה את מבטו בעינו האחת שמיד תחל לדמוע.

 

[Bumblebee74]

טרמפ - פרק 11

http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7416400

---------11---------
"כבר מוכן לסיבוב שני? היא שואלת מופתעת אינה מחכה לתשובה שלי ומסבה את מבטה בחזרה אל החלון.
"את יכולה להחליט לבד אם אני מוכן או לא..." אני אומר ונצמד אליה מאחור, מחבק את גופה קצת מעל מותניה, איברי נלחץ אל ישבנה והיא בתגובה מרימה את אגנה ולוכדת אותו בין רגליה.
"אבל הפעם נעשה את זה כמו שצריך" אני אומר.
"הממ... אתה רוצה להגיד לי שלא נהנית קודם?" היא שואלת בקול מתגרה.
אני צוחק ומהדק את זרועותיי סביבה.
"רק עוררת את התיאבון שלי" אני לוחש על תנוך אוזנה.
אנחנו עומדים יחד מול החלון, מביטים החוצה אל הנוף בשתיקה. ידיי עוטפות אותה עולות מעלה וחופנות את שדיה, אצבעותיי מטפסות ומגששות, מרגיש את העטרה שמקיפה את פטמותיה, נוגע בקצות האצבעות בבליטות הקטנות והקשות, חג סביבן נוגע לא נוגע.
"אתה יודע," היא שוברת את הדממה. "זה מציף בי זיכרונות"
לא כאלה רחוקים, אני חושב לעצמי, ולא יודע עד כמה אני טועה. היא עוצמת את עיניה מהרהרת, אולי זיכרון נעים צף ועולה אי שם בירכתי מוחה.
אני ממתין, מפסיק ללטף את גופה ורק מחבק אותה, גם איברי מציית, לא לפקודות ממוחי אלא יותר להלך הרוח ששורר סביב. אני מרגיש כיצד הוא צונח ומתכופף אבל עדיין נלחץ בין פלחי ישבנה, עטוף בחמימות והרכות של גופה.
ברור לי שזה אחד המקומות ששימש אותם מספר פעמים, הפעם האחרונה שלהם הייתה כאן, אולי אפילו בחדר הזה. מה הוביל אותה לבחור את מקום המפגש שלנו דווקא כאן? נוחות טכנית בלבד? או שאולי יש לבחירה במקום הזה משמעות נוספת? רצון להחיות שוב את אותן חוויות? ניסיון לסגור מעגל שנותר פתוח...
מחשבותיי נקטעות כשהיא משתחררת ממני, מסתובבת ונושקת לשפתי נשיקה קצרה אבל עוצמתית, כזו שבה שפתייה נצמדות ברכות ולשונה נוגעת מלקקת ומחשמלת אותי. היא ניגשת אל התיק שלה ומציתה לעצמה סיגריה.
"מפריע לך אם אעשן כאן?" היא שואלת. כשאני אומר לה שלא, היא נשכבת על המיטה מניחה את ראשה על הכרית ונושפת עשן מבין שפתייה. היא נראית מסתורית וחושנית, עירומה לחלוטין, שוכבת כמו לא מודעת לכמה שהיא נראית סקסית. סיגריה בין אצבעותיה, מבין שפתיה הכהות עולים סלסולי עשן הולכים ומתאבכים כלפי מעלה ואז מתפוגגים.
אני מביא את המאפרה, יוצא עירום למרפסת, לא אכפת לי אם מישהו יראה אותי מעורטל, לא אכפת לי אם היא תצטרף אלי ושנינו נשב במרפסת, נתעלס על כיסאות הגן הזולים או רק נתגפף אל מול העוברים ושבים.
לבסוף אני מוצא את עצמי במיטה, הקרירות הנעימה של המצעים מצננים את ישבני החם. שוכב לצידה קרוב מספיק כך שגופי נוגע בגופה. היא מעשנת, אבל לא מסיימת את הסיגריה, את מחציתה הנותרת היא מועכת במאפרה ואז כורכת את אצבעותיה באצבעותיי.
"אני מצטערת..." היא אומרת ונפנית אלי, מניחה את ידה השנייה על החזה שלי. "הוצפתי ברגשות, זיכרונות, געגועים.
"שאלות שנותרו פתוחות...
"לא יכולתי להתעלם מהכל, להיות איתך כשהראש שלי במקום אחר. מצטערת על ההתנהגות שלי, הייתי חייבת פסק זמן, לתת לכל המחשבות לשקוע, להעלם."
אני מלטף את זרועה, מדהים איך כמה מילים יכולות לשנות הרבה. האווירה בנינו משתנה בין רגע.
"ותודה שהיית מספיק רגיש ולא לחצת..." היא מוסיפה ואז מניחה את כף ידה על הלחי שלי ומפנה את פני כלפיה מצמידה לשפתיי את שפתייה, הפעם יש להם טעם עדין שלה יחד עם טעם הניקוטין. הדבר אינו מפריע לי, דווקא הטעם האחר הזה הופך את הנשיקה לעשירה בטעמים וניחוחות חדשים.
היא חופנת את איברי בכף ידה, עושה את זה כל כך מהר עד שאני מופתע להרגיש את האצבעות שלה אוחזות בבסיסו, משתרגות אל אשכי. בד בבד אני חש את הפטמות שלה דוקרות את גופי, מדקרות של הנאה.
איברי מזדקף שוב, מתמלא ומתרומם וכל זאת בתוך כף ידה שעוטפת אותו ברכות, היא מרגישה איך הוא מרחיב את אגרופה, כיצד הכיפה מתמלאת ומתעגלת, הוורידים בולטים לאורכו, מזרימים חיים חדשים ופועמים עם קצב הדופק.
אנחנו מתעלסים, אין לי מילה אחרת לתאר את זה. הידיים מלטפות במקומות הכי אינטימיים, האצבעות נוגעות, חוקרות, משתהות בנקודות שגורמות לנו לפלוט קולות הנאה. הרגליים נכרכות זו בזו, פעם היא מחככת את מפשעתה בגופי ופעם אחרת אני מחליק את איברי הקשה ואת אשכי על גופה.
השפתיים טועמות בתאווה מקומות חדשים שלא חשבנו שקיימים בהם עצבים מגורים, מתעלמים מאיברי המין ומגלים בחדווה עד כמה הנקודות שלאורך הרגל יכולות להיות רגישות כאשר מלקקים אותם בלשון רטובה, עד כמה האצבע שהיא תוחבת בין שפתי מגרה אותי ואותה בו זמנית, או נשיקות קטנות בין השכמות שיורדות מטה לעבר הקימור של הישבן.
היא מקרבת את החזה שלה אל שפתי, אוחזת מתחת לשדיה ומגישה אותו לעברי. אני שולח לשון ארוכה ונוגע בקצות הפטמות שהן הכי קרובות אלי, קריאת עונג נפלטת מבין שפתיה ואני קובר את ראשי בין שדיה כשהיא מצמידה את הרכות שלהם כנגד פני.
השמיכה נושרת אל הרצפה כשאנו ממשיכים לנוע על פני המזרון, מתהפכים, מסתובבים. לפתע אני מוצא את ראשי בין רגליה וחש איך איברי נשאב ברכות לתוך פיה. טועם את נוזליה שלא יבשו כלל והם ממשיכים להרטיב את הפתח המגורה שלה.
אחרי דקות ארוכות כשגופינו מיוזע היא מתיישבת מעלי, מקרבת את איברי אל המשולש הוורדרד שבין רגליה.
אני שולח יד לעבר השידה.
היא ממהרת להניח עליה את ידה, מושכת אותה ולוחשת לי "אני משתמשת בגלולות..." כשהיא מחדירה את איברי הרטוב לתוכה היא מוסיפה בנשימה חסרה "... וזה הרבה יותר כיף ככה."
שדיה מקפצים, ושיערה תופח על כתפיה בכל פעם שהיא עולה ויורדת על איברי. אני מביט בו נעלם לתוך גופה ואז יוצא ומתגלה כשהיא מתרוממת, מבריק ורטוב מנוזלי ונוזליה שנמהלים זה בזה.
הפתח שלה צר, אני חש את דפנות הנרתיק לוחצות בעונג סביב חלקו העליון של האיבר הקשה שלי. בכל פעם שהיא מתרוממת אני חש באותם שוליים נסגרים על הכיפה ואז נפתחים לקראתה שוב.
היא מתכופפת לעברי, כמעט נשכבת עלי, מקרבת את שדיה אל פני וכורכת את זרועותיה סביב עורפי, דוחקת בי ללקק את החזה שלה בשעה שהיא מניעה את האגן בתנועות מהירות.
שנינו מיוזעים, נותנים פורקן לעצמנו ומשמעים קולות הנראה בכל פעם שאנו מצמידים את האגן האחד כנגד השני. אצבעותיי חופרות בין ישבניה, מחליקות על החריץ הרטוב והמיוזע, נדחקות בין שני פלחי העכוז, מרגיש בכרית האצבע שלי את פי הטבעת שלה, מלטף אותו וממשיך מטה לעבר הנרתיק, אוסף עוד נוזלים ורטיבות ועולה בחזרה עם האצבע.
בתגובה היא מרימה את ראשה ובעיניים עצומות פוערת את שפתיה, פולטת אנחה ארוכה ודוחפת את גופה כנגדי, מרגיש את עצמות האגן שלה נלחצות אלי בשעה שהיא מנסה לקחת כל סנטימטר נוסף מאברי.
בין הגניחות והנשימות היא ממלמלת שהיא גומרת, שלא אפסיק, שהיא רוצה שגם אני אגמור. עד כה אני אוצר את זרעי, נאבק שלא לפלוט אותו אבל כשהיא מבקשת, נותנת לי אישור להרפות את כל שרירי המכווצים, לתת דרור לכל אותם תחושות שאני מנסה לדכא בכדי להחזיק מעמד עוד דקה עוד שתיים, אני נעתר לה ללא כל שהות.
משתלב לתוך תנועותיה, דוחק את אגני מתחתיה, מכווץ את הישבן כשאני מרים אותו מהמזרון לפגוש אותה יורדת ומחליקה על איברי. אני נע בכוח ובמהירות, משחרר את כל האנרגיה הכלואה ופולט לתוכה את זרעי, לא מפסיק לנוע בתוכה, צועק, משחרר את האוויר שבריאותיי, ממשיך לנגח את גופה. כעבור שניות אחדות שנראות לי כמו נצח, היא משמיעה יללה מעומק גרונה, נעצרת לרגע, אני מרגיש אותה מתכווצת, מרגיש איך הנרתיק שלה סוגר על אברי ואת ציפורניה ננעצות בכתפיי. היא צונחת על גופי. תחושת חמימות נעימה מוסיפה לפעום, יחד עם הלמות הלב בחזה. השדיים שלה צמודים אלי, ואני מלטף אותם משני צידי גופה.
כמעט נרדמים, כשאני בתוכה, איברי רפוי, אבל עדיין ממלא אותה. כל אחד שקוע במחשבות ורק הנשימות החרישיות שלנו נשמעות בחלל החדר. מידי פעם אני מלטף את גופה, את קימורי ישבנה, היא בתגובה מחייכת, מרגיש את תנועת השפתיים ותפיחת הלחי שלה שמונחת קצת מעל החזה שלי.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 11

