טרמפ 1

[Bumblebee74]

המשך פרק 14

חדר הרחצה. ברגע אחד תמו כל ההיסוסים שלי, אני מרגיש שאני נכנס לגוב האריות ברגע שאני מקבל את ההחלטה ופוסע פנימה לתוך החדר בצעדים מהירים, עיני ממוקדות בדלת חדר הרחצה שסגורה, -יותר מדויק, בידית של דלת חדר הרחצה-. אין אפשרות לסגת, עלי לחצות את החדר מהר ככל האפשר.
דלת חדר הרחצה נמצאת ממש בסמוך לדלת היציאה מהחדר. אני מניח את ידי על הידית, מסובב את המפתח הקבוע באיטיות, ומנסה להיזכר אם כשאמנון פתח קודם את הדלת מחפש מי הפריע להם באמצע המשגל, הדלת חרקה או הרעישה באופן חריג. אני לא מצליח לזכור. מדלת חדר הרחצה שלשמאלי אני שומע בבירור את רעש זרימת המים וקולות שיכשוך בתוך האמבט.
המנעול נפתח בנקישה קלה, הדלת אינה חורקת אבל כשאני פותח אותה, אני שוכח שעל חזי ישנה מצלמה כבדה, הדלת פוגעת במצלמה ונשמע קול חבטה של העץ החלול בגוף המתכת. אני מצמיד את המצלמה לחזה שלי, כאילו שבכוחי להשתיק את הצליל שכבר נשמע. אני מקווה שרעש זרימת המים בחדר הרחצה, סוכך על הרעש שהקמתי ממש בסמוך לדלת שהם נמצאים מעברה השני.
ללא השתהות אני יוצא החוצה ומגייס את כל קור הרוח שלי כדי להתעכב עוד שנייה ,לסגור את הדלת בעדינות ולא להימלט משם ולהשאיר אותה פתוחה.
גלית פותחת לי את הדלת מבוהלת ועל סף איבוד עשתונות. אני נכנס כשמצב רוחי משתנה מהקצה לקצה, חיוך ניצחון מרוח על שפתי. יש לה מיליון ואחת שאלות, את המתח היא פורקת בכך שהיא מעניקה לי חיבוק מוחץ, בחיי שלא ידעתי כמה כח יש לה.
"מה קרה?, אתה מזיע כל כך" היא אומרת לי בעודה מחבקת אותי ואח"כ נושקת לצווארי. "קפצת החוצה? רצת מסביב?, איך חזרת לכאן?..."
אני צוחק, וניגש לחדר הרחצה להתרענן. "פשוט יצאתי דרך החדר..." אני אומר כאילו שעשיתי את הדבר הטבעי ביותר, ומשאיר את יתר הפרטים מעורפלים. את השאר אספר לה כשנצא מכאן. עכשיו אני להוט לעזוב את המקום, להעלם ולא לשוב לכאן יותר, להתרחק מהזוג הזה ולשכוח שבכלל ראיתי אותם.
בדרך חזרה אני מספר איך הדברים כמעט והשתבשו, היא מקשיבה לי פעורת פה, ואח"כ מודה בפני שהיא לא הייתה מסוגלת לבצע את זה. תמיד בתכנון הדברים נראים קלים ופשוטים, אני מעיר. את שנינו מטרידה השאלה איך יצאו התמונות, שלא נגלה שכל הסיכון היה לשווא. את גלית מעניינת מי הבחורה שהייתה עם אמנון.
אני מקמץ בפרטים, מתחמק מהעובדה שהיא נראית צעירה יותר, בעלת חזה שופע. אני לא רוצה להיות זה שמספר לגלית שאמנון בחר לעצמו מאהבת שהיא לא תוכל להתחרות בה, צעירה יותר, חטובה לא פחות מגלית, ובעלת חזה גדול הרבה יותר. גם אם ברור לה, לגלית, שהיא אינה מעוניינת להתחרות בה על ליבו של אמנון, הדבר יהיה קשה וכואב, כמו חץ שננעץ היישר בבית החזה.
אנחנו נוסעים לקצה האחר של העיר, מחפשים אחר חנות צילום בה ניתן לקבל שרות פיתוח מהיר תוך שעה.
שעה אח"כ אנחנו מקבלים מהמוכר מעטפה עם המותג קודאק ומבט חודר מעיניו הממושקפות, מבט שננעץ בגבנו כאשר אנו עוזבים את חנות הצילום, מותירים אותו בסקרנותו.
"ראית את זה?" שואלת אותי גלית בעודה תוחבת את המעטפה לתוך התיק שלה.
"עוד רגע הוא היה חורך אותנו עם המבט שלו." ציינתי ודמיינתי את עדשות משקפיו נמסות. "בדקת את התמונות? אולי כולן מטושטשות?"
היא עוצרת, מרימה את משקפי השמש מעל עיניה ובוחנת אותי. "אף פעם לא פיתחת תמונות?" היא שואלת.
אני מניד בראשי. צילמתי פה ושם מספר תמונות, אבל את ההתעסקות עם העברת הסרט לפיתוח השארתי לאחרים.
"שילמתי על עשרים ושלושה תמונות, עשרים ושלוש תמונות שיצאו ראויות, אז זה לא רע בשביל צלם חובב כמוך, ללא פלאש ובתנאים קשים" היא טופחת על זרועי ומוסיפה "למרות הנסיבות, הצלחת כנראה לשמור על יד יציבה."
אנחנו נכנסים לרכב וגלית שולפת את המעטפה. את התמונה הראשונה היא מעבירה אלי. "חתיך, אבל התמונה כהה מידי, ממש לא מוצלחת" היא קוטלת. "אני לא מבינה למה הוא בכל זאת פיתח אותה..."
אני מביט בתמונה שגלית העבירה אלי וצוחק. זו התמונה שלי, התמונה הראשונה שהיא צילמה. בוודאי שאני חשוך וכהה, כאשר צולמתי החלון היה מאחורי, לפחות את זה אני יודע, שלא מצלמים מישהו כשמאחוריו מקור אור חזק, או מול השמש. המוכר בחנות לבטח צרף אותה כי הוא חשב שיש לה משמעות מיוחדת, התמונה היחידה בא לא מופיע מישהו מעורטל באמצע אקט מיני.
אני שקוע במחשבות ולא שם לב להבעת ההלם על פניה של גלית. כשאני מביט בה, ורידי הצוואר שלה בולטים, לסתותיה נעולות, ולרגע נדמה לי שהיא בעיצומו של התקף אפילפסיה, שבעוד רגע היא תתחיל לרעוד ולפלוט קצף מבין שפתיה.
אבל זה לא קורה, היא פשוט מביטה באחת התמונות שצילמתי, שבסיטואציה אחרת הייתי יכול להרגיש מאוד גאה על הקומפוזיציה של התמונה. בתמונה ניתן להבחין באמנון, צדודיתו הימנית ניבטת מהתמונה, הוא עירום, עומד מול המיטה, כרסו הקטנה בולטת קדימה וישבנו העגול בולט מאחור, איברו זקור קדימה אל מול פניה את הבחורה אדומת השפתיים, אותן שפתיים שמקבלות לתוכן את קצה איברו. עיניה מעט עצומות, ריסיה הארוכים מעוקלים מעט כלפי מעלה ושיערה השחור גולש על כתפיה, מגיע כמעט עד שדיה הגדולים.. מבנה גופה אתלטי וחטוב.
"כ-ל-ב-ה!" אומרת גלית ומציגה בפני את התמונה, נוקשת על הבחורה בקצה הציפורן שלה. "איזו כלבה. אני אלמד את שניהם לקח"

 

[Bumblebee74]

טרמפ 1

http://www.tapuz.co.il//blogs/viewentry/7416022
---------1---------
חוזר מהבסיס לחופשה קצרה, נוהג ברכב הישן שבכל פעם שהוא מצליח להניע אני יודע שהמזל משחק לצידי.
יום קייצי, אבל עדיין לא מהימים המאוד חמים, הרכב ללא מזגן, מעולם לא הותקן בו מזגן, אבל לחייל כמוני מזגן זה באמת סוג של פינוק שאפשר לוותר עליו, כל עוד הגלגלים סובבים והרוח מהחלון הפתוח מערבלת את האוויר.
בכלל, כל יציאה מהבסיס ועוד ברכב פרטי מבלי להיות תלוי בטרמפים או אוטובוסים היא כבר סיבה לחגיגת חופש אקסטרימי. יש משהו משחרר כשאתה בחור צעיר וברשותך רכב - יהיו כאלה שלא היו קוראים לגרוטאה שכזו רכב- כאילו שכל העולם פרוס לפניך, גם אם זה אומר שכרגע כל העולם מסתכם בציר הנסיעה בין הבסיס לבית ההורים.
אני מתקרב לאחד הצמתים המרכזיים, נצמד לימין כדי להשתלב בפניה שלאחריה טרמפיאדה. לרוב אני אוסף איתי את האמיצים שמוכנים להתפשר על תנאי הנסיעה ולו רק בשביל להגיע מהר יותר הביתה. התחנה ריקה מחיילים, יצאתי מעט מוקדם מהרגיל, אבל בזווית העין אני רואה חייל – כנראה מהגדוד שלי - שחוצה את הצומת ואני עוצר לרגע כדי לראות אם הוא מתקדם לכיווני ואם אני יכול להציע לו טרמפ.
בעודי עוקב אחריו במראה השמאלית, ניגשת אלי בחורה שניסתה את מזלה בעצירת טרמפים כמה מטרים מאחורי, לא צעירה, נראה שעברה את גיל 35 ואולי אף מעט יותר, לחייל צעיר כמוני היא נראית מאוד לא צעירה.
גופיה לבנה עם ארבעה כפתורים קטנים, חזה קטן, זרועותיה דקות ושזופות מנוקדות בנמשים שמתחילים באזור הכתפיים ומתפשטים מטה, שיערה צבוע בגון בהיר, אולי עבר החלקה, שכן הוא נראה מעט נוקשה. היא מסירה מעל עיניה את משקפי השמש, מרימה אותם למצחה וחיוך קטן מבליח על פני שפתיה הצרות. ניתן לראות קימתי גיל ראשונים בזוויות הפה והעיניים.
מחזיקה סיגריה כבויה בין אצבעותיה ומבקשת אש. איני יודע אם זו הייתה תוכנית מחושבת לפתיחה בשיחה, או שמא צורך ממשי.
אני מעיף מבט לעבר שקע המצת, יודע מראש מה אראה שם – או יותר נכון לא אראה- אבל זו תנועה נימוסית בלבד, לפני שאני משיב לה שאין לי אש, שאין לי בכלל מצת באוטו- הייתי מוסיף ואומר שפלא בכלל שהמנוע נשאר לעבוד בהילוך סרק, אבל היא לבטח לא תבין את האירוניה- אני מעיף שוב מבט במראה ורואה שאותו חייל ממשיך בכלל לכיוון הנגדי, לעזאזל אני חושב לעצמי.
חבל, היא אומרת ומוסיפה לאחר שהות קצרה, בא לך לתת לי טרמפ, אני צריכה להגיע ליהוד.
אני משיב לה שאני כלל לא עובר דרך יהוד, אם כי אני יודע שיש לי אפשרות לבחור מסלול נסיעה פחות מהיר ובכל זאת לעבור דרך העיר, - את כל זה אני יודע הרבה לפני שכל תוכנות הניווט הפכו להיות אלה שמחליטות עבורנו מהו ציר הנסיעה המהיר ביותר.
ממש לא התחשק לי להאריך את הדרך, והיא מנסה לשכנע שאקח אותה עד לצומת אחת לפני – שעדיין לא ממש בציר הנסיעה המתוכנן שלי- אני מסרב בניד ראש, דורך על המצמד ומשלב להילוך.
היא יורה לפתע, כדאי לך, זה ישתלם לך...
אני מחזיק עדיין את רגליי על המצמד ודוושת הבלם, עכשיו היא עוררה את סקרנותי.
איך זה בדיוק ישתלם לי?, אני שואל בסוג של חמדנות יותר מאשר סקרנות.
היא מחזירה את משקפי השמש אל עיניה, ומתכופפת יותר לעבר החלון. אני אמצוץ לך, היא אומרת בקול נמוך ספק כזה שאמור להיות מפתה או אולי דווקא נבוך. אני תוהה אם יש משמעות לכך שהיא הסתירה את עיניה מאחורי משקפי השמש הכהים רק כדי ליצור סוג של אנונימיות.
כמובן שאני לרגע המום, לא ציפיתי להצעה מהסוג הזה ועוד בצורה כל כך ישירה. אני אפילו לא יודע אם היא נאמרה ברצינות, אולי זו סוג בכלל הלצה. עד כמה היא נואשת?, מה מסתתר מאחורי ההצעה הזו? היא מתכננת לגנוב את הארנק שלי? אני שולח את יד שמאל אל הנשק שלי, רובה M-16 קצר שנמצא לשמאלי, לחוץ בין המושב שלי לדלת, רק כדי להרגיש שהוא שם ותחושת הביטחון שבה ואופפת אותי.
האם היא תקועה כאן וחייבת להגיע הבייתה? (זה קרה הרבה לפני שהסלולרי הפך להיות נחלת הכלל ובאותה תקופה היה נפוץ בעיקר בקרב אנשי עסקים) מה הסיפור? אני מלא תהיות.
מציץ שוב באצבעותיה, הן חפות מכל תכשיט - לא שאז בגילי הצעיר הייתי יודע לזהות טבעת נישואין- גם שאר איברי גופה חפים מתכשיטים. היא לא נושאת עימה תיק, בידה האחת קופסת סיגריות ובשנייה סיגריה כבויה.
אני מדמיין אותנו יורדים מהכביש הראשי, נצמדים לאחד משבילי הפרדס, עוצרים בנקודה שבה אפשר להשקיף למרחוק ולראות אם מישהו מתקרב. משחרר את אבזם החגורה, פורם את כפתורי המכנס ותוך שניות היא מתכופפת מהמושב שלצידי ומעניקה לי מציצה, גורמת לאיברי לתפוח כשהיא מחליקה עליו את שפתיה.
זה מגרה אותי מייד, ואני חש את התנועה הקלה הזו בתוך התחתונים.
אני מהסס והיא עדיין שם בחלון, ממתינה, משעינה את פרקי ידיה על הדלת כשפות ידיה משתרבבות פנימה לחלל הרכב, אבל כל מה שאני מצליח לראות זה כיצד אצבעותיה הארוכות לופתות את איברי, איך היא משחקת בציפורניה בעדינות מגרה סביב הכיפה, מדמיין את הוורידים שעל גף כף ידה עולים ויורדים לאורך האיבר שלי כשהיא מלטפת את הוורידים התפוחים שלאורכו.
ברגע שבו אני לא יודע מהיכן אני מקבל את האומץ, אני מחליט שאני לא מוכן לקבל את הצעתה, זאת אומרת, אני רוצה מאוד לשדרג את ההצעה שלה.