חלפה קצת יותר משעה מרגע שהגענו. גלית מפתיעה אותי ושולפת מהמיני בר בקבוק קוקה קולה ובקבוק דיאט ספרייט. היא מסבירה לי שהיא שהם היו בתיק שלה, -זה מסביר לי למה התיק שלה נראה תפוח וכבד כשהגענו- כשהייתי בחדר הרחצה היא הכניסה אותם למקרר.
המשקה הקר מצנן את גופינו. אנו יושבים עירומים על הכורסאות, רגלי שלוחות קדימה, איברי נח בניהם, מכופף מטה כמו חדק, מנומנם. היא יושבת ברגליים מסוכלות, מונחות זו על זו, מספרת לי שהיא מטפטפת מבין רגליה ושנינו מחייכים במין מבוכה.
ברגעים שהיא לא לוגמת מהמשקה שלה, היא מצמידה את הבקבוק אל החזה שלה, מחליקה אותו מעט מטה לעבר בטנה, מקררת את גופה. הפטמות שלה בניגוד לאיברי עדיין קשות ובולטות. אחרי שאחזתי בבקבוק הקר, אני לא מצליח להתאפק ואני תופס לרגע את הפטמה שלה, הקור של אצבעותיי שנסגרות עליו מצמרר אותה והיא מתקשה יותר, מתכהה ופועמת לרגע. היא מצמידה את כף ידי לשד וחמימות עורה פוגשת בקרירות של כף ידי.
מתרעננים בחדר הרחצה, אני שוטף את פני בכיור, והיא באמבטיה שוטפת את גופה, מכוונת את זרם המים בין רגליה לשטוף את נוזלי. אח"כ יוצאת כשמגבת לבנה עוטפת את גופה, הדוקה סביב שדיה, שוליה מסתיימים בשליש העליון של ירכיה כך שכל תנועה שלה עשויה לחשוף תפח מחלקיה האינטימיים.
למרות שאך לפי רגעים אחדים ראיתי אותה במערומיה, דווקא עכשיו עם המגבת שמסתירה את גופה, היא נראית בעיני סקסית להפליא, טיפות המים טרם הספיקו להתייבש על עורה, קצוות השיער רטובים מעט, דבוקים לכתפיה, רגליה מציצות מתחת המגבת הקצרה, שבתנועה אחת עשויה לנשור מגופה ולהותיר אותה חשופה מולי.
"בא לך לשבת קצת במרפסת?" היא מציעה ואוספת את בקבוק המשקה שלה ואת חפיסת הסיגריות והמאפרה.
"כן," אני משיב קצרות.
היא מסמנת לי לכסות את אזור חלציי, אולי חוששת שכמו שיצאתי להביא את המאפרה עירום כביום היוולדי, אני עשוי להחליט שבא לי להתערטל בפומבי. בדרכה החוצה היא אוספת גם את בקבוק המשקה שלי.
המרפסת מוצלת, אנחנו יושבים, משקיפים על קו החוף, מעט אנשים נמצאים בחוף, מזג האוויר הולך ומתקרר ולמרות השמש שזורחת בעוז, מי הים כבר דיי קרים לרחצה. מגרש החניה משמאלנו, נראה ריק למדי, והדבר מעיד יותר מכל על תפוסת החדרים. כל המרפסות של המלונית בת שתי הקומות פרוסות לנגד עינינו, ריקות מאורחים.
גלית מעשנת את הסיגריה עד תומה, וכשהיא מסיימת אני מחליט להתגרות בה מעט, מניח יד על ירכה החשופה, ויחד עם המחשבות שרצות במוחי, איברי הולך ומתקשה, מרים את בד המגבת, יוצר הזדקרות בפני המגבת שעל גופי ואני עושה מאמצים שזה יהיה גלוי לעיניה.
גלית לא נשארת אדישה, היא פוסקת מעט את רגליה, ומבחינה באותה בליטה שנעה ומתרוממת בתוך המגבת שסביב גופי. היא מתכופפת לעברי, מסיטה את שולי המגבת שלי, מביטה בו, באיברי מתמלא לאיטו, מזדקף. מבטה מלא תאווה והיא נשענת לאחור בכיסאה ומותירה לי לנהל את המופע עבורה.
אני מלטף את ירכיה, אצבעותיי חודרות מתחת למגבת. אני משהה את הנגיעות שלי, מאריך את רגע הציפיה. היא מביטה בידיי שנעלמות מתחת לשולי המגבת, מביטה באיברי הקשה, נע מעט הצידה עם תנועות גופי, אח"כ מבטה חולף על פני קו החוף. שני אנשים בבגדי ספורט הולכים בקצב מהיר, אינם מודעים למה שמתרחש כאן במרפסת, אחד מהם מרים את עיניו לכיוון המלונית, אבל כל מה שהוא רואה זה את פלג גופינו העליון.
רוח נעימה נושבת מכיוון הים בשעה שאני מלטף את שיער הערווה שלה, היא, כל כולה מרוכזת, בוהה קדימה במין ציפייה דרוכה. מפסקת את רגליה, מזמינה אותי להמשיך ולגרות אותה ואני מקבל את ההזמנה באצבעות שלוחות קדימה. לפתע המבט בעיניה משתנה, הן נפערות לרווחה, גופה קופא, כמו רגע לפני אורגזמה. כל כך מהר, אני חושב לעצמי, כף ידי מונחת על הדגדגן שלה, לוכד אותו בין האצבע לאמה. היא לא מתנשפת, כאילו הפכה לפסל אנושי, פסל חם ורוטט, אבל דעתה כבר נמצאת במקום אחר.
לבסוף היא פולטת אוויר מראותיה. "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה" היא חוזרת על המילים במהירות ופניה מתקדרות.
אני מרחיק את כף ידי ממנה, לא ברור לי מה היא חווה באותם רגעים, אבל אין לי זמן לתהות על כך שכן היא מתרוממת מהכיסא, המגבת שלגופה נשמטת, חושפת את שדיה ונגררת אחריה בשעה שהיא ממהרת להיכנס לתוך החדר.
אני נכנס אחריה מוצא אותה יושבת על המיטה עירומה, המגבת מוטלת כמו שטיח לבן לאורך נתיב דרכה מהמרפסת ועד למיטה. מרפקיה שעונים על רגליה אצבעותיה על רקותיה, במין תנועת עיסוי והיא ממלמלת שוב " אני לא מאמינה..."
אני מציץ מעבר לכתפי אל חזית המלונית שנשקפת מהמרפסת. מחפש אחר משהו יוצא דופן, מכונית שנעצרה בצד הכביש, אופנוע שעומד בצורה מחשידה, אולי מישהו שמשקיף עלינו מקו החוף, אבל לא רואה דבר חריג. אני סוגר את הוויטרינה ומסיט את הווילון, לפחות בכך יש תחושה מנחמת של הגנה ופרטיות.
אני כורע מולה, הפעם איני מצפה שהיא תפסק בפני את רגליה. מניח את כפות ידי משני צידיי פניה, מרים אותן לעברי. עיניה אדומות, אבל יבשות, אולי הספיקה למחות את דמעותיה.
"מה קרה אני שואל?" דאגה כנה ניכרת בקולי.
היא שותקת לרגע, מנידה בראשה כאילו מוחה עדיין מסרב להאמין ואז מספרת לי.

 

[Bumblebee74]

פרק 12 ופרק 13 הועלו לבלוג, בהמשך אעתיק אותם לכאן

 

[Bumblebee74]

טרמפ- פרק 12

http://www.tapuz.co.il//blogs/viewentry/7416401


---------12---------
"הוא כאן, אני לא מאמינה..." היא לוחשת בקול נמוך.
"מי כאן?" אני תוהה ותר בעיני אחר מכנסי הג'ינס שלי, רק למקרה שנצטרך לבצע עזיבה מהירה של המקום. בעלך כאן? אני תוהה ולא מעז לשאול את השאלה בקול.
"ראיתי אותו נכנס..." היא מרימה את אצבעותיה וקוברת אותן בשערותיה.
"מי? לאן הוא נכנס, לכאן?" אני שואל, מנסה לפקס אותה, לגרום לה להביט בעיני. היא מוכרחה להירגע ולספר לי באופן ברור מה היא ראתה, או חושבת שהיא ראתה.
היא נראית לי יותר המומה מאשר מפוחדת. אני שולל את האפשרות שהיא ראתה את בעלה, אחרת היא כבר הייתה מתלבשת בחיפזון ולא יושבת מולי מודעת או לא, במערומיה.
"הגבר, שהייתי איתו, אמנון, זה שעבד עם המשרד שלנו" סוף סוף היא מצליחה להסביר את עצמה, "ראיתי אותו חוצה את מגרש החניה, נכנס ללובי."
"את בטוחה?"
"אני בטוחה. זיהיתי את הרכב שלו" היא אומרת בביטחון. "אם נצא למרפסת אוכל להראות לך. הוא נכנס עם מישהי..."
היא משתתקת, גלגלי מוחה פועלים בקדחתנות כשהיא מאפשרת לעצמה לעכל את הדברים בטרם תהיה מסוגלת לדבר.
"הוא לא היה לבד..." הבעת פניה משתנה, קמטים נוצרים מעל גשר אפה, ושפתיה הרכות הופכות להיות שני פסים דקים כאשר היא מסננת מבניהם. " אני לא מאמינה, איזה שקרן. איך הוא שיקר לי ואמר שהוא חושש להיפגש, שאשתו חושדת בו... והוא מגיע לכאן עם בחורה אחרת."
אני מתקשה להבין מדוע היא כה כועסת ונמצאת על סף איבוד שליטה. האם למרות כל מה שהיא תיארה בפני, רומן שהיה מושתת על הבנה בין שני אנשים בוגרים, רומן שממלא אך ורק צורך הדדי של השלמת חוסר ממה שהעניקו בני הזוג. האם עיקר הקשר לא היה מבוסס על הרצון לחוות חוויות מיניות, לספק את היצר המיני מתוך ידיעה ברורה שאף אחד לא מתכוון להיות תחליף מלא לבן הזוג של האחר.
אולי היא אינה מוכנה להודות, לא בפני ולא בפני עצמה, אבל אולי היא בכלל מאוהבת בו. מתקשה להשלים עם זה שהוא נפרד ממנה, ומשתמשת בי כסוג של פיצוי, או כנקמה – הדבר מעיב מעט על הלך רוחי-. אולי בתוכה בוערת אותה אהבה אובססיבית שהיא לא מצליחה לדכא.
אני כורך סביב גופה את המגבת, במצבה השברירי היא זקוקה לנחמה ואני בעצמי מוכרח להירגע. היא נראית נסערת מידי מכדי שאוכל לראות אותה במערומיה ברגע של משבר.
גלית גומעת מבקבוק הספרייט, ידה רועדת מכעס ועצבים ואני אוחז בזרועה ומייצב אותה. לפתע הדברים מתחוורים לה באופן כה ברור, עד שהצבע אוזל מפניה והיא נראית כמי שעומדת לאבד את הכרתה. עיניה נפערות לרווחה בוהות בחלל האוויר.
"אולי זו אישתו..." אני מעלה השערה שגם לי היא לא נראית הגיונית, אבל רק כדי לעמת אותה עם האפשרות הזו.
היא מעקמת את פרצופה. אומרת ללא מילים, נו באמת, נראה לך שזה מקום לבילוי רומנטי. אח"כ היא נותנת לי טיעון הרבה יותר מוצק. "נראה לך שהוא ייקח את אישתו לזירת "הפשע", שהוא יסתכן שפקידת הקבלה תפלוט משהו, שאישתו תזהה שהוא אורח דיי מוכר כאן...
"איזה מנוול...אתה מבין שהכל היה שקר אחד גדול?" היא מועכת באגרופה את בקבוק הפלסטיק ואח"כ נותנת לו לחזור לצורתו המקורית. "כי אני מבינה את זה עכשיו וחבל שרק עכשיו.
"חודשים שאני חיה בתחושת פחד, תחושת אשמה, חודשים שאני מתייסרת, מתגעגעת אבל מצליחה להרים את עצמי, משכנעת את עצמי שזה טוב בשביל שנינו, והמניאק הזה מסתובב כמו טווס... תפס לו מישהי אחרת..."
"גלית..." אני אומר בקול הכי שליו שאני מצליח לגייס. "את חייבת להסביר לי, כי אני לא מבין דבר, פרט לכך שהוא..."
"אמנון" היא יורה את שמו לחלל האוויר.
פתאום מתחוור לי שהיא לא הזכירה את שמו במהלך כל השיחה שהייתה לנו בבית הקפה, אני מניח שאז היא עוד הייתה נאמנה לקוד הדיסקרטיות שהיה מוסכם בניהם, -לא חושפים פרטים-. אבל עכשיו משהו השתנה.
"אז זה אמנון." אני חוזר ומדגיש את שמו. לי זה עדיין לא אומר דבר, בשבילי הוא אותו גבר אנונימי שהיה איתה ואין לי כלפיו שום רגשות.
"נפרדתם, זה נגמר, למה את לוקחת את זה כל כך קשה?" בליבי אני תוהה מי זה באמת האמנון הזה, עד כמה הוא מאהב כזה מוצלח שהוא הצליח להשאיר חותם כה עז עליה, שהצליח לשבור לה את הלב. ועוד לה, לגלית, שנראה היה שהיא מאוד מודעת למה שהיא עושה, לא אחת שתשלה את עצמה ברומן שיהפוך להתאהבות וחלום על פרק ב'.
"לא היו שום מעקבים." הדברים מחלחלים לתודעתה תוך כדי שהיא אומרת אותם. "הוא גרם לי להאמין שאשתו חושדת בו, הוא שיחק את המשחק היטב כשנסענו אז בפעם האחרונה. הוא משך אותי בפראות ואמר לי להסתתר, שעוקבים אחרינו. כמו מטומטמת ישבתי שב שפופה, הוא בטח גיחך לעצמו, ואולי אפילו סיפר את זה אח"כ לכלבה שלו ושניהם צחקו על חשבוני." פניה מאדימות, הצבע חוזר אליהן אבל בייתר שאת.
"הוא זרק אותי בצומת" עיניה דומעות ואני מוחה את דמעותיה באגודלי.
"אתה לא יודע באיזה לחץ הייתי, פחדתי שהרומן הולך להיחשף, פחדתי, ולא היה לי עם מי לחלוק את התחושות שלי, לא היה מי שיחזק אותי, יתמוך בי.
"הוא נעלם, ואני בתמימותי עוד דאגתי לו. בכל פעם שהייתה לנו שיחה קצרה הוא דאג לטפח את החשש שלי, להזין אותו, עד שהוא הבין שהוא כבר לא יכול לרקד על שתי חתונות בו זמנית, והוא בחר להתנתק לגמרי, משאיר אותי להתבשל בתוך התבשיל המסריח שהוא רקח.
"אוי..." היא נאנחת ומצחקקת, "אני מתלוננת כמו איזו אישה נשואה שמגלה פתאום שבן הזוג שלה בוגד בה. למה ציפיתי...
אני נזכר בביטוי שאומר שמי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא שהוא מתעורר מלא פרעושים. נראה לי שממש ברגע זה היא מבינה זאת בעצמה.
היא ממשיכה לתאר בפני את מה שלדעתה קרה. ואני מתאר לעצמי שזה דיי קרוב למציאות.
"הוא בטח התחיל רומן חדש, ורצה לסיים את הקשר בנינו או לפחות להחזיק אותי על אש קטנה, בעיקר בשביל סטוצים מזדמנים, אולי כשהיא במחזור, בשביל לטפח לעצמו את האגו.
"הסיפור הזה של המעקבים באמת זעזע אותי ולרגע אחד לא הטלתי ספק ממשי באמיתות הדברים."
התפנית החדה בעלילה הולכת ומתבהרת, אני מבין את הכעס שמציף אותה, הכאב שהיא חשה על כל אותם לילות מלאי חרדה, עמוסי מחשבות. הגילוי הזה שאדם שהיא כה בטחה בו, התמסרה אליו בכל גופה ונפשה, בגד בה. רקם תוכנית זדונית ומרושעת, רק כדי לספק את תאוותו.
"אני מוכרחה להחזיר לו באותו מטבע, ללמד אותו לקח" היא מסירה את המגבת שמונחת על גופה ופוסעת עירומה לחדר הרחצה.
"לא כדאי להניח לזה?" אני שואל, משתרך אחריה.
"להניח לזה?" היא חוזרת על השאלה שלי. "ממש לא. אני אתן לו להרגיש את מה שאני הרגשתי וגרוע מכך."
אומרים שהנקמה היא מנה שצריכים להגיש אותה קרה. משמעות הביטוי שאסור לנקום כאשר הדבר נובע מתוך זעם וכעס, מתוך סערת רגשות, אלא שיש לבצע את הנקמה בצורה מחושבת, אחרי שכל הרגשות שוקעים ואז באופן רציונאלי אפשר לתכנן את הנקמה, בקור רוח.
אני נעצר בכניסה לחדר הרחצה, היא מסתובבת לעברי ומחייכת לראשונה מאז שהיא ראתה אותו. אני לא ממש אוהב את החיוך, הוא נראה מרושע, למרות שדבר ממנו אינו מכוון אלי. אז היא מצמידה את שפתיה לשפתי ומעניקה לי נשיקה קצרה ובשרנית.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 12