 

[Bumblebee74]

טרמפ - פרק 15

http://www.tapuz.co.il//blogs/viewentry/7416496



---------15---------
אני מביט בפניה של האישה הצעירה שניבטות מהתמונה, שדיה שופעים, מבט עורג נסוך על פניה, ידה אוחזת בירכו של הגבר, כמו מחזיקה בו שלא ייסוג לאחור. התמונה משדרת מיניות -מעבר לאיברי המין שמציצים מכל עבר-, משהו בתנוחה, בצוואר המוטה מעט קדימה, בשפתיים האדומות, תנוחת הישיבה בפיסוק, הכל יחד יוצר רגע טעון באינטימיות. אז כשצילמתי לא הייתי מודע עד כמה הסיטואציה שאני מנציח נראית מחרמנת, כזו שיכולה להתנוסס על עמוד האמצע בכל ירחון למבוגרים. הייתי מנותק לחלוטין מכל רגש אחר וממוקד אך ורק במשימה.
"את מכירה אותה." אני אומר ולא שואל. תוהה עד כמה גלית הייתה מצליחה להתאפק ולעצור את הזעם, לו היא הייתה במקומי במרפסת שלהם.
גלית בוחנת את יתר התמונות, מעבירה אותן בין אצבעותיה ומהנהנת לאישור. "זו שרית שעובדת איתי. הוא מנהל איתה מערכת יחסים. היא נשואה בקושי שנתיים וכבר בוגדת?" השאלה שלה אינה זקוקה לתשובה, התשובות החותכות נמצאות בין אצבעותיה.
"אני בשוק. אני אפילו לא יודעת מתי הם התחילו, הוא שכב איתי ואיתה במקביל?, הייתי בתחרות סמויה מולה?" השאלות האלה נותרות תלויות באוויר.
אם זה המצב, כנראה ששרית ניצחה, חולפת המחשבה בראשי. גלית יכולה להרגיש פגועה, מובסת, מושפלת, אבל בתחרות מהסוג הזה נקודת הפתיחה שלה ושל שרית אינן זהות.
לוקח לה זמן מה לעכל שהיא מביטה בחברה שלה לעבודה מקיימת יחסי מין עם מי שהיה עד לפני מספר חודשים המאהב שלה. התמונות שצילמתי מציגות רצף של תנוחות, מתעדות אותם בבירור, את פניהם, את שניהם במלוא מערומיהם ובשיא תשוקתם.
"אתה יודע כמה התמונות האלה שוות עבורם?" היא שואלת ומנפנפת בחבילת התמונות, כמו קוסם שמנפנף לעבר הקהל בחפיסת הקלפים הפרוסה בכף ידו, כדי לאחוז את עיניהם לקראת הקסם ההולך ומתממש.
"את לא מתכוונת לסחוט אותם..." אני אומר, "ברור לך שזו עברה פלילית."
גלית עורמת את התמונות לחבילה מסודרת, מיישרת את השוליים ותוחבת אותם למעטפה. "נראה לך שאני צריכה את הכסף שלהם?" היא שואלת בשאט נפש. "אני רוצה ללמד אותם לקח."
אני מהרהר בדבריה תוך כדי ששנינו חוגרים את חגורות הבטיחות.
"וזו הדרך, לפרק את המשפחות שלהם, לפגוע בילדים של אמנון?" אני שואל, והיא שותקת. "את רוצה להיות אחראית לכך?"
אני משתלב עם התנועה, נוסע לעבר המקום בו חונה מכוניתה של גלית. בעוד דקות אחדות ניפרד וחשוב לי לדעת שלאור מצבה הכל כך רגיש טעון, היא לא תעשה מעשה נמהר, מעשה שהיא עלולה להצטער על תוצאותיו בעתיד.
לאור שתיקתה אני ממשיך לנסות ולהיות הקול השפוי במוחה.
"עד עכשיו פעלת מתוך כעס, הרעיון של ההתגנבות למרפסת היה מטורף. היה לנו חלון הזדמנות קטן מאוד, ההתלהבות הובילה את התכנון ולא חשבנו מה יקרה אם..." אני משתהה לרגע, מאפשר לה להשלים לבד את הדברים.
"הייתי יכול למצוא את עצמי בתא המעצר באשמת התפרצות, מציצנות, כוונת סחיטה והשד יודע מה עוד היו מצליחים לטפול עלי.
"אולי כדאי שתחשבי על הדברים פעם נוספת, תחשבי איך את הרגשת כשחששת שהרומן שלך עם אמנון נמצא תחת מעקב, ועוד רגע מתגלה..."
"דווקא בגלל זה, דווקא בגלל שאני זוכרת היטב איך חששתי, איך כל בוקר היה מלווה בפחד לקראת היום החדש ומה שעלול לקרות בו, הפחד ליווה אותי לאורך היום, תמיד נמצא שם, מטפטף כמו רעל. הלילות שבהם הייתי מתקשה להירדם, מחשבות חולפות במוחי שוב ושוב ללא הרף... דווקא בגלל זה אני רוצה להעניש אותו, בעצם, את שניהם."
אנחנו מגיעים למכוניתה ואני חונה בסמוך אליה. "מה את מתכוונת לעשות?" אני שואל ולא מניח לה להשאיר את הנושא פתוח.
היא מחייכת לרגע, ואז חיוכה מתרחב למין גיחוך שאני פחות ופחות אוהב.
"עוד חודש וחצי יש לנו אירוע שנתי של המשרד. זה אירוע גדול שאנחנו מגיעים עם בני הזוג, אני חושבת שגם הוא מוזמן בתור אחד שעבד איתנו עד לא מזמן, ויהיו גם הרבה לקוחות והלוואי..." היא חוככת בדעתה, נהנית לפנטז ברעיון שהיא מגבשת תוך כדי שהיא מספרת לי.
" ..מין הסתם המנכ"ל ידבר, יספר על ההישגים, יחמיא ללקוחות, יגיד על כמה הוא מעריך את העובדים, את המסירות שלנו, וכרגיל שאר הדברים שעושים בכנסים שנתיים.
"בזמן הארוחה ולפני האירוע האומנותי יקרינו תמונות מהוואי החברה, אנשים מתים על זה, אוהבים לראות את עצמם, להיזכר, לצחוק... אז אולי אשרבב כמה תמונות למקרן השקפים...
"אני מתה לראות איך הם יגיבו מול בני הזוג שלהם, מול כולם כשהתמונות של שניהם יוקרנו על המסך הגדול."
כשהיא מספרת על הרעיון, התגובה הראשונה שעולה במוחי, שמדובר ברעיון גאוני. אבל במחשבה שנייה, הוא אכזרי לא פחות מזה שהוא גאוני.
"את רוצה להמיר את התמונות לכרטיסי שקפים קטנים, ולהגניב אותם למכונת ההקרנה?"
"כן, זה יהיה חלום..." היא צוחקת.
"את השתגעת, את לא עושה את זה." אני אומר בנחרצות ופני מרצינות אל מול חיוכה. "זה איום ונורא, עלולים לפתוח בחקירה, יגלו שאת הכנסת את התמונות..." ואת עשויה להסגיר אותי.
"לא יתפסו אותי, וגם אם כן, המחיר שווה את הסיכון, זה יהיה הערב הכי מהנה עבורי..." היא ממשיכה להפליג בדמיונה. "לראות את החיוכים שלהם נמחקים מעל פניהם... ממש לא אכפת לי מהמשפחות שלהם."
"וממני אכפת לך?" אני מטיח בה. "כי אני חלק מזה. בחרתי לקחת חלק בזה ולכן את חייבת להקשיב לי." אני עוצר רגע, חושב כיצד אוכל לשכנע אותה. "לך לא אכפת לשלם קנס, אבל אולי זה פלילי. בא לך לשבת במעצר? הרי אם יגלו שאת עומדת מאחורי זה, יחקרו אותך, ירצו לדעת למה עשית את זה, ואיך. ובסופו של דבר, הם יגיעו גם אלי."
"אני לא אערב אותך. אם זה מה שאחליט לעשות, אקח את כל האחריות עלי." היא משיבה ומתעלמת מייתר טיעוניי. "אני בכלל חושבת שהם יהיו עסוקים בלקבור את עצמם מרוב בושה, להילחם על הזוגיות שלהם או לנהל מאבק גירושין מתיש. הם לא יפנו למשטרה, למה שהם ירצו לחטט בפצע הזה?"
"אז אולי הם לא יפנו למשטרה, אבל המשרד יפנה למשטרה. זה האירוע שלהם, ואת תהרסי גם לחברה את המוניטין. בסופו של דבר מדובר בעובדת של המשרד ובמישהו שעבד עד לא מכבר אתכם. הם יחקרו, אולי יפעילו חברת חקירות פרטית. גם אם הם אולי לא יצליחו להוכיח שאני צילמתי את התמונות, הם יגלו שלא היית שם לבד. מישהו במלונית יזכור אותנו, הם יכולים להגיע לחנות הפיתוח, והבחור הממושקף ההוא בטוח יזכור אותנו"
הבעת פניה משתנה, אני מבין שההיגיון בדברי מצליח לחדור לתודעתה, אבל היא עקשנית, נאחזת ברעיון המטורף שלה ומסרבת להרפות, הופכת בדברים ומחפשת דרך לשכנע אותי ובעיקר את עצמה שזה אכן רעיון מוצלח. ממש כמו הרעיון לדלג בין מרפסות שנראה לנו מוצלח עד שהוא כמעט והשתבש.
אני ממשיך להכות על הברזל בעודו חם, מוכרח לנצל את המומנטום. היא בעוד רגע עוברת לרכב שלה עם התמונות ואני מתלבט אם לדרוש ממנה להשאיר את התמונות אצלי, לפחות עד שהיא תהיה רגועה מספיק לחשוב בהיגיון.
"את מבינה שהמשטרה תגלה שהיית איתי שם." אני ממשיך לצייר בפניה את התחזית קודרת ככל הניתן, אבל עדיין להישאר במסגרת המציאותית של התרחיש. "איך תסבירי לבעלך, למשפחה את מעשייך איתי במלונית הזו? הדברים יתפוצצו לך בפנים בדיוק כפי שאת עושה להם. תגרמי למשפחה שלך להתפרק, עוגמת נפש להורים שלך, כל מה שהם יעברו תעברי גם את יחד עם המשפחה שלך. זו פעולת התאבדות." אני מסכם. "ואת לוקחת איתך, את כל היקרים לליבך."
היא נשארת לשבת ברכב, אוחזת במעטפה. מרפקה שעון על הדלת ואצבעותיה מונחות על שפתיה. היא חושבת על הדברים שאמרתי. ללא ספק, המשפט האחרון שאמרתי הצליח לזעזע אותה ולעצור בזמן את הפנטזיה מלקרום עור וגידים.
"תוכנית מטורפת." היא אומרת במין השלמה.
אני מהנהן בהסכמה. "היא מתאימה יותר לסצנה הוליוודית מאשר לחיים האמיתיים, דבר כזה יגיע לעיתונים. מעשה כזה לא מחליקים מתחת לשולחן, אנשים ירצו לדעת מי עומד מאחורי זה, ואת תסתבכי."
הפעם היא מהנהנת ונראה שהחלום על מימוש התוכנית שלה באירוע של החברה הולך ומתמוסס. "כנראה שאני חיה בסרט." היא אומרת ומחייכת, הפעם החיוך שלך קורן וטהור.
"אני צריך הבטחה שלך. הבטחה שאת לא עושה שום דבר, שום דבר נמהר מבלי שאת משוחחת איתי קודם לכן."
היא מהססת קצת, אולי רק כדי להדגיש כמה הוויתור על הרעיון עדיין קשה עבורה.
"אני מסכימה. אבל אתה מבין שאני מוכרחה לעשות משהו."
"תחשבי, תתכנני. נדבר על זה בפעם הבאה, תצליחי להתאפק עד יום חמישי?"
היא נושקת לשפתי נשיקה מהירה ויוצאת מהרכב. "עד יום חמישי אצליח להתאפק." היא מבטיחה שוב.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 15

ביום חמישי אנחנו נפגשים בבית הקפה. מתיישבים באותו שולחן שישבנו בו בעבר. היא מזמינה מקיאטו ואני הפוך. מדברים, את הנשיקות ואולי אף מעבר לכך אנו שומרים לשעה מאוחרת יותר, כאשר אזור התעשייה יתרוקן מתנועת העוברים ושבים. מידי פעם היא מהורהרת, המחשבות שלה נודדות לכמה רגעים, ואז היא מתעשתת.
היא משתפת אותי בתוכנית שהיא רקמה. אני מוכרח להודות שהיא הרבה יותר מחושבת ומפויסת. נראה שהזמן שחלף הצליח להוריד את גובה הלהבות, את מקומן מילאה מחשבה צלולה.
אנחנו מזמינים ארוחת ערב קלילה ומדברים בקול נמוך על פרטי התוכנית החדשה. כל אחד מנסה להביט על הדברים מהצד, לחפש נקודות כשל, למצוא פגמים. בכל פעולה שכזו יש אלמנט של סיכון, אבל נראה שהפעם הסיכון מזערי, מושג הנקמה מבחינתה עבר סוג של ריכוך והמטרה העיקרית היא לזעזע ולא לחשוף אותם. לגרום להם להרגיש מעט ממה שהיא הרגישה מבלי לנעוץ את המסמרים בארון הקבורה של המשפחות שלהם.
התוכנית מתחלקת לשניים, אמנון, ושרית. כל אחד מהם צריך לקבל את מנת חלקו. אני לא מסוגל לשבת מהצד מבלי לקחת חלק במימוש התוכנית, אני יודע שזו הנטייה הטבעית שלי להסתבך מעת לעת, אבל זה גם מה שמעורר אותי ונותן לי אדרנלין. חוץ מזה שההשתתפות שלי בביצוע התוכנית, תעזור לסלק את החשד מכך שלגלית יש יד בדבר.
"את בטוחה שאין מצלמות?" אני שואל.
"אני בטוחה, המנהל שלנו מתעקש שמצלמות אבטחה הם אמצעי מיותר, יש רק מערכת אזעקה אבל אני יודעת את קוד הנטרול שלה, ואסביר לך איך לדרוך את המערכת בחזרה."
אנחנו מבקשים מהמלצר דף נייר והיא משרטטת לי על גבי הדף את תרשים קומת המשרדים שלה, מיקום החדרים, המסדרונות והפניות, כותבת בכתב עגול מי יושב והיכן. סמוך לכניסה היא מסמנת באיקס את פנל הלחצנים של מערכת האזעקה, ורושמת מתחת את הקוד שעלי להקיש על איזה לחצנים עלי ללחוץ כדי לדרוך את המערכת בחזרה.
הפגישה שלנו בבית הקפה מאבדת מהר מאוד את הנופך הרומנטי, את הקלילות שהייתה מלווה בריגוש לקראת הבאות. את מקומה תופסת סוג של בהילות מבצעית, אנחנו בוחנים את הפרטים הטכניים, מנסים לאתגר זה את זו בבעיות שעשויות לצוץ, למצוא חלופות, להבין מה גורמי הסיכון ואיך אפשר למזער אותם.
התוכנית שהיא שרטטה על דף הנייר מתמלאת דיי מהר בהערות שלי ושלה, חצים נמתחים כדי לסמן ולהדגיש מקומות מסוימים, וחלק מהתמונות שצילמתי עוברות אלי, אחרי שגלית טיפלה בחלקן. תוך כדי לקימה מהקפה שהספיק כבר להתקרר, אנו מוסיפים למלא את דף הנייר בפרטים עד לרמת הדיוק הכי זעירה.
כשאנחנו יוצאים מבית הקפה כל אחד מאיתנו מחזיק אצלו מעטפה ובה חלק מהתמונות, ואת פרטי התוכנית שגיבשנו. שעת השין שלי נקבעה לעוד שבועיים בדיוק. גלית תבצע את משימתה כמה ימים קודם לכן.
אני עדיין מרגיש שגלית מעט מוטרדת ולא מצליח לשים את האצבע על מה שמטריד אותה. כשאני מנסה לשאול היא מבטלת את דברי, אבל מתחת לפני השטח אני חש שמשהו נוסף רוחש, היא עסוקה כל כולה בתכנון ואז לפתע מתנתקת, חוזרת לעצמה, ואז שוב מאבדת את הריכוז.
אני תוהה אם כל התוכנית שהיא חשפה בפני אינה רק קצה קצהו של הקרחון, שמתחת לפני השטח גלית רוקמת משהו אחר, גדול יותר. עצם זה שהיא מסתירה מפני יכול להיות רק בגלל שהיא יודעת שאנסה להניא אותה מביצוע המעשה, שלא אאפשר לה לממש את התוכנית.
כל ניסיון שלי להבין אם היא מציגה בפני תמונה חלקית אינו צולח. כשאני רומז לה שאולי יש חלקים נוספים בתוכנית שלה שהיא לא חושפת בפני, היא מביטה בי בהבעה מלאת תמיהה שקשה לזייף, מחזירה לי בשאלה שנראית לי כנה לחלוטין, "מדוע אתה חושב כך?" אני לא מסוגל להצביע על משהו מסוים אבל התחושה הזו מסרבת להניח לי.
המכוניות שלנו חונות משני עברי הכביש, ככל שאנו הולכים וקרבים אליהם, אנו מאטים את קצב הליכתנו, במין תאום מבלי שנדבר על כך. לא הרחק מאיתנו ניצבת משאית הובלות ושלושה פועלים משופמים עוסקים בהעמסת מזרונים, מדברים בשפה זרה, אולי טורקית.
"לא נתראה כמעט חודש" אומרת לפתע גלית כשמבטה נח לרגע על גבר עב כרס שמתקרב אל המשאית ובידו תעודות המשלוח החתומות.
"אני מקווה שנתראה בעוד חודש." אני משיב לה.
"מה זאת אומרת?" היא שואלת ומרימה את קולה, שכן הגבר שבידיו תעודות המשלוח צועק על הפועלים בשפתם, והם ממהרים להוריד את המזרונים שהועמסו למשאית.
"אני מתכוון לכך שאני מקווה שהכל ילך כשורה, שאין לך איזו הפתעה שאת שומרת בתוך השרוול."
היא מביטה במבט סתום. "אתה לא מוכרח לעשות את זה." היא אומרת. נראה שכלל לא הבינה למה התכוונתי, או שהיא משחקת את המשחק היטב ולא מתפתה ליפול למלכודת.
אני מחליט להניח לזה. אם היא מודעת לזה שאני מבין שיש לה תוכנית נוספת גדולה יותר היא תהיה זהירה ולא תחשוף את פרטיה. אולי מוטב לי שלא לדעת על התוכנית הזו, אולי זה לטובתי, כי אחרת אני עשוי להיות שותף לעבירה. כל זאת בהנחה שאם משהו בכל זאת ישתבש ואני אתפס, הדבר אולי ייחשב כמעשה פעוט וחסר עניין. אבל כאמור, זאת רק הנחה משוללת כל בסיס ויסוד.
הגבר עב הכרס סיים להביע את מורת רוחו והחל לדדות לעבר קידמת המשאית. במאמץ לא פשוט הוא טיפס לתא הנהג והצית לעצמו סיגריה. בחושך ניתן היה להבחין אך ורק בנקודה האדומה והבוערת של קצה הסיגריה.
"כנס לרכב" היא אומרת לפתע בשיא הטבעיות, ופותחת את נעילת הדלתות באמצעות השלט. "אנחנו צריכים פרטיות."
אני נכנס בציפייה שהיא תתחיל לדבר. היינו בבית הקפה קרוב לשעתיים, ובמשך כל הזמן ששהינו שם שוחחנו ללא הרף. אם עכשיו יש לה דברים נוספים להגיד כנראה שהם בעלי משמעות, הם כאלה חשובים שהיא בוטחת להגיד אותם רק בתוך הפרטיות של מכוניתה הסגורה.

 

[Bumblebee74]

טרמפ - פרק 16

http://www.tapuz.co.il/blogs/userblog/bumblebee


---------16---------
היא נוסעת בדממה, מפעילה את נגן התקליטורים, האלבום החדש 'חם על הירח' של ברי סחרוף מתחיל להתנגן וצליליו ממלאים את חלל הרכב.
אני מחכה שהיא תדבר, אבל היא שותקת. כשאנחנו יוצאים מאזור התעשייה אני תוהה לאן פנינו מועדות, אבל מחליט שלא לשבור את השתיקה, כל דבר שאגיד עשוי להסיט את כיוון השיחה שטרם החלה. במקום לדבר אני מאזין למוזיקה, מביט מהחלון על שלטי הרחובות שאנו חוצים, מכוניות שנוסעות לצידנו. בתי מגורים חולפים על פנינו, בניינים בני שלוש וארבע קומות, בנייני רכבת ישנים, אורות דולקים בחלונות, משפחות מתכנסות לארוחות ערב, כמה מהם מסתירים סודות זה מזה? אני תוהה.
אנחנו נכנסים לחניון מקורה של בניין משרדים גדול, חולפים על פני קומות החניה שמרביתן ריקות, וככל שאנו יורדים למפלסים התחתונים, מצטמצמת כמות הרכבים החונים. המפלס התחתון כמעט ריק לחלוטין. גלית מחנה את הרכב הרחק ככל הניתן משני הרכבים הבודדים שבמפלס זה, בוחרת חניה חשוכה רחוקה מפיר המעליות, באזור בו נורות הניאון שרופות ואינן מאירות. עמודי הבטון שתומכים במפלסי החניה ובבניין כולו מסתירים חלק מהרכב שלנו. היא מדוממת את המנוע ומכבה את האורות. חלל הרכב מואר באור הקלוש הבוקע מתצוגת מערכת השמע.
גלית נצמדת אלי, ולמרות שטרם הספקנו להתרגל לחשכה שפתינו מוצאות זו את זו, נמשכות ונצמדות כמו שני קטבים שונים של מגנטים. היא מצליחה להפתיע אותי פעם אחר פעם, וגופי מגיב לקראתה במהירות. היא פורמת את כפתורי חולצתי בעודי מרים את הסריג שהיא לובשת ומגשש באצבעותיי אחרי אבזם החזיה שלה.
הצפיפות שברכב רק מוסיפה ללהט ההתגפפות, היא מתפתלת מעלי, נצמדת לאברי, שדיה מתחככים בפני והפטמות שלה חורשות בעורי תלמים של עונג. השיר 'אני יודע' מתנגן, קצב הגיטרות והתופים סוחף, כמו קורא את הרעב שבוער בנו ומדרבן אותנו לוותר על גינוני המשחק המקדים.
גלית מושכת ידית בצד המושב שלי והמשענת נופלת לאחור ברכות. מכנסיי מופשלים, ואצבעותיה מוצאות נְקַלָה את איברי. החולצה שלי פתוחה וציפורניה מלטפות את צווארי, ואת החזה שלי בעוד שידה השנייה שולפת את איברי הקשה מתוך תחתוני.
אני מלטף את שדיה, מרים כלפי מעלה את הסריג שמסרב להישאר במקומו ובכל פעם נופל ומכסה את שדיה. כשהיא לופתת את איברי בכוח מלא תאווה, אני סוגר את אצבעותיי על שדיה. היא עוצרת לרגע, מבקשת ממני לתמוך בפלג גופה העליון בעודה נאבקת להסיר את התחתונים מתחת לחצאית שהיא לובשת. כשהיא עושה זאת בהצלחה, היא מקרבת אותם לעברי ומראה לי באור הקלוש את כתם הרטיבות הכהה שבמרכזם, אני נוטל אותם מידה ומקרב אותם לאפי, שואף את ניחוח מיניותה.
היא מחייכת בסיפוק, מסיטה לאחור את שערה ומכניסה את איברי לתוך פיה. הידיעה שהיא ללא תחתונים מוצצת את אברי ומחככת את מפשעתה ברגלי מציתה בי גל של גירוי שמלחך את איבריי מקצה לקצה.
לבסוף היא מתיישבת עלי, מחדירה את הקצה הקשה לתוכה, יורדת באיטיות, גורמת לי להרגיש איך גופה מקבל אותי, נפתח בפני ועוטף את אברי ברטיבות וחמימות מענגים.
החצאית שלה מכסה את מבושי בעודה עולה ויורדת, מרטיבה אותי בנוזליה, ישבנה נחבט בירכיי ושדיה עם פטמותיהם הזקורות מיטלטלים מול עיני.
מרכב המכונית נע בתנודות קצובות על קפיציו הכבדים, המוזיקה וקולו המחוספס של ברי סחרוף מרטיטים את האווירה המחושמלת שברכב. הוא שר, 'חם על הירח...' ולי חם כאן, חם בכל הגוף, הדם בעורקי בוער ואני מרגיש את זרימת החיים בכל נים ונים בגופי. כל תנועה שלה, מאיצה את הדופק שלי, מרחיבה את כלי הדם בין רגלי.
כשהיא נשכבת עלי ומרעידה את מרכז גופה, מצמידה את שדיה אל החזה שלי, טומנת את פניה בצווארי, אני נושק לצווארה ומשגר את גופי כלפי מעלה. בתנועות מהירות שנדמה שאני כבר מאבד שליטה על מקצבן. הגניחות שבוקעות מגרונה מנחות אותי, קובעות עבורי את הקצב, אורך התנועה, והכוח בו אני חודר לתוכה.
הגמירה שלי ארוכה, שבועיים של איפוק באים לקיצם, פורצים ממני כמו נחשול, גל אחרי גל מתנפצים בתוכה, ממלאים אותה בנוזלי. היא מביאה את גניחותיה לשיאים חדשים, אצבעותיה ננעצות בזרועי כמו טופרי עוף דורס, דורשת לספק את האביונה הגואה בתוכה, מסרבת להרפות, ומסרבת לאבד את המומנטום. דוחפת ונכבשת, לופתת ואז מרפה עד שגם גופה מביא את עצמו לסיפוק, מתפוצץ באורגזמה קולנית שנכבשת אך בקושי בקצה גרונה.
נפרדנו מבלי שאגלה דבר נוסף, פרט לכך שהיא אוהבת נשיקות עמוקות, כאלה שהלשון חודרת פנימה למעמקי פיה, כמו מנסה לפלס דרך עמוק לתוכה. אנחנו לא נתראה חודש ימים, התרגלנו למפגשים קבועים אחת לשבועיים, כשבמשך כל אותם שבועיים עד המפגש היינו עסוקים בלפנטז על הפגישה ההולכת וקרבה, פתאום חודש ימים נראה כמו זמן רב מידי להמתין. בעוד חודש כבר אהיה בחופשת השחרור שלי, אתחיל את חיי, למרות שעדיין איני יודע כיצד אני רוצה להתחיל אותם. לימודים, עבודה מועדפת, אני נזכר לפתע במיכל ובתוכניות שלה לטייל בדרום אמריקה, מעניין מה היא עושה עכשיו?, הצלחתי לשכוח אותה ברגע שראיתי שוב את גלית. אולי גם אני צריך טיול כזה, לצאת לחו"ל להיות חופשי ומשוחרר, ולא להתעסק ברומן מורכב עם אישה מבוגרת ונשואה שלא יוביל אותי לשום מקום.
אני מתקשה לקבל החלטה, הכל מאוד ראשוני, והחלטות שמתקבלות בלהט הרגע סופן שהן מופרות. הפיתוי המיני המרגש עשוי לגבור על כל שיקול, וככל שיחלוף הזמן אני אמצא עצמי סופר את הימים עד לפעם הבאה, נרגש מעצם המחשבה להיפגש איתה, לגעת ולטעום 'מהפרי האסור', נמשך שוב ושוב לריגוש שבמפגשים הנסתרים, הסקס שמתבצע במחשכים, או בכל מיני מקומות שמעוררים בנו אדרנלין עצום של תשוקה.
בכיס מכנסיי מונחים מקופלים שני דפי נייר, צרור תמונות ומפתח כסוף, חפצים של גלית. כתב ידה משורבט על הדפים, למפתח מוצמד דובון קטן, כחול ופרוותי, בדובון דבק ריח הבושם שלה. בתחילה חשבתי שאוכל להביט בכתב ידה העגול, בקווים הישרים שהיא ציירה, להריח את ריחה, אלא שהתחושות שלי עכשיו רחוקות מכך, החפצים הרגישו כמו משקולת מכבידה וברגע הראשון מיהרתי להסתיר אותם עד למועד שאזדקק להם, וידעתי שזה יקרה בעוד מספר ימים קצר.
שלושה ימים לפני שעת השין אני מתקשר בשעת הצהריים לגלית, בדיוק כפי שקבענו. היא אמורה לתת לי אור ירוק לביצוע החלק שלי. אנחנו זהירים אבל היא מספרת לי במילות קוד שהיא ביצעה אמש את חלקה במשימה. החלק שלה כלל השארת תמונות מטופלות על מגבי המכונית של אמנון, ובתיבת הדואר שלו. התמונות נגזרו כך שבחלקן אמנון מופיע כשרק פלג גופו העליון החשוף נראה בתמונה ותמונותיה של שרית נגזרו והושמטו בכוונה תחילה. הוא וודאי יוכן להשלים לבד את הפרטים החסרים. גלית אמורה לשלוח לביתו באמצעות הדואר שתי תמונות נוספות, מטופלות באותה שיטה, כל זאת במטרה לערער את שלוות רוחו, לגרום לו לחשוש ולפחד, ומבחינתה של גלית זו תהיה הנקמה- סגירת מעגל.
מחר היא ממריאה לשבוע שלם לרומניה, זה אמור להסיר ממנה את החשדות כאשר אני אבצע את חלקה השני של המשימה. היא מאחלת לי בהצלחה ושולחת לי נשיקה פרידה דרך קווי הטלפון החורקים.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 16

ערב יום חמישי, כבכול סוף שבוע שני, אני עושה את דרכי הבייתה. מאוחר יותר אצא שוב ועלי "להרוג" את השעות הנותרות. המתח וההתרגשות לא מאפשרים לי לנוח, פעם אחר פעם אני משנן בזיכרוני את תרשים המשרדים, עובר על הפרטים שגלית רשמה בכתב ידה, ומביט לעבר מחוגי השעון רוצה שהם יאיצו את סיבובם, ויותר מכך, אני רוצה להיות כבר אחרי.
רבע שעה לפני השעה היעודה אני יוצא לדרכי. אני לבד הפעם, מקווה שזה הסיכון האחרון שאצטרך ליטול עבורה. היא לא תהיה איתי כדי לשמש לי גיבוי במידה ומשהו ישתבש. אני מתאר לעצמי שהשלב הראשון של הפעולה כבר החל לתת את אותותיו, אמנון וודאי נלחץ למצוא חלקי תמונות בהם הוא נראה בברור בעיצומו של אקט מיני שרק הוא ושרית חולקים בניהם. הוא בטח נלחץ עוד יותר לגלות בתיבת הדואר שלו תמונה נוספת, ואולי אפילו מישהו מבני המשפחה מצא את המעטפה שלא נשאה סימני זיהוי או כתובת נמען. הוא לבטח עמד במצב לא נעים אם היה עליו להסביר מה עושה מעטפה בתיבת הדואר ובתוכה צילום שלו בחזה חשוף.
אם הוא מכיר את הביטוי 'אקדח שנשלף במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית', הוא לבטח חושש שזה אך ורק קצה הקרחון, שהתמונות ימשיכו לזרום, והפעם השולח לא יגזור את פלג גופו התחתון – העירום-, או את בת הזוג שהייתה עימו.
מחר או בימים הקרובים יגיע לביתו מכתב, הפעם מכתב רשמי מבויל, שם השולח מודפס במכונת כתיבה, שם בדוי ולא מוכר, אבל שמו של אמנון יתנוסס בגאון. בפנים יחכו לו שתי תמונות נוספות, תזכורת שהשולח המסתורי עדיין לא מיצה את מאגר התיעוד שברשותו.
אני חונה במרחק שני רחובות מבניין המשרדים ועושה את דרכי אליו ברגל. לראשי כובע קסקט כחול ודהוי אשר מטשטש מעט את תווי פני. המשרדים שוכנים בבניין ישן שמאכלס מספר חברות ומשרדים שונים. חלק מהחלונות מוארים, לדבריה של גלית אחרון המנהלים עוזב את המשרד לא יאוחר מהשעה שבע בערב. עכשיו השעה שמונה וחצי, המנקים כבר סיימו את עבודתם ואני יכול להיכנס למשרדי החברה באמצעות המפתח שברשותי.
השומר שבלובי אינו תוהה לפשר מעשיי, בבניין עדיין ישנה תנועה של עובדי משרדים אחרים ואני נראה כאחד מהם. אני משתדל שלא למשוך את תשומת ליבו, מנסה להימנע מכך שפני ייחקקו בזיכרונו. הוא מבוגר וכל שהוא עושה זה להניד לעברי בראשו כמו במין ברכת שלום אילמת ולחזור ולהביט במרקע הטלוויזיה שמשדר משחק כדורסל כמעט ללא קול.
המעלית נושאת אותי לקומה השלישית, במוחי כבר עולה המפה אותה שיננתי בע"פ. הדלתות נפתחות ואני פונה ימינה לתוך מסדרון ארוך מואר באור ניאון לבן ופוסע בו לבדי. היישר מולי לפני שהמסדרון מתעקל, ניצבות דלתות הזכוכית שמעוטרות בהדפסים צבעוניים ועליהן לוגו ושם החברה בה עובדת גלית, מאחוריהן הכל חשוך מה שמבטיח לי שלא אתקל בעובד שאיחר לצאת. מבעד לדלתות הזכוכית אני מזהה את פנל האזעקה. לאחר שראיתי אותו אני ממהר לנעוץ את המפתח בחור המנעול ולפתוח את שתי הדלתות. הן נסגרות אחרי, מחליקות בקלילות ואני נועל אותן מבפנים.
הקוד שאני מקיש בפנל מערכת האזעקה מנטרל אותה, ונורית החיווי מחליפה את צבעה לירוק וצפצוף קצר מאשר שהפקודה נקלטה. אני ממתין במשך כדקה מוודא שאכן המערכת נותקה. מרגע זה הממלכה עומדת לרשותי. אני חולף על פני עמדת המזכירה, אותה אני מזהה לפי הדלפק הארוך. בסמוך אליה לאורך המסדרון על גבי ארונות תיוק נמוכים נמצאות שתי מדפסות, פקס ומכונת צילום גדולה. דלתות המשרדים נעולות, אבל ישנו צרור מפתחות נוסף נעול במגירה של המזכירה. את הפרט הזה, שהמזכירה נועלת את המגירה שלה בסוף יום העבודה גלית גילתה רק בשבוע שעבר. היא הצליחה לשכפל את המפתח. עכשיו עלי להגיע אל שרותי הנשים. אני סוגר אחרי את הדלת ומדליק את האור, ניגש לתא השירותים האחרון, התא ריק, נקי ומצוחצח לקראת יום ראשון. אשנב קטן נמצא מעל לאסלה, אני מותח את זרועי ומגשש באצבעותיי לאורך מפתח החלון. אבק נדבק לאצבעותיי, אבל הן מוסיפות לתור בעקביות, עד שהן נתקלות בבליטה שאינה אמורה להימצא שם- המפתח אצלי. בדרכי החוצה אני משתהה ומסיר מעל אצבעותיי את הלכלוך שדבק בהן ומפעיל את מייבש הידיים. הוא מקים רעש כל כך חזק שאני מצטער שבחרתי בו, נדמה לי כאילו שכל הבניין יתעורר לקול המפוח.
המפתח מתאים כמו כפפה ליד, מנעול המגירה נפתח, וצרור המפתחות ברשותי, לכל מפתח מוצמדת תגית עם מספר החדר. אני מחפש את מפתח שמונה, משרדה של שרית.
אור הירח מאיר את פנים המשרד דרך חלון הזכוכית הרחב. את מרבית חלל המשרד תופס שולחן עבודה גדול. השולחן עמוס בציוד, מסך מחשב גדול, טלפון לחצנים, מקלדת אפורה, עכבר ומאפרה. בשלוחת השולחן ניצב מכשיר רדיו, מתקן לפתקים, תמונה של שרית עם מי שהוא ככל הנראה בעלה, קופסה ובה מרקרים, עטים ועפרונות. שעון שולחני מתקתק בנקישות קטנות. דפים מודפסים פזורים על השולחן, יומן פגישות, סרגל מתכת כסוף, לוח שנה, ספל קפה עם הכיתוב 'יום הולדת שמח אהובה', חבילת טישו שעליה מונחת כפית כסופה ובקבוק בושם ריק למחצה. לאורך הקיר ניצבים שני ארונות עמוסים בקלסרים, לצידם שני כיסאות אורח ומאחורי השולחן, כיסא שלישי שהוא כיסאה של שרית, בעל מסעד גבוה וידיות מרופדות.
הוצאתי את המעטפה שהייתה תחובה בכיס מכנסיי, התמונות המטופלות מסודרות בדיוק עפ"י הסדר שגלית רצתה שאפזר אותן במקומות השונים.
תמונה שנגזרה, בה שרית שוכבת על המיטה, זרועו של אמנון מסתירה את החזה שלה, אמנון עצמו נחתך מהתמונה. את התמונה הזו אני מניח ניצבת בין שורות מקשי המקלדת.
תמונה נוספת, אינטימית הרבה יותר, בה ניתן לראות אותה בבירור עירומה, חזה גדול ומפואר, ואמנון לצידה חופן את שדה. אני מתכוון להניח במגירה שבשידת המגירות שלה. המגרה עליונה נעולה. ואני מתכוון להניח אותה במגירה השנייה או השלישית שהן אינן נעולות, אלא שאז מבריק במוחי רעיון.
אני מתיישב ושולף את כל שלושת המגירות התחתונות שהן ללא מנעול. מניח אותן לצידי כדי שאוכל להחזיר אותן בחזרה עפ"י סדר מיקומן. לפני נצבת שידת המגירות כשרק המגירה העליונה בתוכה, נעולה ללא גישה. אני לוקח את התמונה ומכניס את ידי לתוך חלל שידת המגירות, בין גב השידה לקצה המגירה העליונה ישנו רווח של עשרה סנטימטרים, אולי קצת פחות, זה מאפשר לי לשרבב את התמונה אל המגירה הנעולה מבלי לפתוח אותה. אח"כ אני מחזיר את המגירות למקומן.
תמונה שלישית אני תוחב בין הדפים שפזורים על השולחן, משתדל שלא להזיז אותם ממקומם ולהשאיר את אי הסדר באותו מצב, לפחות מבחינה חיצונית.
אני עובר למשרד בקצה המסדרון, משרד המנהל. גם עבורו יש מפתח בצרור המפתחות. מדובר במשרד גדול ומרווח. בפינת החדר ישנו אקווריום והתאורה שלו מאפשרת לי להתמצא במשרד החשוך שכן הווילון שעל החלון סגור ואינו מאפשר לאורו של הירח לחדור פנימה.
הריהוט בחדר מרשים יותר, שטיח רך נמתח מקצה לקצה, ארון עץ גדול עם דלתות זכוכית נמצא מאחורי השולחן המשרדי, מאחורי דלתות הזכוכית ישנם פריטים מעוצבים עם הקדשות, נראה שרובם נקנו בחנויות מתנות לגברים, אטלס עם הדפס מפות של העולם הישן, חרב סמוראי, שנראית מצועצעת למדי מכדי להראות אוטנטית. לוח שח עם כלים מזכוכית, דגם קטן של אניית מפרש, שעון המורכב על אבן צבעונית שהוחלקה ולוטשה עד שהפכה לשטוחה, מחוגי השעון עומדים ומורים על השעה חמש.
על מדף מימין לדלת הכניסה נמצאת מערכת סטריאו ושני רמקולים בתיבות עץ חומות ניצבים משני צידי המערכת.
משמאלי, מול השולחן ניצבת ספת עור כהה ולידה כורסה ושולחן קפה עם פלטת זכוכית שקופה. אני ניגש אל השולחן המשרדי שנראה גדול וכבד ומאסיבי. בקצה השולחן ישנן מספר תיקיות קרטון, אני מניח מתחתן גזיר תמונה בה שרית נראית עם סיגריה בין שפתיה, וכתף חשופה, בקצה החתוך של התמונה אפשר להבחין בקצה של סיגריה נוספת, -אבל בזה יבחין רק בעל עין חדה-. שרית תובך כאשר המנהל ימסור לידיה את פיסת התמונה שהוא ימצא אצלו על גבי השולחן ועל פניו עשרות סימני שאלה.