"מה את מתכננת לעשות?" אני שואל. "להמתין לו מחוץ למלונית, להתנפל עליו מול בת הזוג שלו... זה יראה פתטי"
היא מקשיבה לדברי ומסכימה איתי שאין טעם לנסות ולהביך אותו, אם הגבר הזה חסר רגשות ובעל יכולת שכנוע, היא יכולה למצוא את עצמה בנקודת שפל עמוקה יותר.
"אני עדיין לא יודעת, אני לא רוצה לעמוד במוקד הסצנה, אני צריכה לחשוב על משהו." היא לובשת את החזיה. "אפשר קצת פרטיות?" מבקשת ומסמנת לי לצאת בעודה מתיישבת על האסלה.
דקה אחרי שאני שומע את המים נשטפים באסלה, אני קרב אל דלת חדר הרחצה.
"הכל בסדר?"
היא משמיעה מין המהום, ואני מניח שזה אומר שכן.
"מה עושים עכשיו?" אני שואל עדיין מאחורי הדלת הסגורה.
"אני מצטערת, יש לי איזו תוכנית." היא פותחת את הדלת לבושה בבגדיה. "ואני אשמח אם תצטרף אלי"
"את רוצה להרוס לעצמך, לנו, את היום הזה בגללם?" ידי מונחות על מותני, המגבת עדיין סביבם, מקווה לנסות ולשכנע אותה להישאר.
"ממש לא רציתי שהיום שלנו יסתיים כך." תוך כדי היא תוחבת את הבייבידול לתוך התיק שלה.
"אז מה תעשי? תשבי ברכב ותחכי לראות אותם יוצאים?"
היא חוככת בדעתה ואני ממשיך. "ואז מה, תצאי ותפתיעי אותם, תפסת אותם על חם."
"אני חושבת על משהו אחר..."
אנחנו משתתקים כשקולות נשמעים מהמסדרון. קולות שיחה שנבלעים בשטיח שלאורכו, עמומים מעט, אבל הולכים וקרבים, אח"כ נשמע קול צחקוק נשי.
"מצליחה לזהות?" אני לוחש לגלית שעה ששנינו מצמידים אוזניים לדלת.
"רגע...." היא מרימה את ידה כדי לסמן לי לשתוק, אנחנו שומעים דלת נפתחת ואחרי מספר רגעים את הקליק של המנעול שנסגר אחריהם.
"זהיתי את הקול שלו" היא אומרת במין התרגשות. "הם ממש כאן, קרובים אלינו. נראה לך שהם בחדר הצמוד לשלנו?"
אני מצמיד את אוזני לקיר ומהנהן. אני שומע קולות בעיקר נקישות כשהם בוודאי מניחים את החפצים שלהם, אבל זה חסר סיכוי לשמוע יותר מכך.
"זה לא נורמלי" גלית מדברת בלחישה. "הם ממש צמודים לחדר שלנו, הוא ישכב איתה ממש מעבר לקיר"
"אז בואי נראה להם איך עושים סקס." אני מנסה לאתגר אותה ומניח יד על המותן שלה, מושך אותה לעברי.
מתחשק לי להפשיט אותה, להסיר מעליה את הבגדים באיטיות, לתת לה להרגיש כמו נסיכה. לקחת אותה אל האמבטיה ולהוכיח לה שהיא מקבלת פינוק הרבה יותר שווה וטוב מזו שנמצאת בחדר הסמוך.
היא מתנתקת ממני, מלטפת את זרועי ופוסעת לעבר המרפסת. "כדאי שתתלבש" היא אומרת בעודה מציצה החוצה.
אני מתלבש בחוסר רצון, ומצטרף אליה בעודה מביטה מחוץ לוויטרינה. אני מבין מה היא בוחנת, אבל לא מבין מה התוכנית שלה.
המרפסות של שני החדרים צמודות, קיר בגובה 2 מ' מפריד בניהן. אפשר לעמוד סמוך לקיר, להיצמד למעקה ולהציץ לעבר המרפסת של החדר השכן.
"בוא, אנחנו נוסעים" היא אומרת לפתע וניגשת לאסוף את התיק שלה.
"רגע." אני מחזיק בזרועה ועוצר אותה. "קודם תספרי לי מה התוכנית שלך."
"ברכב, אספר לך כשניסע, חבל על הזמן, נו בוא..." היא מפצירה בי.
אנחנו אוספים את החפצים שלנו בזריזות, נועלים את החדר וחוצים את המסדרון ללא קול. כשאנחנו פוסעים במסדרון, דבר אחד בלבד מטריד אותה, שאמנון לא ייצא פתאום מהחדר. למרות שברור לנו שהוא ככל הנראה עסוק בדברים אחרים.
נותרו לנו עוד שעתיים וחצי. המפתח של החדר נשאר אצלנו ואני מבין שהתוכנית שלה כוללת חזרה לחדר.
כשאנחנו יושבים ברכב היא שוטחת בפני את פרטי התוכנית שלה. תוך כדי החשיבה המשותפת אנחנו מלטשים מעט את פרטי התוכנית. האדרנלין מתחיל לזרום בעורקינו, התרגשות לקראת המימוש והתקווה שנצליח.
אנחנו יוצאים ממגרש החניה ונוסעים לעבר הקניון.

 

[Bumblebee74]

טרמפ- פרק 13

http://www.tapuz.co.il//blogs/viewentry/7416402



---------13---------
כעבור שעה שבנו למלונית. כשאנחנו חוצים את מגרש החניה בדרכנו ללובי, גלית מקפידה לחבוש כובע כחול רחב תיתורת שמצל על פניה. לכובע שהיא רכשה יש ייעוד אחר מעבר למראה האופנתי שהוא משדר או ההגנה שהוא מעניק מקרני השמש.
אני מציץ לעבר המרפסת שבחזית המלונית ומרגיע אותה שאף אחד לא עומד וצופה. למעשה כל המרפסות שוממות, ורק במרפסת אחת מישהו תלה על המעקה מגבת רחצה לבנה לייבוש. אבל זו אחת המרפסות המרוחקות יותר מחדרנו.
החדר נותר כפי שעזבנו אותו, מצעי המיטה סתורים וריח של סקס תלוי ועומד באוויר. אני מניח את הקופסה על המיטה, תוהה עד כמה אני שלם עם התוכנית של גלית, אותה תוכנית ששעה קודם לכן הייתי שותף מלא לליטוש חלקיה השונים, הצעתי רעיונות והייתי דיי נלהב. עכשיו מתחילות להתעורר ספקות עד כמה זה באמת נחוץ.
גלית מתיישבת על הכיסא ומניחה את הכובע על אהיל מנורת הלילה שעד השידה. "אולי בכל זאת נחכה ברכב..." אני מציע.
היא חולצת את סנדלי העקב שלה. "לא, הוא עלול להבחין בנו, וחוץ מזה, אני רוצה לזעזע אותו.
"אתה יכול לבדוק שהכל תקין?" היא מבקשת ומצביעה בעיניה על קופסת הקרטון.
אני מוציא את המצלמה שהיא רכשה בקניון, בגב המצלמה אני טוען את סרט הצילום, הכיתוב באנגלית מציין שע"ג סרט הצילום יש מקום לשלושים ושש תמונות. מזין את תא הסוללות בשתי סוללות אצבע והמצלמה מוכנה לפעולה.
בחרנו דגם מקצועי ויקר. גלית לא היססה מהמחיר שהמוכר נקב בו. היא רצתה מצלמה איכותית, עם אפשרות לביטול המבזק ומנגנון צילום שקט במיוחד. המוכר הציע לנו מצלמה עם צמצם מהיר ובעל פתיחה רחבה, מצלמה שתוכל לצלם תמונות ברורות ללא מבזק גם במקומות פחות מוארים.
אני בודק את המצלמה, מעביר את הבורר למצב צילום ידני ומבטל את פונקציית המבזק. מנוע המצלמה מזמזם חרש כאשר סרט הצילום נע בתוכה ונעצר.
גלית נוטלת את המצלמה, מציצה בעינית ולוחצת על כפתור הצילום, נשמע קליק קטן בלבד. המבזק נשאר כבוי, אחריו נשמע שוב הזמזום החרישי כאשר סרט הצילום נע קדימה מוכן לצילום נוסף. היא מביטה במצלמה מרוצה ופונה לעבר המרפסת.
"למה עשית את זה?" אני שואל לנוכח זה שהרגע היא צילמה אותי.
היא מסתובבת לעברי, יחפה, גבותיה מורמות בפליאה. "בדקתי שהכל בסדר, שסרט הצילום מסתובב בפנים, שאין הבזק, אני לא רוצה הפתעות בזמן אמת"
"לא." אני אומר. "לאן את חושבת שאת הולכת?"
היא נעצרת, המצלמה תלויה עם הרצועה על צווארה, רק הכובע הכחול חסר להשלמת המראה של תיירת בחופשת סתיו. "גל, דיברנו על זה, זו התוכנית" היא אומרת.
"את לא עושה את זה." אני ניגש אליה ומסיר מעל צווארה את הרצועה. היא מנסה להתנגד ולאחוז ברצועה, אבל מרפה מעט כשאני מוסיף. "אני אעשה את זה."
"לא, אתה לא צריך לעשות את זה בשבילי" היא מנסה להשאיר את המצלמה אצלה.
"תקשיבי, את לא יכולה לעבור ממרפסת למרפסת כשאת יחפה, מה יקרה אם הם פתאום יגלו אותך, תוכלי לברוח כשאת יחפה, תצליחי לקפוץ למטה ללא נעליים?"
היא מרפה את אחיזתה במצלמה. "חכי רגע" אני מבקש ומניח את המצלמה בזהירות על שידת האיפור ויוצא אל המרפסת.
היא עוקבת אחרי מתוך החדר כשאני מתקרב אל הקיר שמפריד בין המרפסות. נעמד לידו, כורה אוזן, מוודא שהם לא יושבים במרפסת, שלא אשרבב את ראשי מעבר למעקה ואתקל בפרצופים שלהם היישר מולי. המרפסת שקטה, מתוך החדר עולים רעשים חרישיים, מה שאומר שהוויטרינה פתוחה ושהם עסוקים.
אני מציץ מעבר לקצה הקיר אל המרפסת ששכנה, היא העתק זהה למרפסת שלנו, שני כסאות גן, שולחן קטן עגול- המאפרה חסרה, אני משער שהם הכניסו אותה פנימה, ועציץ דקל ננסי שנמצא ממש מעברו של הקיר. הוויטרינה פתוחה, אני רואה את הווילון הכהה נע ברוח, הם השאירו פתח של חצי מטר כדי שאור ואוויר צלול יחדרו לחדר. קול צחוק נשי נשמע ואחריו גערה בקול ילדותי ומתפנק. הם לחלוטין עסוקים במשחקי האהבה שלהם, ותשומת ליבם מוקדשת אך ורק זה לזו.
למרות זאת, עדיין קיים סיכוי שהם יבחינו בי, אם אתגלה, עלי לקפוץ. להימלט בחזרה למרפסת שלנו תהיה טעות שתגזול ממני זמן רב ולמעשה תכניס אותי למלכודת. גובה קומת הקרקע שהיא גם הקומה הראשונה של המלון הוא כארבעה מטרים, גובה המעקה הוא לפחות עוד מטר אחד. חמישה מטרים הם מתכון בטוח לשבירת קרסול. יהיה עלי לעבור לצידו השני של המעקה להחליק על הברזלים של המעקה, להחזיק בהם בידי על שאגיע לקו הרצפה, אז גופי ישתלשל מטה מגובה של ארבעה מטרים בלבד. אורך גופי והזרועות שלי יצמצמו את המרחק בין כפות רגליי לקרקע לשני מטרים בלבד. זו אמורה להיות נחיתה הרבה יותר בטוחה כזו שלא תגרום לי לנקע או שבירת הקרסול.