 

[Bumblebee74]

המשך נוסף לפרק 16

המקום השלישי שאני פונה אליו אחרי שהקפדתי לנעול אחרי את דלתות המשרדים הוא מכונת הצילום. לכאן נבחרה תמונה שהיא חלק מתמונה כוללת בה שרית נראית רגע לפני שהיא מוצצת את איברו של אמנון. היא בתנוחת ישיבה, גופה נוטה קדימה, שפתיה פסוקות, עיניה מעט עצומות ואמנון ניצב מולה כשאיברו זקור קדימה. אמנון נחתך מהתמונה. ואילו פלג גופה החשוף של שרית נצבע בטוש שחור. אף אחד מעובדי המשרד לא ינחש שהיא צולמה כשהיא עירומה, או שלפניה ניצב גבר עירום בשיא זקפתו. את הדבר הזה רק שרית תדע. אבל התמונה בכל זאת משדרת משהו מאוד אינטימי ואישי.
אני מניח את גזיר התמונה מעל לחלון הזכוכית של מכונת הצילום, המכונה אינה פועלת באופן מידיי. מערכת ההפעלה דורשת ממני להמתין בעודה מבצעת כיול וחימום של מנורת הצילום. אחרי דקה נפלט דף בודד למגש הדפים. אני בוחן את העתק התמונה שהודפס בגווני שחור לבן ומרוצה מהתוצאה. עכשיו עלי לבצע את התרגיל שגלית הגתה. אני מוציא את כל הדפים ממגירת הדפים של מכונת הצילום, ומניח אותם במגירת הדפים של מכשיר הפקס עד שזו כמעט ועולה על גדותיה.
כשמכונת הצילום ריקה מדפים, אני לוחץ שוב על מקש הצילום ובוחר יצירת עשרה העתקים. מכונת הצילום פועלת, פס האור נע מימין לשמאל מצלם את התמונה ואז נשמע צפצוף ואור אדום נדלק לצד התצוגה שעליה מופיע הכיתוב שמגש הדפים ריק.
את תמונת המקור אני שולף מהמכונה. הצילום ופקודת ההדפסה שמורים בזיכרון המכונה והעובד הראשון שיזין את המכונה בדפים חדשים יגלה שמכונת הצילום מדפיסה לו הרבה מעבר למה שהוא מצפה לקבל.
סיימתי, אני מביט לאחור בסיפוק, ועיניי נתקלות בדלת משרדה של גלית, אני סקרן להיכנס פנימה, לראות את המשרד שלה, כיצד הוא מסודר, להריח את הריח שלה שוודאי נמצא שם, ולהביט בחפציה האישיים שעל השולחן... אלא שאז אני נזכר במשרדה של שרית, ובתמונה שהייתה על השולחן, אני מחליט שאני מעדיף להשאיר את משפחתה של גלית מחוץ לתודעה שלי, איני רוצה להכירם, כך קל לי הרבה יותר להשלים עם מה שאנחנו עושים.
בדרכי החוצה אני מחזיר את צרור המפתחות למגירה של המזכירה, נועל אותה ותוחב את המפתח המשוכפל לכיס מכנסיי. עלי לצאת באותה דרך בה נכנסתי, לדרוך את מערכת האזעקה ולנעול אחרי את הדלתות הראשיות.
הכל הלך חלק מידי, אפילו השומר לא התעכב עלי במבטו. בדרכי לקומת המשרד לא נתקלתי באנשים. האזעקה נוטרלה, המפתחות היו היכן שהם אמורים היו להימצא, כל התמונות במקום. אני כבר מחכה לרגע בו אשב במכוניתי, רק אז ארגיש נינוח.
אני מציץ מבעד לדלתות הזכוכית אל עבר המסדרון המואר, המסדרון ריק, נראה שכל החברות שפועלות בקומה זו סיימו את שבוע העבודה, שלא כמו בייתר הקומות האחרות. צג השעון שלי מורה על השעה תשע ועשרה, לי נדמה שחלפו שעות ארוכות מרגע שנכנסתי.
המפתח לדלת הכניסה בין אצבעותיי, עלי לדרוך את מערכת האזעקה ולהסתלק. הפעם הבאה שדלתות החברה יפתחו תהיה ביום ראשון בבוקר, ואז יתהפך יומה של שרית.
אני פותח את פנל המקשים של מערכת האזעקה, מציץ לרגע בדף בו גלית רשמה לי את כל הפרטים באופן מדויק ויעיל. אני לוחץ לחיצה ארוכה על שני המקשים יחדיו, אפס וכוכבית, כעבור שתי שניות, נורית החיווי מהבהבת באור אדום ועל התצוגה מופיעים ספרות דיגיטליות שהמערכת מונה לאחור עד לדריכת מערכת האזעקה.
עשרים ותשע... עשרים ושמונה... אני סוגר את מכסה פנל המקשים וניגש לדלתות הזכוכית נועץ את המפתח בחור המנעול ואז קופא במקומי. שתי דמויות פוסעות במסדרון. אני מתרחק מהדלתות, מביט בהן מבעד להדפסים שעל דלתות הזכוכית, אני נתון בחשכה והם אינם מסוגלים להבחין בי.
מבט קצר מעבר לכתפי והספרות בתצוגה מוסיפות לרדת עשרים ושלוש... עשרים ושתיים... הם ממשיכים להתקדם, חולפים על פני דלתות חברת מכונות צילום ופקסים, אולי אותה חברה סיפקה את מכונת הצילום שבזיכרונה שמורה התמונה של שרית.
ישנה עוד חברה אחת שדלת המשרדים שלה נמצאת בינם לביני, חברת 'הפקות- טראנס מדיה'. הם נראים לי כמו שני סוכני ליהוק, הגבר גבוה, לבוש חליפה כהה ועניבה, והאישה שאיתו מצודדת, מאופרת באופן עדין, גופה החטוב חנוט בשמלה שחורה שמבליטה את קימוריה. היא ללא ספק יכולה עם המראה שלה למכור לכל נערה צעירה את החלום על כוכבות נוסקת.
שמונה עשרה... שבע עשרה... אני מונה את השניות בליבי ומקווה שאני לא מונה אותן לאט מידי. הגבר מניח את ידו על כתפה של האישה, כשהוא עושה כך אני מבחין בבליטה בצידה השמאלי של החליפה שלו, כמו אקדח החגור בחגורת כתף. מי נושא נשק בצורה הזו, פרט לאנשי ביטחון סמויים, ומי הבחורה שאיתו? היא נראית כמו כוכבת קולנוע, שפתיה משוחות באדום, ועורה מבריק תחת אור הניאון.
ארבע עשרה... שלושה עשרה... הם קרבים אלי, חברת ההפקות אינה מעניינת אותם כהוא זה. עכשיו תקוותי היחידה שהם יפנו ימינה במסדרון, לבטח יש שם חברות נוספות. אני מקווה שהם יחלפו על פני וימשיכו הלאה, הם נראים שקועים כל כך בעצמם שהם לא יביטו לאחור אם אפתח את הדלתות חרש מאחורי גבם.
אני מתרחק עוד שני צעדים לאחור, למרות שברור לי שהם אינם יכולים להבחין בי. התחושה הזו שהם יכולים להרגיש בנוכחותי מסרבת להרפות ואני מעדיף להגדיל את המרחק. עשר שניות הם דיי והותר זמן כדי לצאת. אין לי מושג איך לנטרל את האזעקה תוך כדי הספירה שלה לאחור, וזה בטח לא הזמן לקחת סיכון ולנסות.
עשר.... תשע... הם נעצרים סמוך לדלתות ומתנשקים. אני עומד מביט בהם ממרחק של שלושה מטרים, רואה את פניהם מבעד להדפסים שעל הדלתות, הנשיקה מתארכת ואני מייחל שמשהו יפסיק אותם, יגרום להם לחדול, שהם ימשיכו ויתקדמו הלאה.
שש... חמש... נקישה. הם נוגעים בדלתות הזכוכית, אני מביט לעבר פנל מערכת האזעקה, ארבע... שלוש... מפתח ננעץ בחור המנעול, אין לי מושג מי פולש לממלכה שלי, הם לא נראים כמו צוות האבטחה של המבנה שלבטח מורכב מפנסיונרים. יש להם מפתח, הם ללא ספק עובדי החברה. אני צריך להסתתר, אבל כל המשרדים נעולים, השירותים רחוקים מידי ובעוד רגע הם יכנסו פנימה וידליקו את כל האורות.

 

[Bumblebee74]

טרמפ- פרק 17

http://www.tapuz.co.il/blogs/userblog/bumblebee?acceptAdultContent=true


---------17---------
שתיים... אני מזנק אל המטבחון הסמוך, כמעט ומועד בפח האשפה שעובדי הניקיון לא טרחו להחזירו למקומו, נדחק מתחת לדלפק ומסתתר בין הצללים ללא תנועה, כך יש לי סיכוי שגלאיי האזעקה לא יבחינו בי. שני צפצופים קצרים מאשרים שהמערכת האזעקה נדרכה. בדיוק שבריר שניה אח"כ הדלתות נפתחות ושניהם נכנסים פנימה מדברים בקולות מהוסים כאילו חוששים שמישהו ישמע אותם. על שפתי עולה תפילה ללא קול, 'ש- קפה זה הדבר האחרון שהם רוצים לעצמם עכשיו'.
הגבר נכנס ראשון והאישה שאיתו ממהרת אחריו, הוא משתהה רגע ליד הדלת ואני שומע נקישה. באופן בוטח הוא ניגש אל לוח הפיקוד של מערכת האזעקה, אני רואה את גבו מופנה אלי ואצבעותיו מרקדות על פני המקשים, נשמע צפצוף יחיד, המערכת נוטרלה ואני חש כיצד מועקה כבדה משתחררת מבית החזה שלי.
הוא מסתובב ופניו לעבר המשרדים, אני מוסתר בחשכת המטבחון. ידו הימנית נשלחת מתחת לכנף השמאלית של הג'קט – לעבר האקדח-, למה הוא שולף אקדח?, אלא אם הוא הבחין בדבר מה שאינו כשורה, האם יש מישהו נוסף מלבדי ומלבדם שנמצא במשרדים? מישהו שצפה בי בכל אותו זמן שהסתובבתי בין החדרים, אולי אותו אדם הזמין את צמד הסוכנים...
הזמן קופא מלכת, האישה שאיתו נראית נינוחה, וזה מאוד לא מסתדר לי עם האווירה המתוחה שאני חש סביבי. הם לא מדליקים את האורות, ורגע לפני שהם נעלמים מעיני אני מבחין שהוא שולף מתוך חֶכּוֹ בקבוק יין, בקבוק שהוא הסתיר מתחת לחליפה. הם מתרחקים ופוסעים לעבר עמדת המזכירות וייתר החדרים.
מי אלה? לאן הם נעלמו? מדוע נראה שהם מתגנבים פנימה, נמנעים מלהדליק את האורות, ובקבוק היין... נראה שמשרדי החברה האלה שוקקים פעילות ערה גם בשעות המאוחרות. שניהם עובדי משרד? הגבר בטוח עובד כאן, הוא זה שפתח את הדלת ונטרל את מערכת האזעקה.
יש לי תחושת דה ז'ה וו, שוב פעם אני מוצא את עצמי מסתתר, הפעם במטבחון, קרוב כל כך ליציאה. אני גורר את הפח הלבן לעבר מקום המסתור שלי מתחת לדלפק, ארבע כיסאות בר ניצבים לאורכו. ממול כיור ושיש קטן, עם ארונות מטבח, כמו מטבח בייתי רק בממדים מצומצמים. מקרר, ומכונת קפה ומתקן למים קרים נמצאים בחלק הפנימי יותר של המטבחון.
מוזיקה חרישית מתנגנת. אני יכול להמתין שהם יעזבו את המקום, הפעם איני ממהר ונראה שהם דיי רחוקים ממקום מחבואי. אני משתעשע ברעיון להכין לעצמי כוס קפה בזמן שהם שם ואני ממתין במטבחון.
אני שומע את הצעדים קרבים אלי רק כשהם מאוד קרובים. אין לי זמן להתעסק בשאלה איך לא שמעתי אותם קודם לכן, בעיקר כשאותם קולות צעדים הולכים וקרבים לפתח המטבחון. אני נדחק ומקפל את רגליי כנגד גופי מתחת דלפק ועוצר את נשימתי.
ברגע שהיא נכנסת למטבחון אני מבין מדוע שמעתי אותה רק כשהיא הייתה במרחק של שלושה מטרים מהמטבחון, היא יחפה. רגליה ארוכות, והיא לא לובשת דבר, פרט לתחתונים בצבע כהה, בחשכה שבמטבחון קשה לי להבחין אם הצבע הוא כחול, אפור, שחור, או כל צבע כהה אחר, רק תפיחת ישבניה היא זו שלוכדת את עיקר תשומת ליבי. אני מעז ומציץ מעט, רואה אותה בגבה אלי, גב חשוף פרט לסימני רצועות החזיה שלה שכבר איננה, על השכמה השמאלית שלה קעקוע של פייה כורעת ומושיטה את ידיה אל על במין תפילת פיות נסתרת. היא פותחת את המגירה מתחת לשיש, אצבעותיה מזיזות את החפצים שבמגירה והם מרשרשים, הסכו"ם מתחכך זה בזה, עד שהיא מוצאת פותחן בקבוקים וממהרת לחזור על עקבותיה.
אני מרגיש דיי בטוח, ולכן אני מחליק בזהירות מתחת לדלפק נזהר שלא להפיל את פח האשפה, ומתקרב לפתח המטבחון. תחושת הדה ז'ה וו מסרבת להרפות, זה לא הגיוני שאני מוצא את עצמי בסיטואציה דומה, עם זוג זר שמקיים יחסי מין, או בדרך לקיים יחסי מין, פעם שנייה בתוך פרק זמן קצר כל כך. אני עוקב אחריה כשהיא פוסעת יחפה על הרצפה, מסובבת את פותחן הבקבוקים על אצבעה כמו אקדוחן במערבון ישן שמסובב את אקדחו המעשן על אצבעו דרך שמורת ההדק, מפזמת שיר שמתחבר למנגינה שבוקעת מהמשרד. זו לבטח הרגשה מיוחדת לפסוע כך כמעט עירומה, במקום שמשדר עסקים, במקום שביום יום מתרוצצים בו עובדים חנוטים בחליפות או בביגוד על פי קוד לבוש שמרני, מחזיקים קלסרים, דוחות, עונים לטלפונים, מקבלים לקוחות, יוצאים לפגישות, רחוקים כל כך מכל סממן מיני כפי שהיא מפזרת כעט לכל עבר בעודה חולפת על פני הדלתות הסגורות, צלליתה מטיילת על הקירות, צדודית צרה, חזה עגלגל, ישבן שמפזז עם הליכתה הנינוחה.
היא מסדרת את שיערה רגע לפני נעלמת בעיקול המסדרון וכל שנותר ממנה זו הצללית שלה שהולכת ודועכת. סוליות הגומי של נעלי הספורט שלי כמעט ואינן משמיעות רעש כאשר אני מוצא את עצמי פוסע בכיוון ההפוך ליציאה. עובר בדילוגים ממקום מחסה אחד לאחר, אפשר להגיד שאני הולך בעקבות המוזיקה שצליליה הולכים ומתגברים עם קצב התקדמותי. הסקרנות הזו שלי עשויה לסכן את הכל. אבל היא אינה מניחה לי, הסקרנות גוררת אותי בעקבותיה.
מעבר לעיקול ישנם מספר משרדים קטן, אני זוכר אותם היטב מהשרטוט של גלית, שלושה משרדים חסרי חשיבות מבחינתי, חדר ישיבות ומשרד המנהל בו ביקרתי דקות אחדות קודם לכן.
אני מעיף מבט מהיר, הדלת פתוחה לכדי שליש, המשרד מואר מעט, נראה שבנוסף לאורו של האקווריום ישנה במשרד תאורת ספוטים עדינה. המוזיקה עולה מתוך החדר ואני נזכר במערכת הסטריאו שראיתי על המדף, ובספת העור שאליה הם מסבים כעת.
צליל חליצה נשמע. אני נעצר ממש סמוך לעיקול, כעבור רגע נשמע רחש הבִּקבּוּק שעה שהמשקה נמזג. הם עומדים לפצוח בחגיגה. אני מקווה שהם לא ינסו את השולחן ויגלו מוקדם מהצפוי את התמונה של שרית, זה עשוי ליצור מהמומה בין זוג שלא צפינו את נוכחותו כאן. צליל השקת גביעי היין נישא באוויר ולאחריו צחוק גברי משוחרר.
ראיתי את מה שהייתי צריך לראות, אין לי עיניין להסתכן יותר רק כדי להזין את הסקרנות המינית שבהצצה לזוג שללא ספק בחר לעצמו מקום מאוד לא שיגרתי לחגוג חגיגות סקס. כל אחד והריגוש שלו, אני בטח לא נמצא כאן על תקן של שומר המוסר, בטח שלא אחרי הרזומה שיש לי בקשר מהסוג הזה בחודשיים האחרונים.
אני חוזר על עקבותיי, נזהר שלא לעורר רעש. מגיע לדלתות הזכוכית ומגלה את המפתח שלהם נעוץ בחור המנעול. בחור חכם, אני חושב לעצמי, כך הוא מבטיח לעצמו שלא יוכלו להפתיע אותם, כשהמפתח תקוע בחור המנעול מצידו הפנימי, לא ניתן לפתוח את הדלתות מהצד החיצוני. אני יכול לפתוח את הדלתות ולסגור אותן אחרי מבלי לנעול אותן, כשהם יסיימו את מה שהם עושים כבר אהיה הרחק מכאן. הם עשויים לחשוב שברוב להיטותם הם לא הקפידו לנעול את הדלתות. אני פותח את הדלתות במפתח שלהם אבל רגע לפני שאני יוצא אני שולף את המפתח מעט החוצה, כך שהקצה שלו נשאר תקוע בחריץ המנעול. כשאני מעברן השני של הדלתות אני מוציא את המפתח מכיסי ונועל את הדלתות.
בלובי הבניין משחק הכדורסל עדיין מוקרן על צג מסך הטלוויזיה, מתקדם לקראת סוף המחצית השנייה. השומר שככל הנראה איבד עניין בתוצאת המשחק עסוק באכילת מנה חמה ואינו מוותר על מנוד ראש לעברי, אני מרים את כף ידי ומלמל – בתיאבון- מבלי להביט ישירות אליו.
בחוץ אני נושם לרווחה את אוויר הלילה הקריר שמקבל את פני. גלית נמצאת ברומניה, היא תהיה שם עד אמצע שבוע הבא, והיא תחמיץ את ההזדמנות לראות איך זחיחותה של שרית הופכת לאימה, ולתחושת נרדפות. היא כנראה אינה מחפשת לשמוח לאִדָה, וכל מטרתה הייתה כפי שאמרה, להחזיר להם באותו מטבע, לגרום להם לחשוש, להרגיש נרדפים, להיות תמיד עם החשש שמישהו נוסף גילה את הסוד שלהם.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 17