המטרה כמובן לא להתגלות, אבל אני מוכרח לחשוב על דרכי מילוט, לתכנן את התרחישים. ברור לי שאותו גבר, אמנון לא יצליח לרדוף אחרי, הוא לבטח עירום וללא נעליים. סביר להניח שהוא בכושר פחות טוב ממני. (אני שוקל לשאול את גלית אם אמנון במקרה לא טריאתלט) בכל מקרה בעוד רגע אדע איך הוא נראה.
אנחנו מסכמים נקודת מפגש למקרה שהכל ישתבש. אם אצטרך להימלט בקפיצה מהמרפסת, גלית תמהר לעזוב את החדר במהירות ובשקט. בזמן שהוא לבטח יעמוד במרפסת כשמגבת לגופו ויראה אותי מתרחק משם בריצה, גלית תרד ללובי ותמסור בקבלה את המפתח. מסרתי לה את מפתחות הרכב שלי. היא כבר תמצא אותי לאורך הכביש.
נשאר רק עוד דבר אחד, פעולת הסחה. אני מסביר לגלית מה עליה לעשות , אנחנו מתחבקים ארוכות וכל אחד מאתנו תופס את מקומו.
אני יוצא למרפסת, המצלמה תלויה באלכסון על גופי, מרכז הרצועה על כתף שמאל והמצלמה מונחת לצד הגוף. נעמד קרוב לקיר ומביט לעבר החצר וחזית המלון, משקיף כמו אורח תמים על הנוף. שעת צהריים, כמעט שאין תנועה פרט למכוניות בודדות שחולפות מידי דקה. המדרכה ריקה מאנשים, כל אותם שוחרי כושר כבר שותים בשעה זו את משקה האנרגיה שלהם או מנמנמים בבתים הקרירים שלהם.
גלית נעמדת בפתח הדלת. כשאני מוכן אני מסמן לה ומרים את אגודלי. היא יוצאת למסדרון ואני מטפס ועובר לצידו החיצוני של המעקה, עומד על הכרכוב שלאורך המרפסת מחזיק את המעקה. אין לי הרבה זמן להתמהמה, בכל רגע מישהו עלול לצאת לחצר. אני מתקדם באיטיות ועובר אל המרפסת השכנה, עדיין נמצא מחוץ למרפסת שלהם.
באותו הרגע אני שומע שתי נקישות רמות. בחדר שאני נמצא מולו קולות ההתנשפות פוסקים ואחרי רגע אני שומע רטינה בקול בס וגברי- אמנון. גלית ביצעה את חלקה כפי שביקשתי, היא נקשה על דלת חדרם ומיהרה לחזור לחדר ולסגור את דלת החדר שלנו ללא קול. זה הרגע שלי לדלג מעל המעקה למרפסת שלהם ולהתמקם שם מבלי להשמיע רחש מיותר.
אני מניף את רגליי מעל המעקה נוחת על קצות האצבעות ומשתופף סמוך לקיר, עיניי קבועות בפתח שנותר בווילון, הדקל הננסי מספק לי תחושה מדומה של מחסה. אני רוצה להביט לחצר כדי לוודא שאף אחד לא ראה אותי, אבל לא מסגול להתיק את עיני מהחדר האפל שם נשמעת גרירת רגליים כשאמנון קורא "מי שם?" ונותר ללא מענה.
מהחצר לא נשמעת תכונה מיוחדת, אז אני מניח שעברתי בשלום את המשוכה הזו. אני עדיין לא מעז להתקרב ולהציץ לתוך החדר, ליבי הולם בחוזקה, ועלי לנתב את האדרנלין שפועם בעורקיי, ודבר ראשון להשתלט על הרעד שאוחז בגופי.
מתוך החדר נשמע קול נשי. "אתה בטוח שנקשו אצלנו?"
אמנון שככל הנראה מציץ ברגעים אלה אל המסדרון סגר את הדלת והשיב. "בטוח, מה אני מטומטם?"
"אולי החדרנית נקשה בטעות" אומרת הבחורה ואני שומע את אוושת השמיכה שהיא מסירה מעליה וזו נופלת לרצפה.
"אם זו החדרנית, אז היא דיי זריזה" מפטיר אמנון, קפיצי המיטה נאנקים תחת משקלו. נראה שאותה חדרנית נעלמת הפסיקה להטריד את מחשבתו וכל תשומת ליבו ומחשבתו נתונים לבת הזוג שנמצאת מתחתיו.
אני יושב ברגליים כפופות מוסתר מעט מאחורי העציץ, ענפי הדקל מסוככים על ראשי וכתפי צמודה אל הוויטרינה, עלי לאזור אומץ ולהתקרב אל הפתח. כשהיינו בחדר התוכנית נראתה לי קלה ופשוטה, מאתגרת על גבול ההרפתקנית, אבל כשאני כאן קרוב כל כך לזוג הזר הזה, שאין לי שום זיקה אליהם, צריך לצלם אותם בחשאי, אני מרגיש את כובד המשימה על כתפי.
קולות סקס שבים ועולים מתוך החדר. היא קולנית, אני יודע שאם אמשיך לשבת כאן מאזין לקולות שלה אני עשוי להתמכר להם, אני כבר מרגיש את הדגדוג הנעים הזה בתוך מכנסיי. עלי לפעול ולא להיות מוסח.
דווקא הפעילות המינית שלהם מדרבנת אותי להתקדם, מבטיחה לי שהם עסוקים בעניינם. בצעדים שפופים ומדודים אני זז מעט סביב עציץ החרס הגדול. אני מרגיש דיי בטוח כל עוד אני שומע את קפיצי המזרון ואת הקולות שהיא משמיעה ללא הרף. כשאני עדיין מוסתר מאחורי העציץ, אני מתרומם מעט, מבין ענפי הדקל יש לי קו ראייה מושלם אל המיטה.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 13

דקה שלמה עוברת עד שאישוניי מתרחבים דיים כדי שאוכל לראות את החדר בבהירות. אמנון גוהר מעל בת הזוג שלו, ישבנו עולה ויורד וסימפוניית האנחות וחריקות קפיצי המזרון מתנגנים לפי קצב אחוריו.
אני מרים את המצלמה באיטיות, נזהר שלא לעשות תנועות מהירות שיעוררו רעש או ימשכו את תשומת ליבם. מבעד לעינית אני רואה את צדודיתו, ואת פניה של האישה שנראית צעירה ממנו, אומנם לא צעירה כפי שפער הגילים קיים ביני ובין גלית, אבל ללא ספק צעירה ממנו.
ניתן להבחין בפרטים כלליים בלבד, שיערה שחור, חלק, מבנה גופה חטוב, נראה שהיא מתעמלת, אבל החלק המרשים ביותר הוא ללא ספק החזה שלה, הוא בגודל אידיאלי, גדול אבל לא מידי, שופע וזקור על אף שהיא שוכבת על גבה.
אני לוחץ על כפתור הצילום וממתין בחרדה לראות אם הם יבחינו בנקישת הצמצם- חרישית ככל שהיא תהיה, אני עדיין חושש שהם ישמעו אותה. דבר לא קורה, פרט לאותו זוג שממשיך בשלו. אני לוחץ שוב, והמצלמה לא מגיבה, גם הזמזום החרישי של המנוע שגולל את הסרט לא נשמע.
מצלמה חדשה, אני מסנן חרש. הכעס בליבי הולך וגובר עד שאני מגלה שלא הדלקתי אותה. כשהיא נדלקת אני מתחיל לצלם.
הם פעילים מאוד, אחרי שלב המסיונרית אותו הנצחתי בלפחות שמונה תמונות, הם משנים תנוחה. הוא יושבת על קצה המיטה והוא עומד מולה. אני מצליח לצלם תמונה אחת שלה עם מבט מלא ערגה אל מול איברו הזקור מול פניה, נראה לי שתפסתי אותה כאשר שפתיה פסוקות מעט ומוכנות לקבל אותו. המשכתי לצלם, בחלק מהתמונות התמקדתי בו, בחלקן בה, אבל רובן הנציחו את שניהם יחדיו.
סרט הצילום מגיע כמעט לסופו כאשר הם עומדים עירומים ומתגפפים, הוא אוחז בשדיה והיא מחזיקה באיברו.
אני מצלם, מנסה להישאר יציב ככל האפשר כדי שלא תהיה מה שמכונה "תופעת המריחה" בתמונה. אבל בעיקר אני מנסה להישאר יציב כדי שהם לא יבחינו פתאום בתנועה כל שהיא בזווית העין שלהם.
עכשיו כשסיימתי את החלק המורכב של המשימה שארכה אולי רבע שעה שלי נראתה כמו שעתיים שלמות, עלי לחזור בחזרה. אלא שאז מתעוררת בעיה. מרוב חיפזון לא תכננו פעולת הסחה נוספת שתאפשר לי יציאה בטוחה. כרגע כשאני דחוק בפינת המרפסת מאחורי העציץ הם אינם יכולים להבחין בי מתוך החדר, אבל אם הם יצאו החוצה, או יחליטו פתאום להסיט את הווילון הם יגלו אותי כמו דובדבן במרכזה של קציפה.
הדקות חולפות, הם עסוקים בשלהם, משתגלים ללא לאות ואני מרגיש כמו עכבר במלכודת. לרגע עוברת במוחי מחשבה להסתכן ולדלג במהירות מעבר למעקה ולחצות למרפסת הסמוכה. אומנם יש סיכוי סביר שהם עסוקים בשלהם, ממש כמו אותו סיכוי שהיא נמצאת על ארבע מול החלון והוא חודר אליה מאחור. אני הופך את הדברים בראשי, מחשב את סיכויי ההצלחה, ברור לי שכל שניה נוספת כאן מגדילה את הסיכוי שלי להתגלות. גלית לבטח מתחילה לדאוג, חלפו כבר עשרים וחמש דקות מאז שדילגתי בין המרפסות.
לפתע מחזית המלונית נשמעת תכונה. אני מציץ מבין סורגי המעקה ומגלה משאית מנוף וטנדר של העירייה נעצרים בצד הכביש סמוך לעצי הדקל. פועלים בווסטים כתומים עמלים סביב, מוצאים ציוד מהטנדר, אחד מהם מטפס אל הסל שבקצה המנוף אוחז בידו מסור שרשרת ארוך.
המצב הולך ומתדרדר עבורי, אני מתחיל להצטער שהסכמתי לקחת חלק בתוכנית הנועזת הזו מבלי שביצענו תכנון לפרטי פרטים, עכשיו כשעובדי העירייה יחלו לנסר את ענפי הדקלים לא אוכל לעבור בין המרפסות מבלי שאתגלה, ברור לי שהמחשבה הראשונה שתעבור להם בראש ברגע שהם יבחינו בי תהיה,- גנב, אנחנו יכולים להפוך לגיבורי היום.
חגיגת הסקס שבחדר תסתיים בדקות הקרובות, אני שומע את זה מהקולות המאומצים שעולים משם. הם עשויים לצאת למרפסת לעשן, וסביר יותר להניח שרעש המסור החשמלי יעורר את סקרנותם להציץ החוצה.
הפועל שטיפס את הסל יורד ממנו, פועל אחר תופס את מקומו, הם עובדים בעצלתיים, ולפי כמות העצים שמול המלונית הם לבטח ישהו שם לפחות שעה וחצי.
מנוע המשאית מגביר את עוצמתו כאשר המנוף מתרומם לאיטו. בחדר גוברים הקולות, תכיפותם עולה, נשימתם כבדה ומהירה, ולפתע אני שומע אותה צורחת חלושות, אורגזמה, המחשבה הזו מצטללת במוחי. הוא ממשיך לנגח את גופה עוד שניות ארוכות, והיא חסרת נשימה, מדרבנת אותו במילים גסות מאיצה בו לגמור בתוכה.
שקט משתרר בחדר, קפיצי המיטה דוממים. איני יכול לשמוע מה הם עושים והיכן הם נמצאים. בחוץ מנוע המשאית רועם, הסל מתקרב לצמרת עץ הדקל, מותח את מלוא הזרוע.
אני מבין שהם כרגע במיטה, נחים, ואין מצב שאחרי הסקס הממושך הם יפצחו בסיבוב שני, לא כשכל הזמן עוד פרוש לפניהם.
גם אין דבר שיעצור את הסקרנות הטבעית ברגע שהפועל יפעיל את מסור השרשרת ורעש מנוע הבנזין יהדהד סביב. זה הולך לקרות בכל רגע, אני מבחין בפועל שבסל מרים את המסור מעל לדפנות הסל, מותח את זרועו קדימה בעוד שידו השנייה נחה על ידית ההפעלה. בעוד רגע זה יקרה. הוא משתהה משפיל את מבטו ומנופף בידו לעבר נהג המשאית.
בחדר קפיצי המזרון שוב חורקים וזה מסמן לי דבר אחד, הם קמים מהמיטה, שרירי נדרכים. אין לי אפשרות ממשית להצליח ולהימלט מהמרפסת. לקפוץ מבלי שעובדי העירייה יבחינו בי. לא אצליח להתחמק מהם בריצה לאורך הכביש, הם אולי לא מהירים כמוני, אבל עם הטנדר של העירייה שעומד בסמוך למשאית הם יצליחו לתפוס אותי מבלי שיאלצו להגיר ולו טיפת זיעה אחת.