אני משוחח עם גלית, יום אחרי שהיא חוזרת לעבודתה. תחילה היא מעדכנת אותי בלחש למרות שדלת משרדה סגורה, ששרית נראית מתוחה וחשדנית, שבמשרד כבר יש התלחשויות אחרי שמכונת הצילום פלטה את התמונות ברגע שדני, אחד העובדים הצעירים הניח חבילת דפים חדשה במגירת הדפים של המכונה. דני שלרגע אחד השתומם למראה פלט התמונות שנערם, החליט להפוך את העניין לסוג של הלצה כאשר הוא מראה את התמונות למזכירה ולעוד שני עובדים שעמדו בסמוך אליו. כולם לטשו עיניים באותה תמונה עד ששרית שנזעקה מחדרה לשמע ההמולה חטפה במבוכה את צרור הדפים שהיו פזורים על דלפק המזכירות. אני מזכיר לגלית שהסתרתי תמונה נוספת בחדר המנהל, ובשלב מסוים היא בטח מצאה גם את התמונה שהכנסתי למגירה הנעולה שלה.
ברור לנו שהיא ואמנון הספיקו לשוחח ולשתף זה את זו בכל אותן תמונות שפתאום צצו משום מקום כמו פטריות אחרי הגשם. הם לבטח היו עסוקים בליבוי הדדי של תחושת הפחד, בהעלאת השערות, מנסים לגלות מי עומד מאחורי זה, האם אחד מבני הזוג שלהם, האם שמא אפילו שני בני הזוג שלהם חברו יחדיו. אני מתאר לעצמי שזה לכשעצמו צינן את מערכת היחסים בניהם אם לא הפסיק אותה לגמרי.
גלית מוסיפה לספר לי בעיקר על תחושותיה, כי ממשרדה של שרית יש מין שקט מתוח שכזה, כאילו רגע לפני התפרצות. עדיין לא סיפרתי לה על המנהל שלה, ועל השעות הנוספות שהוא עושה במשרד, אני שומר את הפרט העסיסי הזה לסוף. במקום זאת אני שואל אותה איך הייתה הנסיעה. היא משיבה במשפט סתום ואומרת 'מעניינת, היו התפתחויות'. אח"כ מספרת לי על הקניות שעשתה ביריד יום ראשון, שהיא חשבה עלי ביום חמישי בערב ועד כמה היא קיוותה שהכל הלך באופן חלק.
בשלב הזה אני עוצר אותה ומספר לה על הכמעט מפגש שהיה לי עם מנהל המשרד שלה. היא מסרבת להאמין ועוד יותר מסרבת להאמין שהוא הגיע לשם עם בחורה. כשאני מציין שהוא הביא איתו בקבוק יין היא מתחיל להאמין לגירסה שלי, שכן היא יודעת שהוא חובב יין.
היא צוחקת ואומרת שמרגע שהיא הפכה להיות חלק מעולם הבגידות, נדמה לה שכולם עושים את זה, כולם בוגדים, ולמרות זאת, היא בכל פעם מופתעת מחדש. אולי בדיוק כפי שכל אחד אחר היה מופתע לגלות את זה עליה.
לבקשתה אני מתאר לה את בת הזוג שהתלוותה למנהל שלה, היא מנסה להבין אם מישהי מעובדות המשרד שמנהלת איתו רומן מתחת לאף של כולם, אולי סוללת לעצמה קידום מהיר. התיאור שלי מעורפל וכללי, ראיתי אותה בעיקר מאחור, המקום היה חשוך. כשראיתי אותה בהתחלה, במסדרון המואר מבעד לדלתות, הייתי כל כך מבוהל ועיקר תשומת הלב שלי הייתה נתונה לגבר שהיווה מבחינתי סוג של איום, ופחות נתתי את דעתי כדי לחקוק את דמותה בזיכרוני לפרטי פרטים.
גלית מנסה להעלות שמות של נשים שאיני מכיר שעובדות איתה במשרד, אולי המנהל שלה פלט את שמה כשהייתי שם..., מספרת לי איך הן נראות, איך השיער שלהן, הגבוה המשוער, מבנה גוף. היא מנסה למצוא את האחת אבל ללא הועיל. לפתע אני נזכר בפרט מסויים, אני מספר לה שיש לאותה בחורה קעקוע של פייה על השכמה, מתחת לכתף שמאל. אני תוהה עד כמה הפרט הזה רלוונטי שכן הנשים לבטח לא מגיעות למשרד בגופיות.
להפתעתי גלית צוחקת, 'זו אישתו' היא אומרת ובקולה נשמעת הקלה. אני שואל אותה שוב כדי להבין אם שמעתי נכון. היא מאשרת שהוא היה שם עם אישתו, כל פרטי התיאור הדלים שנתתי הסתדרו לה ברגע שהיא יכלה להאיר על המקום הנכון. בחופשה השנתית של עובדי המשרד בבית מלון בים המלח הם שהו יחד בבריכה, והפיה על השכמה של אשת המנהל צדה את עיניה של גלית.
אני תוהה למה הם באו למשרד כאילו שעליהם להסתיר משהו ממישהו. גלית מנסה להחניק את הצחוק שמציף אותה ואומרת לי, שזה כנראה סוג של פֶטִיש שלהם, לעשות את זה במקום העבודה, במשרד. אני מסכים איתה שיש בזה משהו מגרה, משהו שונה ומיוחד. בכלל כל הקטע שהם כאילו מגיעים לשם בהתגנבות, מקפידים שלא להדליק את האורות, מסתובבים בעירום, מבלים שעה או שעתיים, וחוזרים לביתם, מלאי אדרנלין וריגוש, לבטח שם בחדר המיטות שלהם הם ממשכים את אותה תשוקה שניצתה באותו בניין משרדים אפרורי למראה.
כשהיא שואלת אותי אם נוכל להיפגש ביום חמישי, אני רוצה להגיד לה שיש לי בשבילה את כל השבוע, שמעכשיו אני פנוי בכל רגע שארצה. אני יוצא לחופשת שחרור בת שבועיים וחצי ואח"כ אגיע בפעם האחרונה לצבא כחייל סדיר וזאת אך ורק כדי להזדכות על הנשק, המדים, הציוד הצבאי ולהשתחרר. אלא שמשהו עוצר אותי, אותן ספקות ותחושות שבזמן האחרון גורמות לי להרהר פעם אחר פעם בטיב הקשר שיש לי עם גלית שממלא לה ולי איזה שהוא צורך ופורקן, אבל בסופו של דבר משאיר אותי מרוקן, הופך אותי לצל עד למפגש הבא שלי איתה. בכל פעם עלי להסתפק באותן שעות מדודות, כשהיא חוזרת לחיק משפחתה, ואני נותר עם חור בלב ורגשות הפכפכים.
אני לא יודע אם התאהבתי, או שפשוט נפלתי בשבי הפנטזיה שנרקמה בתודעתי עם הזמן שחלף. הלכתי כמו עיוור שפתאום מגלה את נקודת האור והיא זו שמנחה אותו, מתעלם מכל הסימנים שבדרך, דבק בזוהר המבטיח, נחבל ונחבט, מצטלק, אבל נצמד ולא מרפה מאותה נקודה בוהקת, שזוהרה משכר חושים.
כמו נרקומן שברגעי הפיכחון מבטיח לעצמו לחזור לחיים נורמטיביים, לנטוש את הסם הממכר, אבל ברגע שהחומר מונח לפניו הוא שוכח את כל ההבטחות, שוכח את הבוקר שאחרי, את ההתמודדות עם הריקנות, ההצצה לעבר עתיד מעורפל וחסר אופק. כך הרגשתי, וכך גם היה הפעם.
רציתי להגיד שלא, רציתי לומר לה שלא נוכל להמשיך כך לעד, שבשבילה אני ממתק שהיא טועמת אחת לכמה זמן, ואז חוזרת לחייה הרגילים. ואני שזוכה לטעום פעם אחר פעם מאותה מתיקות שלה, אבל אותה מתיקות מתפוגגת דיי מהר, ואחריה מתעורר רעב, מתעורר צורך שאינו יכול להתממש. עולם הרגשות שלי אינו מסוגל לבצע ניתוק כה מהיר וחד, ואיני יכול להתחיל לבנות קשר אמיתי שמבוסס מתחילתו על שקרים ובגידות.
אבל כשהיא מבקשת שניפגש, כמו אותו קצה מחט שגורם לוורידי הנרקומן להתמלא, כך גם אני איני מסוגל לסרב לה, מבטיח לעצמי הבטחות שאני יודע שלא אעמוד בהן, ודיי מהר קשת הרגשות מתערבלת, ומבין שפתי נשמעת הסכמה נלהבת, כזו שמסתירה את אותה סערה שמתחוללת בתוכי.
כשאנחנו נפגשים בתל אביב מזג האוויר סגרירי ועננים כבדים משייטים מעל לגורדי השחקים, רוח קרה נושבת מעת לעת, מביאה עימה ניחוח גשם מאי שם. הרחובות מוארים, שלטי פרסומת, חלונות ראווה, תנועת כלי הרכב הבלתי פוסקת, וזרם האנשים שעושה את דרכו כמו נחל אנושי, צבעוני, ממהר, ואינו עוצר לרגע.
אנחנו נפגשים בטיילת, בחירה רעה ליום שכזה. שנינו חנוטים בבגדים חמים, וגלית נושאת איתה מטריה ארוכה בצבע אדום, ולובשת מעיל מחויט אפור שמגיע עד אמצע החצאית הכסופה שמסתיימת מעט מעל קו הברך. לרגליה גרביון בצבע העור והיא נועלת זוג מגפיים קצרים בעלי עקב גבוה. שיערה אסוף על כתפיה השמאלית. שפתי משוחות באודם אדום עז, כמו צבעה של המטריה ועיניה מודגשות בעיפרון כחול כהה. לבושה מוקפד והיא מותירה רושם אלגנטי מתוחכם על כל מי שמביט לעברה, וגם אני לא יכול להתכחש לכך ומרגיש מוחמא שאני זה שזוכה לחבק אותה ולנשק את שפתיה נשיקה קצרה אבל עדיין כזו שמעוררת קינאה אצל כל הגברים שעקבו אחריה במבטם מלא התאווה.
לאורך הטיילת פזורים בתי קפה ומסעדות, וכשנחליט נוכל למצוא באחד מהם מחסה וארוחה טובה. לעת עתה אנחנו מחליטים שהאוויר הפתוח יהיה שינוי מרענן וננצל אותו כל עוד מזג האוויר יאפשר לנו זאת.
הימים האחרונים היו מייסרים עבורי, חשבון נפש פנימי, היגיון מול תשוקה, המוח כנגד הרגש, ניסיון למצוא פתרון ביניים, כזה שיאפשר לשנינו להרגיש שלמים מבלי להרגיש את החוסר. הגעתי עם נאום מוכן מראש, קשה ככל שהדבר יהיה, יפה שעה אחת קודם, אחרת הקושי רק ילך ויגבר. הצלחתי להביא את עצמי לקבל את ההחלטה מתוך חשיבה רציונאלית, אבל באותם רגע שראיתי אותה בטיילת, כשהיא מחייכת אלי בשפתיים אדומות, באותה הרגע שנשקתי לה והרחתי את הבושם שלה, שיערה מרפרף על פני, החלו לעלות ספקות, אותו רגש שלא יכולתי להתעלם מנוכחותו התחזק לפתע בצורה משמעותית אל מול כל אותם ההחלטות.
ירדנו מהטיילת אל ספסל שניצב מתחת למפלס הרחוב, בנוי על רצועת בטון צרה, ממנו והלאה חול הים הצהוב והגלים המלחכים את החוף, נשברים בקצף לבן ונושאים עימם ניחוח מלוח. היא החזיקה בכף ידי, הרגשתי את אצבעותיה הקרות שואבות את חמימות גופי, זה היה מין רגע אינטימי שטרם חווינו, פשוט ועם זאת כל כך ממכר עד שחשתי צורך לכרוך את זרועי סביב גופה ולאמץ אותה לתוך חיכי. היא הישירה את מבטה לנוכח הגלים ודיברה, ואני נותרתי כשרק כף ידה בתוך כף ידי. הדברים שהיא אמרה הפתיעו אותי והרגשתי איך כל אותם מילים שתכננתי לשאת בפניה מאבדות את עוצמתן.