 

[Bumblebee74]

טרמפ- פרק 14

http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7416494


---------14---------
גופי מכווץ, מנסה להיצמד לפינה ואוזני כרויות לקולות הבוקעים מהחדר. קולות השיחה מעומעמים, קרבים אל החלון הפתוח. ריח עשן סיגריות ממלא את נחירי והווילון נע מעט כשהם חולפים על פניו ככל הנראה עירומים. אחרי מספר רגעים בדל סיגריה מושלך בקשת ארוכה מתוך החדר ומתעופף מעבר למעקה המרפסת, אני עוקב אחריו במעופו הקשתי עד שהוא נוחת על החלון שבחזית המלונית.
המנוף מנמיך גובה, אולי מזלי משחק לי והם מסתלקים מכאן. פתאום האפשרות להסתכן ולעבור בין המרפסת נראית קוסמת במיוחד. איך שהוא במחשבותיי אני מטה את הסיכויים לטובתי, לא אתגלה על ידם, לא אתגלה ע"י עוברי אורח או מי מעובדי המלון שיראו אותי מדלג בין המרפסות... אבל איני מעז להסתכן בתקווה הזו. בתוככי ליבי אני מקווה שגלית תבין שאני בבעיה ותייצר הסחה נוספת, למרות שהסחה נוספת לבטח תעורר את חשדם, אי אפשר להשתמש באותו טריק פעמיים, היא או אני עשויים להיתפס.
לדאבוני המנוף הנמיך רק בשביל שנהג המשאית יוכל לקדם את המשאית שני מטרים קדימה. הרווחתי דקה או שתיים, לא יותר מכך. אני יכול רק לקוות שרעש המסור יגרום להם לסגור את הוויטרינה ולא לצאת החוצה. דבר שיהווה עבורי בעיה חדשה. כאשר הוויטרינה סגורה, ואני בצד המואר יותר, מהמרפסת בה אני נמצא אני יכול לראות אך ורק את השתקפותי, הם יוכלו להביט החוצה מבלי שאוכל להבחין בהם כאילו שהם צופים דרך מראה חד כיוונית. במצב הזה הם יוכלו להבחין בי מטפס על המרפסת כשכל מה שאני אראה זה את השתקפות הים והאופק, הם יוכלו להמתין לנו ממש מול דלת החדר שלנו.
המתנה מורטת עצבים, אני מרגיש חשוף לחלוטין. בעין אחת עוקב אחרי עובדי העירייה ובעין השנייה מציץ לעבר הפתח, אני עושה כך עד שאני מרגיש שראשי מתחיל לכאוב מהפזילה הבלתי אפשרית הזו, לכן אני מנסה לסנן את הרעשים שמגיעים מהכביש עם הקולות שהם מעלים בחדר. כל צליל, כל רחש מפעיל את דמיוני לגבי סוג הפעולה שהם מבצעים.
המנוף מתרומם שוב, הזרוע נשלפת ומתקדמת בזווית אלכסונית לעבר צמרת עץ הדקל. פועל באפוד זוהר מניח קונוסים סביב אזור העבודה שלהם. ומנוע הבנזין של מסור השרשרת ניעור לחיים, נדמה שקולו מהדהד לאורך כל החוף וזה הרגע הקריטי ביותר עבורי. מיד אח"כ נשמעים קולות הפיצוח שעה שענפי הדקל מתרסקים ונגדעים תחת שיני המסור, צונחים מטה בקול חבטה שנבלע בשאון מנוע המסור.
הפתח בין החדר למרפסת נותר דומם. עכשיו כבר איני יכול לשמוע את הקולות שעולים מתוך החדר, נותרתי באי וודאות לגבי מעשיהם וכוונותיהם, תחושה שהדברים כבר אינם בשליטתי. נותר לי רק לוודא שהתנוחה המקופלת בה אני יושב לא מרדימה את שרירי, שאהיה מסוגל לזנק ולקפוץ כפי שתכננתי שוב ושוב במחשבותיי, רק שהביצוע הזה נראה פתאום מורכב ביותר על גבול הבלתי אפשרי.
המנופאי הסיט את המנוף לעבר עץ דקל סמוך, אותה פעולת ניסור ודילול הענפים היבשים החלה שוב. חלפו חמש דקות, חמש דקות שנדמו כנצח בעודי נאבק שלא להיכנע לשאננות לבהות בעבודות הניסור ולשקוע בשאון המנוע, תחת זאת נאבקתי להשאיר את מבטי נעוץ בפתח, מאמץ את אוזני ומוחי להפריד בין הרעש שמגיע מין החוץ ולנסות לשמוע קולות מתוך החדר.
הווילון נע פתאום מבלי שהרגשתי משב רוח, אגלי זיעה זולגים לאורך גבי בעודי דרוך, מחזיק את המצלמה שתלויה עם רצועה צמוד לחזה שלי בעוד שידי השנייה מונחת על הרצפה מוכנה לסייע לי לנתר קדימה.
אולי זו ההזדמנות, נראו שעיני כולם נשואות לעבר אותו עובד שנמצא בראש המנוף, עלי רק לקוות שאמנון ובת הזוג שלו לא יושבים ברגע זה על קצה המיטה ומביטים גם הם החוצה. במקרה שכזה הם יתקשו לפספס אותי. הם יצאו יתבעו שנעביר להם את סרט הצילום וגלית תמצא את עצמה במצב מאוד מביך.
הרעש פסק, ומיד אח"כ המנוף החל לרדת כדי שהמשאית תוכל להתקדם ולהתמקם בין זוג העצים הבא. למטה פועלים בכפפות עבות ערמו את כנפות הדקל לצד המדרכה. לדאבוני המשאית רק הלכה והתקרבה יותר לחזית המלון. הנהג מתמרן לנקודת האמצע בין צמד הדקלים הבא.
בדקות בהם שרר שקט יחסי, לא שמעתי קולות מתוך החדר. הם נרדמו? לא סביר שהם נרדמו כשהוויטרינה פתוחה והמסור הקים כזה רעש. אולי הם הבחינו בי והם צופים בי בדממה, -כמו ציידים המשקיפים על הצבי מעד למשקפות הרובים שלם- מתלבשים ונערכים ללכוד אותי.
הצמדתי את אוזני לוויטרינה, עדיין לא הצלחתי לשמוע קולות. אולי הם עזבו את החדר? ממקומי בין העציץ לפינת המרפסת לא היה לי קו ראיה למגרש החניה. לא ידעתי איזה מהרכבים שייך לאמנון, אבל אולי הייתי יכול להבחין בהם חוצים את המגרש... איפה גלית?, אם רק יכולתי לתקשר איתה מבלי שהם ישמעו...
בצבא לימדו אותנו שחוסר יוזמה מוביל לדריכה במקום שמובילה לנסיגה, ובהקשר היותר מיליטנטי, חוסר יוזמה מוביל להפסד, לכישלון שהוא וודאי. בגלל זה מלמדים אותנו להסתער לעבר האויב גם כשהוא פותח באש. לכאורה דבר המנוגד לכל אינסטינקט הישרדותי, אבל זה מה שמצופה מלוחמים. וחוסר ההיגיון הזה הוא שהופך ליתרון. האויב מופתע, ורוב הסיכויים שהוא יעדיף לתפוס מחסה ולא להתמודד מול החייל המטורף ששועט לעברו חסר כל פחד וממטיר עופרת לוהטת.
אף פעם לא העמדנו את תורת הלחימה הזו במבחן אמיתי תחת אש. ואין הכוונה להסתערות אפופת אמוק בכל סיטואציה, הדבר כמובן הוא חלק ממכלול שלם של התנהלות, בחינת תרחישים אפשריים ודרכי תגובה. אף על פי שמרגע שנורת הירייה הראשונה אפשר להשליך את כל התכנונים לפח האשפה והיתרון הוא בד"כ לטובת הצד היוזם והמפתיע.
בברכיים כפופות שחרקו מהמאמץ שהושת עליהן אחרי שהן היו כפופות במשך דקות ארוכות, יצאתי מהפינה שכבר הרגישה לי כמין נקודה מוגנת, מה שהיא לחלוטין לא הייתה. התקדמתי עקב בצד אגודל סביב האגרטל והתרוממתי מעט, מציץ מבין ענפי הדקל הננסי לתוך החדר.
הדבר הראשון שאני רואה, זה את המיטה, פשוט כי המוח שלי יודע שהיא שם, הרבה לפני שעיניי מתרגלות לאפלולית היחסית של החדר. אני מבחין תחילה בקווי המתאר שלה ואז במצעי המיטה סתורים, כרית אחת שעונה כנגד הקיר והשנייה חסרה. השמיכה מוטלת על הרצפה. על השידה ישנם חפצים אישיים. שעון יד, צרור מפתחות, ארנק עור שחור, מכשיר טלפון סלולרי וקופסת סיגריות. על השידה השנייה מונחת חזייה סגולה.
הם בחדר, אבל לא במיטה. הם יכולים לשבת על הכורסאות שנמצאות מול המיטה, הרחק מקו הראיה שלי, מגלגלים סיגריה בניהם. משוחחים – איני שומע קולות שיחה ולא מריח עשן סיגריות.
ליזום, תחשוב בהיגיון, לוחש קול בתוך מוחי ומדרבן אותי להתקדם. אם שניהם יושבים ע"ג הכורסאות מול המיטה, אז הדבר הראשון שאראה אם ארחיב את זווית ההצצה שלי יהיה את כפות רגליהם, לפחות אוכל לעצור בזמן מבלי שהם יבחינו בראש סקרן שמציץ אליהם מתוך המרפסת שלהם.
לוּ עובדי העירייה והפועלים לא היו ברגע זה מול המלונית הייתי יכול להתגנב בחזרה דרך המרפסות לחדר שלנו. באותו הרגע מנוע המסור נעור לחיים ואני קופא במקומי בחצי הדרך. אם מישהו יציץ מתוך החדר החוצה הוא פשוט יראה אותי מולו. אני מעיף מבט מהיר לאחור, עדיין שוקל את האפשרות לדלג בן המרפסות, אלא שבחוץ כבר נאסף קהל סקרנים לא קטן שכולל עוברי אורח שנעצרים להביט בפועל שמיטלטל בגובה שבעה מטרים מעל הקרקע ומנסר את ענפי הדקל.
אני משרבב את ראשי לתוך החדר, חשוף לחלוטין, מחפש היכן הם אורבים לי, אולי מתנים אהבה על גבי הכורסאות, אם כן אהיה מאוד מופתע שיש לו יכולת לסיבוב נוסף בפרק זמן קצר כל כך. השטיח האפור נמשך כאילו עד אין סוף, עד שעיני נתקלות ברגלי העץ של הכורסאות. הכורסאות ריקות.
עיני סורקות את החדר, מתרוצצות ימינה ושמאלה. הם אינם שוכבים על השטיח מצידה השני של המיטה, את זה מגלה לי המראה שמעל שידת האיפור ובזה מיציתי את כל מקומות המסתור שבחדר, פרט לאחד.