 

[Bumblebee74]

טרמפ- פרק 18

http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7416628



---------18---------
"אין לי דרך קלה להגיד את זה, אבל אתה מבין שלקשר שלנו לא יכולה להיות תוחלת.
"אתה מקבל אותי כמו שאני, ואני יודעת שלא תוכל להתמיד בזה לאורך זמן. אתה מקבל את זה שיש לי משפחה, שיש לי בעל, שלמרות הכל אני אוהבת אותו. שעבורי הם, המשפחה במקום הראשון, ואני חושבת שזה לא הוגן כלפייך." עיניה נטועות בקו האופק שצבוע בזוהר חיוור של קרני השמש שמסתננות מבעד לעננים האפורים והזוהר הזה הולך ודועך, בדיוק כפי שנדמה לי שמערכת היחסים הזו בנינו מתפוררת ומתפוגגת.
"אתה משתחרר ממש עוד מעט, תתחיל את החיים האזרחיים, תהיה פנוי הרבה יותר, תרצה הרבה יותר..." היא משתהה מעט כדי לתת משקל לדבריה. "אני לא אוכל לתת ולהעניק לך את מלא תשומת הלב, אני פשוט לא יכולה. עד עכשיו זה היה דיי נוח לשנינו, יציאות אחת לכמה זמן, שיחות טלפון מפעם לפעם, פגישות והפסקות ארוכות, אבל שנינו במקומות כל כך שונים."
פתאום מתחשק לי להילחם עליה, על הקשר שלנו, להוכיח לה שהיא טועה, שזה אפשרי, שניתן למצוא את שביל הזהב ושכל הסיבות שהיא מונה בפני אינן משמעותית כל כך. אולי בשלב מסוים ניפרד, אבל זה לא מוכרח להיות כל כך מהר.
היא ממשיכה לדבר.
"מצד אחד, אני רוצה אותך, טוב לי איתך, למרות פער השנים בנינו, יש לנו חיבור מדהים. אבל זה רק צד אחד של המטבע. כי מהצד השני שלו, ברגע שיש לי את מוצא הבריחה הזה, את הדלת הסודית הזו שמובילה אליך אני פחות נלחמת על מה שצריך להיות חשוב לי, אני מרגישה שאני כאילו משלימה עם המצב שלי בבית ולא מנסה לתקן, כי במקום מסוים, במקום לטפל בסימפטומים ולרפא את הפצע, אני מחפשת ורוצה את כדור ההרגעה, אני מתנחמת בך, בקשר הסודי הזה שלנו."
"אז את חושבת שאני מפריע לך לשקם את הזוגיות שלך?" אני שואל.
היא נושכת את שפתה התחתונה. "אתה לא מפריע לי. כשאני יודעת שיש לי אותך, אין לי מוטיבציה לנסות ולשקם את הזוגיות שלי. אני מניחה שנוח לי עם המצב הזוגי המחורבן, כדי שאוכל להרגיש נוח להיפגש איתך, זה מאזן את נקיפות המצפון שלי.
"וחוץ מזה, שלא כמוך, אני לא אוכל לשאת את זה אם אדע שיש לך בת זוג, שאתה יוצא עם מישהי. אני יודעת שזה לא הוגן מבחינתי, אבל זו אני, קצת אגואיסטית..." היא צוחקת. "...אבל רוצה את כל כולך לעצמי."
"אבל. אין לי כרגע אף אחת, אז למה אנחנו מקדימים את המאוחר?" אני אומר ונאחז בטיעון הזה כמו בקרש הצלה רקוב, מרגע שהמילים יוצאות מבין שפתי ברור לי שמדובר בטיעון נואש.
גלית נאנחת, ומצטנפת בתוך מעיל הרוח שלה.
"זה בדיוק העניין, אני יכולה להיות אנוכית ולחשוב רק על עצמי. אבל מה איתך? אולי לא חשבת על העתיד, אבל הוא מאוד קרוב, אתה תצא לחיים האזרחיים, תתחיל ללמוד, תכיר בנות בגילך, צעירות, יפות יותר, כאלה שיוכלו לצאת איתך למועדונים, שתוכלו לבלות בשבתות, לטייל. שהן לא יפגשו איתך לזמן קצוב כי הילדים מחכים להן בבית, או שהן ייעלמו לך לשבועיים כי בן הזוג שלהן חזר מחו"ל.
"אתה מוכן לוותר על כל זה בשביל להיות איתי?
"כי אני לא מוכנה שאתה תוותר על זה בשבילי. עם כמה שזה קשה לי, אני לא רוצה שתפספס את ההזדמנות לפתח קשר אמיתי ובריא."
אפשר לחשוב שהבנות עומדות בתור ומחכות לי. המחשבה הזו מעלה בדל חיוך על שפתי היבשות. היא צודקת, כל מה שהיא אמרה עד עכשיו, עם כל הקושי מבחינת שנינו, הוא נכון והגיוני. כל עוד הייתי בצבא, יוצא אחת לשבועיים, לא ניסיתי לפתח קשר ממשי, והקשר איתה היה במידה מסוימת נוח לשנינו, הוא אפשר לשנינו להיפגש ולהיפרד כאשר המסגרת הצבאית כופה עלינו את פרקי הזמן בהם לא התראינו, והיה לנו קל לקבל את זה כמשהו שלא ניתן לשנות.
זוג בשנות החמישים לחייהם חולפים לאורך קו החוף, מחזיקים ידיים, הרוח מנופפת בשולי בגדיהם. נראה שהטמפרטורות הקרירות לא מטרידות אותן, שכן הם לובשים בגדים ארוכים קלילים והרוח עוברם דרכם כאילו שהם אינם שם. הם פוסעים סמוך לקו המים, היכן שהחול לח ומהודק, מידי פעם הם נסוגים לעבר החוף כשגל שוצף עושה סימנים שהוא מתכוון להעמיק את נגיסתו. הם מתרחקים ורק טביעות רגליהם בחול נשארות כעדות אחרונה לכך שהם חלפו כאן על פנינו, לפני שהרוח והגלים ימחקו אותם וגם העדות הזו תמחק ותעלם. חשבתי כמה שזה אירוני שברגע הזה חלף על פנינו זוג שנראה שהם חולקים בניהם אהבה אמתית טהורה ונצחית, כל כך שונה ממה שגלית חושבת על הקשר שלנו.
"מה חשבת לעשות אחרי שתשתחרר?, לימודים? טיול לחו"ל? עבודה מועדפת?" היא שואלת ומשנה את תוכן השיחה.
אני צוחק, ומגרד בראשי. חשבתי על כך בחצי השנה האחרונה ועדיין לא גיבשתי משהו מיוחד, בטח לא תוכנית מעשית.
"משהו כזה, אבל בטח שלא בסדר הזה." אני אומר. "יותר הגיוני שאמצא עבודה מועדפת כדי לקבל את המענק, אח"כ ארשם ללימודים ואסע לטייל לפני שאני הופך להיות במשך ארבע שנים סטודנט תפרן."
"אתה יודע מה תרצה ללמוד?" היא מתעניינת.
אני תוהה אם כיוון השיחה השתנה באופן אקראי או שהיא עושה זאת במכוון כדי להפשיר את האווירה הצוננת שניחתה על שנינו.
"אני עדיין לא יודע, בטח אצטרך לעשות פסיכומטרי..." המחשבה על זה קצת מדכאת אותי. "אבל קודם אעשה טיול כמו שצריך?"
"לאן?" היא שואלת.
אני מחייך ונזכר, "הייתה לי הצעה לדרום אמריקה, אבל החסכונות שיש לי לא יאפשרו לי טיול גדול וממושך כמו טיול בדרום אמריקה, אז קודם אעבוד ואח"כ כבר נראה לאן יתחשק לי לטוס."
גלית מחייכת, שפתייה האדומות כל כך סקסיות כשהן נמתחות וחושפות את שיניה הצחורות. היא נראית מפויסת, רגועה, ואני מבין שלרגע אחד לא דיברנו על אמנון ושרית, נראה שהיא הצליחה לדחוק אותם מתודעתה.
"אתה מתכוון לבחורה מהקיוסק ההוא..." היא אומרת וחיוכה מעמיק עד שהוא מתפיח את לחייה.
זיכרונות יכולים להיות משהו מאוד נעים כפי שהם גם יכולים להיות קשים ואכזריים.
באחת מהפגישות או שיחות הטלפון שלנו, סיפרתי לה. סיפרתי, שאם היא לא הייתה מופיעה באותו היום בקיוסק, יתכן והייתי כבר משריין לעצמי כרטיסי טיסה לדרום אמריקה. כמובן שלא התכוונתי לכך ברצינות, אבל היה נחמד לחשוב איך דברים בחיים מקבלים תפנית בין רגע.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 18

אני צוחק ולא משיב, איני מעוניין לעורר איזה התקף קינאה. זה מוזר, כי רק הרגע היא בישרה לי שהיא חושבת שעלינו לסיים את הקשר בנינו, אני הגעתי לפגישה שלנו כשאותה מחשבה בראשי רק מסיבות מעט שונות, ועכשיו אני מוצא את עצמי מנסה לכבוש אותה שוב, מסתכל עליה ומרגיש עד כמה בא לי שנבלה עוד לילה אחד, אולי הפעם נעשה את זה לילה שלם ומושלם, לא רק מספר שעות. מפגש שיתחיל עכשיו ויגמר מחר בצהריים או שלא יגמר כלל.
היא פונה לעברי כך שברכיה נצמדות לרגלי. בכף ידה הימנית היא מעבירה קווצת שיער אל מאחורי אוזנה. מעלינו המולת העיר הסואנת, אופנוע חולף לאורך הרחוב, צפירת מכוניות, מאי שם בוקעת מנגינת טראנס שהולכת ומתרחקת, אובדת בתוך הצלילים של אנשים ומנועים.
"החיים מסובכים ומפתיעים" היא אומרת ומרכינה את ראשה.
"בעיקר מפתיעים." אני מסכים איתה. "אולי כשמתבגרים הם גם הופכים להיות מסובכים..."
"תאמין לי שהם יכולים להיות מאוד מסובכים, ומאוד מפתיעים. אני מרגישה שבשנה האחרונה אני נמצאת על מין רכבת הרים שמטלטלת אותי פעם אחר פעם, החיים שלי מתנהלים בקצב מסחרר. הדברים שגליתי במהלך השנה, הדברים שחוויתי, שעשיתי, הם דברים שמעולם לא העלתי על דעתי שאני אחווה, או אעמוד במרכזם.
"ועכשיו מאוד קשה לי להתמודד על הכל" היא מניחה את כף ידה הימנית על ירכי ואני מניח עליה את כף ידי השנייה.
יש שתיקה, וכאילו המיית גלי הים מתגברת וממלאת אותה, או שזה רק נדמה לי, אבל אני מוצא שהצפייה בגלים יכולה להיות מהפנטת וכדי לא לשקוע לתוך מצב קטטוני אני מנתק את מבטי מהאופק שהולך ומתקדר ונפנה אל גלית.
"אני לא מתכוון להקשות עלייך, עכשיו כשאני מבין מדוע את מבקשת שנפסיק, קל לי יותר לקבל את זה."
אני משקר לה וגם לעצמי. אני עדיין מתקשה לעכל ולקבל את העובדה שאולי זו הפעם האחרונה שניפגש, שלא אוכל עוד ללטף את גופה העירום, לטעום את טעמה. שוב זה בניגוד מוחלט לכל מה שאני בעצמי חשבתי שיהיה נכון עבורי. ברגע האמת אני לא מסוגל להשלים עם הידיעה הזו ואני מקבל רגליים קרות. לרגע אחד אני מסכים עם כל מילה שהיא אומרת, ומוצא לכך חיזוקים בכל אותן סיבות שאני מניתי לעצמי, רגע אח"כ אני מבקש שנמשיך לחיות את החלום, שלא נפסיק משהו שכל כך טוב לשנינו. שלפחות לא נעצור את זה רק מהחשש של איך הדברים יתפתחו.
אולי יהיה קל לקבל את ההחלטות כשנגיע לגשר, כשנעמוד על פרשת דרכים, אולי אז ההחלטה תהיה מבוססת ונסמכת על טיעונים מוחשיים יותר, ולא על השערות ותקוות.
"זה לא רק זה, זה לא רק אנחנו..." גלית מנסה להסביר את מה שהיא מתקשה לבטא באופן מילולי, מצפה שאצליח לקרוא בין השורות, שאקרא את מחשבותיה.
אלא שהמוח שלי, נמצא בסערה משלו, מסרב להבין את המסרים, נמצא בקונפליקט בין החלק שמסרב לקבל דחיה, לבין החלק שהגיע למסקנה שהפרידה היא בלתי נמנעת.
אנחנו מתקרבים זה לזו ומוצאים את עצמנו מתנשקים כאילו שזו הפעם הראשונה שלנו, לא הפעם הראשונה שלנו יחד, אלא הפעם הראשונה בחיינו שאנו מתנשקים. הנשיקה מתחילה במין היסוס, השפתיים קרבות, ולאף אחד מאיתנו לא ברור אם זה הדבר שנכון שיקרה, אם ההתקרבות הזו לא טורפת את כל מה שנאמר עד עכשיו. כשאני מרגיש אותה קרובה כל כך אלי, דבר לא מעניין אותי. אני לא מוכן לפספס את הרגע, אולי זו הנשיקה האחרונה שלנו, אני רוצה להרגיש אותה, את רכות שפתיה, לחוש אותן נצמדות ונמחצות אל שפתי, להריח את הטעם שלה, לחקור את פיה בלשוני באיטיות וברוך, במין תקווה שזה חלום נצחי שלעולם לא נתעורר ממנו.
הנשיקה רכה וחושנית, מתמשכת, אבל לא חוצה את הגבול מעבר לאותו נופך רומנטי ראשוני שמתלווה אליה. כאילו שכל מאוויינו נעצרים שם, מתממשים באותו מגע שפתיים, מחשמלים, וגועשים ועם זאת נותרים מאופקים. צמודים זה לזו, טועמים ולא חדלים לרגע, שנינו יודעים שברגע שנפסיק הכל ייגמר, דבר ממה שהיה לא יחזור ויהיה שוב ואין לנו כל רצון לחדול מכך.
טיפה גדולה נוחתת על קצה הנעל שלי, אני מרגיש את התפיחה שלה על הגַּפָּה, עוד אחת ניתכת על קצה הספסל, אותה אני רואה בזווית העין. אני שם לב שהרוח פסקה, גם הגלים שככו מעט. עוד טיפה פוגעת הפעם היישר בקצה אפה והיא נרתעת בבהלה ולרגע אחד שפתיה ניתקות ממני ואז שוב נצמדות.
טיפות גדולות נוספות יורדות חרש בזו אחר זו. עכשיו שאנו מודעים להן, והן לא מצליחות לעצור אותנו. כתמים כהים מצטיירים על בגדינו, רטיבות קרירה פושה בשערותינו, על חול הים נוצרות גומות לחות, וטיפוף עדין נשמע כשהן ניתכות על משטח הבטון הצר והספסל עליו אנו יושבים.
הן מתגברות, ועכשיו פנינו שטופות בזרזיפים דקים שנקווים בכל אותם שקעים בתווי הפנים ואז זורמים מטה, מחליקים במורד הצוואר ונספגים בבגדינו. זהו רגע קסום שמואר לשנייה בברק שניצת באופק, כעבור רגעים אחדים קולו הרועם של הרעם נישא בעוז.
אנחנו ניתקים זה מזו, יחדיו. כאילו שהרעם העיר אותנו מתוך ההזיה ששקענו בתוכה. אני מוחה מעל פניה באצבעותיי את הטיפות שהחלו זולגות במורד לחייה, נזכר איך לא מזמן מחיתי טיפות אחרות, מלוחות יותר, שזלגו מתוך עיניים אדומות. עכשיו עיניה בורקות, כמו שתי בארות מים חיים.
אנחנו ממהרים לקום מהספסל, הטעם שלה עדין על שפתיי, ואני טועם אותו שוב ושוב בלשוני, חושש מהרגע בו לא ארגיש בו יותר. גלית פותחת את המטריה שהיא הביאה עימה ושנינו נדחקים תחתיה חבוקים ורטובים, מטפסים במעלה המדרגות לעבר הרחוב.
בגדינו לחים, אבל הרטיבות לא מצליחה להסתנן אל גופנו. הרחוב התרוקן מאנשים שמיהרו לתפוס מחסה מפני טיפות הגשם. עוד ברק מצייר פס עקלתוני בשמיים והרעם שבא אחריו נשמע כמו אלף חביות שמגולגלות במורד גבעת טרשים תלולה.
אנחנו נפרדים במחווה אחרונה של חיבוק ארוך ונשיקה קצרה. אני מתייסר בדחף שלי לדעת אותה עוד פעם אחת אחרונה, אבל מתנחם באותה נשיקה עוצמתית שרק כוחות הטבע הצליחו לעצור אותה ולא שום דבר אחר.

הנסיעה שלי הביתה לא דומה לאף נסיעה אחרת שעשיתי. כל התקופה מהרגע שפגשתי את גלית חולפת במוחי, ברורה וצלולה כאילו שהיא מוקרנת בפני. הדברים מחלחלים אט אט לתודעתי ואיתם גם הקושי שבהתמודדות עם המציאות החדשה, ההבנה שזה קרה כפי שהיה ברור לשנינו שזה צריך לקרות לא מצליחה להשתיק את תחושת האובדן.
שבועיים וחצי של חופשה הם עבורי סוג של תקופת אבל ופרידה, תקופה בה אני מעדיף להסתגר במרבית הזמן, להיות מכונס במחשבות וחשבון נפש שלא מצליחים לנחם אותי. פעמיים אני יוצא עם חברים לפאב, פעם אחת אפילו משחק לי המזל וכשאני משוחרר יותר עם אלכוהול שזורם בעורקיי אני מוצא את עצמי מתחיל עם בחורה צעירה ומצליח להקסים אותה. אלא שלמחרת בבוקר אני מאבד בה עניין, ולא מצליח להבין מה לא בסדר בי, מה תוקע אותי ולא מאפשר לי להשתחרר.
לבסוף אני מבין שעדיין לא הרפתי מגלית. המוח מבין שהכל נגמר, אבל הרגש עדיין נאחז בתקווה שהדברים יחזרו לקדמותם. שאולי היא יושבת בביתה ומרגישה כמוני, מצטערת על הדברים שנאמרו, רוצה להחזיר את הגלגל לאחור, ואז מחשבה פסימית חולפת במוחי ואני מדמיין אותה בחיק משפחתה, חבוקה עם בעלה כשאני נשארתי זיכרון רחוק במוחה, אולי זיכרון שכבר נמחק.
ביום השחרור שלי , אני נעצר בפעם האחרונה מול הטלפון הציבורי, אותו טלפון קבוע שהיה צינור החמצן שלי בתקופה האחרונה. מבלי לחשוב פעמיים, ניגשתי וחייגתי למשרדה של גלית. הלב פעם ברגש, כמו בשיחה הראשונה שחייגתי אליה. אני רוצה לשמוע אותה פעם אחת אחרונה, לשמוע אותה מאחלת לי בהצלחה, לשמוע אותה צוחק, את הקול שלה כשהיא לוחשת כדי שאחרים לא ישמעו, ולנצור אותה כך בזיכרוני. מצד שני אני חושש שתגובתה תהיה צוננת, אולי היא מעדיפה שהיה נתק מוחלט כדי שאף אחד מאתנו לא יחיה בשיגיונות שאנו הולכים לחזור זה אל זו.
היא מופתעת לשמוע אותי, כל החששות שלי מתבדים, שכן השיחה זורמת כאילו שלא החלטנו להפסיק להיפגש ולהשאיר את הקשר שלנו מאחור כזיכרון מתוק שאין לעורר אותו שוב. אני נושם לרווחה, ממלא את הריאות שלי באוויר שקודם לכן רבץ בפתח גרוני כמו גוש כבד. קולה החרישי מצית בתוכי גל חדש של געגוע, פניה צפות לנגד עיני, וכשהיא צוחקת חרש גם פניה מחייכות, וכשהיא משתתקת, אני מדמיין את המבט הצלול של עיניה ואת ריסיה הארוכים מעפעפים בציפייה.
כל השיחה מלווה בהתרגשות כשמעליה מרחפת עננת עצבות, שיחת הטלפון הזו תהיה ככל הנראה האחרונה שלנו, ועם השחרור שלי מהצבא, אני אמור גם להפנים שעלי להשתחרר מהקשר שלי עם גלית ולבנות לעצמי קשר בריא יותר, זוגיות שלא תהיה מבוססת על שקרים, הסתרה, ומעשים שחברה המסורתית מסרבת להשלים איתם.
לקראת סיום השיחה, גלית שואלת אותי שאלה שלדבריה היא מתחבטת בה ימים רבים, ורק בגלל שהתקשרתי היא מעזה להעלות אותה בפניי. לשנינו ברור שחייבים לגדוע את הקשר, שלא ניתן להמשיך ולהחזיק אותו על אש קטנה, בכל זאת אני זה שהתקשר אליה ולכן אף שהיא חשה שהשאלה שהיא בעצם בקשה אינה הוגנת, היא בכל זאת שואלת.

 

[Bumblebee74]

טרמפ - פרק 19

http://www.tapuz.co.il/blogs/userblog/bumblebee


---------19---------
"אני יודעת שזה לא הטיול שחלמת עליו לדרום אמריקה, אבל אני רוצה לבקש ממך בקשה אחת אחרונה."
שתיקה קצרה, וזו מאפשרת לי לחשוב עוד שניה על הפתיח שלה, ואז היא יורה את המשך המשפט, "אני רוצה שתטוס איתי."
לטוס איתה?, אני שומע נכון? החלום שלי שנבלה יחד עשרים וארבע שעות הולך להתגשם. אני לא מסוגל לענות לה לחיוב או לשלילה, אני פשוט המום מידי מכדי להצליח לדבר ולבטא את עצמי.
"גל?, אתה שם?" אני שומע את קולה אבל נדמה שהוא מגיע ממרחקים.
המחשבות שלי מתרוצצות כמו עשרות כדורי פינג פונג שהושלכו בכוח לתוך חדר קטן, נהדפים מצד לצד, פוגעים זה בזה, משנים כיוונים וזוויות ללא הרף. האישה הזו מטלטלת אותי פעם אחר פעם, מצד אחד אני רוצה להיות איתה ומה יכול להיות מושלם יותר מבילוי בחו"ל, הרחק מכל אותם חששות שמישהו שמכיר אותה יבחין בנו. ללא צורך להיות כבולה לשיגרת החיים היום יומיים שלה, רק היא ואני, שנינו יחד, וכל הזמן פרוש לפנינו ללא כל מחויבות אחרת.
"כן, אני פה." אני מתעשת, ולפני שהיא תתחרט או תחזור בה מדבריה אני מוסיף. "אני רוצה לטוס איתך." אני מקווה שאני לא נשמע נלהב מידי, למרות שאני כמעט צועק את המילים.
טעמה של הנשיקה האחרונה שלנו עולה על שפתיי, זיכרון שמתעורר ומייחל לקראת הבאות. נדמה שאנחנו לא מסוגלים להתנתק זה מזו, ניסינו וכשלנו, אני לא הצלחתי להניח אותה מאחורי , וגם היא, למרות כל ההסברים והסיבות שהיא מנתה, היא גם לא הצליחה לשכוח ולהרפות.
"אתה בטוח שזה בסדר?" היא שואלת בהיסוס. "כי זו באמת תהיה הפעם האחרונה שאני אציק לך."
"הכל בסדר, אני כבר לא יכול לחכות לפעם." אני אומר ושם לב שאני עדיין נשמע נלהב מידי, הרבה יותר נלהב מאשר היא נשמעת, אבל אולי זה בגלל שהיא נאלצת לדבר בקול מהוסה ולכן הקול שלה נשאר רגוע ומאופק.
"אני רצינית" היא אומרת. "אני צריכה אותך וזו באמת תהיה הפעם האחרונה שנתראה, זו אולי תהיה החוויה האחרונה של שנינו יחד, ואני מקווה ששנינו נצא ממנה לדרך חדשה מחוזקים יותר, ותדע לך שאצלי, תמיד תישאר פינה חמה בלב עבורך, פינה שבה אנצור את כל הרגשות שלי אליך."
השיחה איתה והדברים שהיא אומרת לי מגמדים לחלוטין את רגש השמחה שמלווה אותי מאז הבוקר, הקול השקט שלה נושא עימו עוצמה אדירה של רגש שממלא כל חלל בתוכי. פתאום יום השחרור נראה לי כמו אירוע משני, כמעט חסר חשיבות.
"יש לך דרכון, נכון?" היא שואלת ואני משיב בחיוב.
יעד הטיסה ממש לא חשוב לי, בכל מקום נוכל להנות מפרטיות ושפע של זמן. נוכל לחגוג במסעדות, לטייל ברחובות, להתפעל מכל אותם מונומנטים ומייצגי רחוב, נשב לאכול גלידה, פיצות או אוכל מקומי, נבקר בכל אחד מאתרי התיירות, ותמיד נוכל לחזור לחדר במלון.
יש לי חסכון קטן שצברתי לאורך השנים מכל מיני עבודות שעשיתי במהלך החופשות מהלימודים. אני לא אהסס לנצל את הכסף הזה עכשיו. הטיול לדרום אמריקה יחכה קצת, את הלימודים ההורים יממנו, לפחות את השנה הראשונה עד שאצליח לחסוך שוב.
האם אני מאוהב? אני שואל את עצמי לנוכח פרץ המחשבות שתוקף אותי על טיול שלנו שלובי זרועות, ארוחות רומנטיות לאור נרות במסעדות שממקומות בבניינים עתירי ארכיטקטורה מהמאות הקודמות. המחשבה הזו מפחידה אותי, הרי דיברנו על כך בעבר. דיברנו על זה שהקשר שלנו לא יכול להתפתח מעבר לרגש הבסיסי שקיים בין זוג שמצא שיש לו כימיה משותפת ורצון להנות יחד. היחסים שלנו תמיד כוונו למטרה אחת, להיפגש, להנות מסקס, להגיע לפורקן ואז נפרדים. שיחות הטלפון שלנו היו בעיקר כדי לבדוק אם אפשר להיפגש, ובתקופה האחרונה כדי לתכנן ולדון בפרטים טכניים בלבד.
אני לבסוף משכנע את עצמי שזה היה פרץ רגשות שגרם לי להפליג בדמיוני וזה אכן מרגיע אותי. "לאן חשבת לטוס?" אני שואל ומקווה ליעד קרוב כמו יוון, קפריסין או תורכיה.
"לא אמרתי? בוקרשט- רומניה. מוזר, חשבתי שהזכרתי את זה." היא אומרת ומותירה אותי משתאה.
"רומניה..." אני חוזר על שם המדינה. מכל המקומות האפשריים זה המקום האחרון שחשבתי שהיא תבחר לטוס אליו. חשבתי שהיא רוצה להתנתק, להרגיש חופשיה, ולמרות שבוקרשט היא אחת מהערים הגדולות באירופה, עדיין הבחירה שלה שנבלה שם יחד באותה עיר שבעלה שוהה בה, יכולה להעיב על כל מה שרצינו להשיג בנסיעה לחו"ל.
"אני צריכה אותך בתור בן זוג, צריכה שתעזור לי." היא אומרת ומשתתקת. נותנת לי את הזמן להחליט אם אני בכל זאת עדיין רוצה לנסוע איתה, למרות שבהצעה שלה רב הנסתר על הגלוי.
הכל נראה מושלם כל כך, האושר שהציף אותי גרם לי לשקוע בחלומות וורודים, לצפות למועד הטיסה מבלי שחשבתי שזה טוב מידי מכדי להסתכם רק בזה. שיש מחיר שטרם הוצג בפני.
"אם זו עוד משימת בלשות, או ההתגנבות, אז אני מוותר על ההצעה." אני אומר ומתקשה להאמין שאוכל באמת לסרב לה.
היא מופתעת בעיקר מהנימה בה אמרתי את הדברים, ולכן הקו דומם לכמה רגעים. אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני מרגיש מנוצל, כך אולי השתמע מדברי, אבל הדברים כבר נאמרו והכדור במגרש שלה.
"גל, זה לא דבר מהסוג הזה, אבל יש משהו שעלי לספר לך קודם לכן, ואז אגיד לך איך תוכל לעזור לי. אם עדיין תרצה לעזור."
אני יודע שעלי לסרב. אבל האם אני יכול לסרב לה? פעמיים שיתפתי פעולה עם הרעיונות שלה, ופעמיים הם כמעט והשתבשו. רציתי לעזור, רציתי לרצות, והייתי מוכן להסתכן בשבילה. אני יודע שאם לא הייתי עושה את הדברים, היא הייתה עושה אותם בעצמה (אולי הייתה מצליחה, ואולי לא), אני מוכרח להפסיק להרגיש סוג של האביר המושיע שלה, הרי זו המהות של ההיפרדות שכפינו על עצמנו בצורה מודעת ומחושבת, אז למה הדברים צריכים להיות מסובכים כל כך? למה לא יכולנו לברוח לאיזה אי יווני לכמה ימים ואז לחתום באופן סופי את מערכת היחסים שיש בנינו, נשאיר מאחורינו את ההרפתקה הזו וכל אחד ימשיך בחייו. האם נוכל להתמיד בכך? לא הייתה לי תשובה. הנחתי שהחיים ייקחו אותנו הלאה ולבסוף הדבר היחיד שיישאר לנו זה זיכרון רחוק שלעולם לא נחלוק עם אף אחד אחר.
קולה מצטלל שוב באוזני "תוכל להתקשר אלי בערב, הבייתה?" היא מבקשת. אני משיב בחיוב והיא מכתיבה לי את מספר הטלפון שלה ואנחנו מתאמים שעה שתהיה נוחה לשנינו.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 19

אני אזרח, אדון לעצמי, ומעבר לכך אין לזה שום משמעות נוספת מבחינתי. לבטח יחלפו כמה ימים עד שאצליח להשתחרר מהתחושה הזו שאני חלק מצוות, שאני נכון לקבל כל משימה שתושת על הגדוד. מעכשיו עלי לתכנן את צעדיי בחיים ואין מעלי איזה מפקד שיקבע לי מתי לקום, לאן ללכת ומה לעשות. תחושת החופש מחלחלת לאט לאט, ויחד עם זאת היא גם מאוד מבלבלת. חשבתי שאת היום הזה אציין יחד עם חברי הילדות שלי באיזו מסיבה פרועה בתל אביב, נשתה ללא הכרה, נכיר בנות חדשות, ובעיקר נחגוג כאילו שאין מחר.
בחוץ יורד גשם, מבול, כאילו שארובות השמיים נפתחו, הטיפות זולגות על החלון, מציירות נתיבים חלקלקים בדרכן מטה ושלוליות גדולות נקוו בשולי הכביש בדרכן אל תעלות הניקוז. מזג האוויר לא היה עוצר בעדי, אבל השיחה הצפויה שלי עם גלית דווקא כן.
הסתבר לי שבפעם האחרונה שישבנו בבית הקפה וגלית נראתה לי מוטרדת, היו דברים בגו. יכולתי לחשוב על אלף ואחת סיבות שעשויות לטרוד את מנוחתה, החל מכך שהיא מסתירה ממני תוכנית נקמה סודית, וכלה בזה שמישהו ראה אותה, או חושד שהיא מנהלת רומן. עד לערב הזה לא העלתי על דעתי שאולי היא נכנסה להריון ממני, וזו מחשבה שהלכה והתגבשה במוחי אט אט, בעיקר לנוכח בקשתה שנשוחח באופן פרטי ונוח יותר מאשר שיחה מטלפון ציבורי אל המשרד בו היא עובדת. הנחתי שזו הסיבה שהיא רוצה לטוס לחו"ל, היא מעוניינת לעבור הפלה מבלי שהדבר ייוודע למשפחתה. עדיין לא מצאתי הסבר מדוע דווקא לבצע זאת ברומניה, מכל המקומות דווקא שם. זה לא שיש לה יתרון שהיא דוברת את השפה המקומית, היה בטח הסבר אחר. הנחתי שבסופו של דבר ההסבר יהיה פשוט, סתם צרוף מקרים, אולי רופא ישראלי לשעבר שהיגר לרומניה ומנהל מרפאת הפלות. אולי קל יותר להסוות טיסה לרומניה, מדינה אליה היא טסה מספר פעמים בתקופה האחרונה מאשר טיסה ליעד אחר, במקרה שבעלה או המשפחה ייחשפו ליעד הטיסה שלה. הכנתי את עצמי לקראת השיחה וידעתי שאתמוך ואתלווה אליה יהיה אשר יהיה. זה היה לי מוזר לחשוב על כך שגלית נושאת ברחמה זקיק שהוא פרי מעשה אהבים שלנו, ואפילו תהיתי מדוע אני מכנה את הסקס הסוער שחווינו כל פעם מחדש, במילים הרבה יותר רומנטיות ורכות, מילים שלא חשבתי שהן עשויות להיות תיאור הולם לכל אותה פעילות מינית שהתרחשה ברגע שניתנה לנו הזדמנות לממש את התשוקה שהייתה אצורה בנו.
היא הבטיחה שהיא לוקחת גלולות, ולרגע אחד לא היה לי ספק שאכן כך, לא מצאתי כל היגיון בכך שהיא תרצה להיכנס להריון ממני. הנחתי שנפלנו על האחוז המזערי של הסטטיסטיקה שבהן הגלולות כושלות ואינן מונעות הריון. לשמחתי לא היו לה כל לבטים באשר להפסקת הריון שכזה. שנינו לא רצינו לגדל ילד משותף, כל אחד מסיבותיו שלו.
אם צריך לטוס לרומניה, להיות איתה בהליך הרפואי הזה, זה מה שאעשה. גם אם זה אומר שלא נוכל לעשות סקס, עדיין אהיה שם לצידה ועדיין אוכל להנות מעוד כמה ימים במחיצתה. אולי זו באמת הדרך לסיים את הקשר, להיות יחד, להתאפק (אם נצליח), לעבור איתה את כל התהליך הכרוך בכך, ובכל זאת, לנסות להשאיר מכל הנסיעה הזו זיכרונות אחרים, זיכרונות טובים.
עם ההחלטה המגובשת הזו, הייתי מוכן לשמוע את הדברים מפיה, מבטיח לעצמי שאגיב בצורה שקולה, שלא אהסס, שאתן לה את ההרגשה שאני נמצא בשבילה גם ברגעים האלה, גם כשאני יודע שהקשר שלנו נגמר. הרגשתי כמו מושיע המתייצב ביום פקודה, אהבה שאינה תלויה בדבר, הביטוי הכי חזק לאהבה טהורה.

שעה ורבע אחרי חצות אני מסיים את השיחה ונשכב במיטתי, מהרהר בדברים שנאמרו ובעיקר בבחירה שעשיתי. כן, אני אטוס איתה. היא התעקשה להזמין ולשלם על כרטיסי הטיסה, -מסרתי לה את פרטי הדרכון ושאר פרטי האישיים-. אנחנו נטוס לרומניה, זה היעד שלנו, אני מבין לחלוטין מדוע היא נסערת, מדוע היא חוששת, אבל ברור לה שהיא חייבת לעשות את זה, חייבת ללכת על הצעד הקיצוני אם היא רוצה להציל את הזוגיות שלה.
ברור לשנינו שזו תהיה נקודת שיא שלאחריה כמו שהסכמנו לא נתראה יותר, המסע הזה יהיה מטלטל עבור שנינו, בעיקר עבורה. אלא שהיא מצפה ורוצה לצאת ממנו מחוזקת, להחזיר את הזוגיות שלה למסלולה.
אני נשאב לזה בעל כורחי, לכל אורך הדרך ניסיתי להתרחק ולהדחיק את זה שלא מדובר רק בה ובי. עכשיו עלי להתמודד עם זה בצורה הכי ישירה, באופן שלרגע אחד לא חשבתי שאצטרך בכלל לשקול אותו כאפשרות, ואם לרגע אחד הייתי חושב שהאפשרות הזו תתרחש, הייתי שולל על הסף, נמלט כל עוד רוחי בי.
חשבתי שהפסקת הריון היא החלטה ומעשה קיצוניים שמצריכים אומץ לוותר על זרע חיים שהולך ומתגבש, חיים שאינם רצויים. אבל גליתי שכלל לא מדובר בהריון לא רצוי. גלית מבקשת ממני לחשוף איתה את סודו של בעלה, לזעזע אותו במקום הכי לא צפוי עבורו, להעביר לו באופן ישיר וחד את התחושה שאפשר לפרק את הכל ברגע. לנפץ את האשליה שהוא יכול לנהל חיים כפולים, בעוד שאשתו שומרת- כביכול- על תומתה ומנהלת זוגיות מונוגמית כשראשה טמון בחול. ועם זאת להשאיר בפניו את הבחירה לתקן ולשקם את הזוגיות והאמון הזוגי שלהם.

 

[Bumblebee74]

טרמפ- פרק 20

http://www.tapuz.co.il/blogs/userblog/bumblebee?acceptAdultContent=true



---------20---------
הטיסה דיי ריקה, זו אינה עונת התיירות ואנחנו נהנים ממושב פנוי לצדנו ומשפע של זמן כדי שאשמע מגלית את אותו הסיפור שהיא סיפרה לי בשיחת הטלפון לפני כשלושה שבועות, אלא שהפעם באריכות לפרטי פרטים.
סיפור ההיריון שרקמתי אז במוחי הפך דיי מהר להריון מדומה, הריון שהיה חי אך ורק בדמיוני. אני אפילו לא מעלה זאת בפניה, הרעיון הזה הבהיל אותי בהתחלה, אלא שעכשיו הוא דיי מתגמד לעומת הסיפור שלה. היא מספרת לי את כל אותה השתלשלות אירועים שהובילה לכך שאנו נמצאים עכשיו בטיסת אחה"צ לרומניה.

חודשים של ספקות שהביאו אותה לחפש מזור במקומות אחרים, לא יכלו להימשך לעד. היא ברחה מהפתרון והתמכרה למשככי הכאבים, משכבי כאבים בדמותו של גבר אחד שהעניק לה אוזן קשבת, ליטוף וחום ופורקן לתסכוליה, ואח"כ בדמותו של חייל צעיר שהסקס איתו מעבר לריגוש הפיזי היה בעיקר כדי להתגבר על אותה דחייה שהיא חוותה, ואחר כך היא מצאה שהיא מתמכרת לתחושה הממלאת והמרוממת שהעניקו לה החיזור והריגוש, הציפייה וההתלהבות שאפפה כל מפגש שכזה.
יש נשים שאורח חיים שכזה מתאים להן. לנהל זוגיות כביכול מושלמת כלפי חוץ, זוגיות שבה הכל מטואטא מתחת לשטיח, כזו שמעלה סימני ריקבון שמוסווים שוב ושוב בטפטופי בושם ובמילים ריקות מתוכן, מילים שבאות לחפות ולכסות על כל אותם פגמים וחורים מבאישים שצצים פעם אחר פעם. בדרך זוגיות כזו אינה מצליחה להירפא, כאשר הריקבון מעמיק כבר לא נשאר מה להציל.
אותן נשים חיות חיים שלמים כאשר מצד אחד יש להן את הגבר שאיתו הן מנהלות זוגיות רשמית (מושלמת כלפי חוץ), משפחה, ומהצד השני מאהב או מספר גברים שמעניקים להן תכלית, טיפוח האגו, ומילוי כל הצרכים הנפשיים והמיניים שהן כה חסרות.
היא הייתה שם, מסוחררת כמו על מתקן קרוסלה ביריד. כאילו שמילאו אותה בהליום, מרחפת במין רוממות רוח שלא הייתה מוכרת לה בשנה וחצי האחרונה. אבל ברגע מסויים ההליום מתנדף, והנחיתה רכה ככל שתהיה החזירה אותה פעם אחר פעם אל קרקע המציאות, קרקע שכבר לא הייתה מוצקה ובטוחה, ובכל פעם הרגישה שזו הולכת ונשמטת מתחתיה, מין הרגשה אפלה, שבפעם הבאה הנחיתה עשויה להיות על קצה המצוק, והמציאות שלפניה תתרסק ותגרור עימה את כל מי שהיא אוהבת, ובכלל זה גם את בעלה שבעטיו הכל התחיל. כשצונחים מטה אל תהום, כבר אין טעם בהטחת האשמות, בחיפוש הסברים. התהליך החל להתגלגל ואינו ניתן לעצירה. מרגע הצניחה, התאוצה הולכת וגוברת עד להתרסקות הבלתי נמנעת.
הפחד מכך הוא שהביא אותה למספר החלטות.
הראשונה- להפסיק לחיות עם הספק, יש לה יכולות כלכליות, עליה ליטול יוזמה ולברר אחת ולתמיד אם תחושת הבטן שלה נכונה או מוטעית. האם מוחה מתעתע בה או שהיא מתעלמת באופן לא מודע מסימני האזהרה, ואז להתעמת עם התוצאות באופן שקול ומחושב.
השנייה – להחליט שהיא מפסיקה את ההתמכרות, היא לא יכלה לכנות זאת בשום צורה אחרת, למעט התמכרות. התמכרות לחום, להרגיש נאהבת ומחוזרת, להתרגשות הנלוות לכך, ולמין הסוער שהיה כה חסר לה אחרי שהיא מאסה באותו סקס שבלוני ומוכר שהרגיש לה מנוכר רק מעצם החשדות שקיננו בתוכה.
השלישית – לפתוח דף חדש, לנקות את כל שעל ליבה ולאפשר לו- לבעלה, להצטלל כמוה. לתת לעצמם הזדמנות ולעשות זאת מבלי להסתיר, להניח את הדברים על השולחן אבל לא לנבור בתוכם, פשוט להניח אותם, קלפים גלויים שיהיו פזורים ואז באבחה אחת להעיפם ולהשאיר שולחן נקי עליו תשוקם מחדש מערכת היחסים שלהם.
ברגע שהייתה לה הכרה בכך היה לה קל להבין שעליה להתחיל וליזום.
פגישה במשרד חקירות היה הצעד הראשון. היא בחרה במשרד גדול בעל מוניטין, מתוך הנחה שמשרד מהסוג הזה אינו פרובינציואלי והוא מסוגל לבצע גם עבודות מעבר לים, ואכן כך היה. ישנה רשת ענפה של קשרים מקצועיים בין משרדי חקירות במדינות שונות אשר נעזרים זה בשרותיו של האחר כאשר יש לבצע חקירה מקומית, ברור פרטים מול משרדי הממשלה וכד'. אין כל ספק שחוקר מקומי מכיר את רזי הבירוקרטיה והחוק, מכיר את השטח, ויכול להיטמע באופן מושלם מאשר כל חוקר המגיע מארץ זרה.
היא ביקשה לקבל ערוץ ישיר מול משרד החקירות שהופעל בבורקשט, דבר שלא היה מקובל, אבל תמורת תוספת תשלום הכל אפשרי, מעגלים פינות, עוקפים נהלים והוראות, ומנהל משרד החקירות קישר בינה לבין מִיכַאְי. את העמלה היא שילמה באופן מלא למשרד המקומי והכל בשטרות מזומנים כך שלא נותרו עקבות בחשבון הבנק שלה.
בתוך תוכה היא הייתה בטוחה שיש בסיס לחשדותיה, ולכן רצתה לצמצם ככל הניתן את חשיפת חומר החקירה בעיקר לעיניים מקומיות, היה לה קל הרבה יותר להתנהל מול חוקר זר, תחושת הניתוק הפיזי והמרחק הגיאוגרפי היו חלק מהותי ובלתי נפרד מיכולתה להרגיש משוחררת ונכונה להתמודדות מול המבוכה שבחשיפה חייה האישיים ותלותה באותם חוקרים רומנים שיסייעו לה לגלות, לבסס או לסתור את חשדותיה.
היא מסרה את כל הפרטים הידועים לה, תמונה של בעלה, כתובת מגורים, כתובת המשרד, התאריכים בהם הוא שוהה ברומניה וכל פרט נוסף שעניין את החוקר.
תקופת ההמתנה החלה, לרוב זו תקופה מייסרת ומורטת עצבים למי שמזמין שירותים מהסוג הזה. הציפייה לקבלת מידע, והחשש מפני הגילוי שעשוי להיות מטלטל יכולים להביא כל אדם לכדי התמוטטות עצבים. למזלה היו דברים אחרים שהעסיקו אותה, נקמה שהייתה מתוקה שהסיחה את דעתה והעסיקה את מחשבותיה.
לקח להם קצת פחות מחודש ליצור איתה קשר דרך משרד החקירות המקומי. היא טסה אליהם יום אחרי שיחת הטלפון שלנו, אחרי השיחה בה היא סיפרה לי שהיא הניחה את התמונות של אמנון ברכבו ובתיבת הדואר שלו.
הנסיעה תוכננה כך שהיא טסה בשעת בוקר מוקדמת, יודעת שבעלה יהיה טרוד בענייני עבודה ואילו היא תספיק בדרכה מהשדה לעצור בכתובת של משרד החקירות ולקבל את ממצאי החקירה, היא תתרץ לו אחר כך שהיה עיכוב ביציאה מהטרמינל או שהיא ישבה לאכול ארוחת בוקר מאוחרת באחד מבתי הקפה הסמוכים לטרמינל.
המונית שלקחה אותה מנמל התעופה הבין לאומי בוקרשט הנרי קואנדה, עצרה מול שורת בניינים בני עשר קומות. בקומת הקרקע שכנו חנויות ומשרדים קטנים ובקומות העליונות היו דירות מגורים שחזיתן השקיפה על מי נהר דֶמְבּוֹבִיצָה הקרים שזרמו מרכסי הרי פֶגֶרַאש. ערפילים לבנים התעבו מעל פני המים שזרמו באיטיות ועופות מים לבנים פרשו כנפיים ודאו מעל הנהר בחיפוש אחר מזון.
משרד החקירות הקטן היה סמוך לבית מאפה שעל חלון הראווה שלו הודבקו תמונות של עוגות בצבעים מפתים. עוגת שוקולד עם שכבת אוכמניות עסיסית, עוגת קרם לבנה עם זיגוג שוקולד סביב שוליה העליונים, ועוד עוגות מעוטרות בפרחים מבצק סוכר, לבבות, ופיתוחים כיד הדמיון. התמונות הצבעוניות עוררו את תאבונה שהמתח לקראת הפגישה דיכא אותו בשעות האחרונות.
היא הידקה את מעילה כנגד הרוח המקפיאה שנשבה מכיוון הנהר, וגררה אחריה את המזוודה הקטנה שלה יחד עם תיק גב שהיה תלוי על כתפה, צועדת בינות לתילי השלג המוכתם שנערמו בצידי הרחוב וטרם הפשירו.
כשפתחה את דלת הזכוכית של המשרד, אוויר חם שטף את פניה והחזיר לעורה את הגוון הטבעי שלו. היא מיהרה לפשוט מעליה את המעיל הכבד והניחה אותו על המזוודה הקטנה שלה. במשרד היא התוודעה למִיכַאְי, גבר בשנות החמישים לחייו ממושקף ובעל שפם לבן עבות שעיטר את פניו הסמוקות. באנגלית מהוססת הוא הזמין אותה לשבת, הציע כוס קפה והתעניין כיצד עברה עליה הטיסה, ואיך היא מתרשמת מהעיר.
הקפה היה טוב בהרבה מזה שהוגש במטוס, ריחני ובעל טעם עמוק עם מעט מרירות שערבה לחיכה. המשרד רוהט בסגנון מיושן מעט בהשוואה למשרד החקירות בארץ. השולחן של מיכאי היה עמוס בתיקיות, יומן עבודה ושני מכשירי טלפון, אחד מהם טלפון חוגה ישן. בפינה ניצב שולחן ועליו מחשב שהיה כבוי ולצידו מדפסת סיכות ומכשיר פקס שהשמיע צלילים צורמניים בשעה שהוא פלט את הדפים מתוך קרביו.
הקפה החם הפשיר את גופה מחיש את קצב הלמות ליבה. מיכאי נכנע לקשיי השפה והפנה את גלית בנימוס למשרד סמוך שהיה תחום בקיר עץ בלבד ללא דלת, את הצד הטכני הוא השאיר לעמיתתו אירינה, שהייתה אחראית על התיק.
גלית הבינה בשלב מאוחר יותר, שלמעשה מיכאי בחר בצעד ג'נטלמני, להשאיר את חשיפת הפרטים לאירינה בלבד, כדי לתת לה הרגשה נינוחה יותר בשיחה שתתנהל בין הנשים בלבד.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 20

אירינה הייתה בעלת קומה ממוצעת, היא קמה לקראתה ולחצה את ידה, כף יד קטנה ושברירית נטולת תכשיטים. לגופה ג'קט עור שחור וחולצת דקה הציצה מתחתיו, שיערה השחור אסוף לצמה קלועה ששיוותה לה מראה צעיר למרות הקמטים בזווית שפתיה שהעידו שהיא בת ארבעים לפחות.
היא הציתה לעצמה סיגריה וגלית עשתה כמותה ולרגע אחד שתי הנשים אמדו זו את זו במבטיהן ללא קול, האחת מנסה לקרוא בעיניה של האחרת מה הסיפור שהולך להיחשף ואילו השנייה מנסה לנחש כיצד תגיב הראשונה למשמע הדברים.
דלת המשרד נסגרה מאחורי מיכאי שיצא את הכפור בחוץ עוטה על גופו מעיל צמר אפור ומקטרת חומה נעוצה בין שפתיו. גלית הרגישה נינוחה יותר בחברתה של אירינה שבפניה לא ניכר שום רמז להבעת רגש. מקצועיות נטו, או שהתפקיד הזה מכהה את החושים, התעסקות שנה אחרי שנה ברפש היומיומי של בוגדים, גנבים, אנשים שמועלים, רמאים, חשיפת הצד האפל פעם אחר פעם מצריכה עצבי ברזל ויכולת ניתוק רגשית בין מושא החקירה לבין הלקוח שלרוב מזועזע מהגילוי והמידע שנחשף בפניו.
אירינה הייתה עניינית יותר משותפה למשרד וויתרה על גינוני הנימוס של שאלות חסרות עיניין בכדי ליצור כימייה בסיסית. היא מיד החלה בפרוט והצגת ימי המעקב, הדוחות נכתבו בכתב יד מחובר ברומנית.
גלית הרגישה שאירינה עושה זאת בעיקר בכדי להצדיק את הסכומים ששולמו להם ופחות בגלל שהפירוט הזה הוא חומר בעל ערך ממשי. אחרי תצוגת החומר הכתוב, ושורת התאריכים שהתנוססה בראש כל עמוד, אירינה הניחה את התיקיה בצד ומשכה חבילת תמונות שהייתה צרורה בחוט כחול.
ליבה של גלית הלם בחוזקה, ורעד קל אחז בגופה. לרגע אחד צפו לנגד עיניה התמונות של אמנון ושרית. האם היא הולכת להביט עכשיו בתמונות זהות?, איך היא תתמודד עם העובדה שהיא ואירינה צריכות לחלוק יחד את הרגעים האינטימיים של בעלה, לבטח מונצחות שם תמונות מביכות, הרי זו גולת הכותרת שכל חוקר שואף להגיע אליה.
באצבעות דקות אך זריזות אירנה פורמת את הקשר שבראש התמונות, פורשת אותן על השולחן. כולן צולמו בלילה, כך שהגוונים הכהים שולטים, אבל הפרטים המצולמים בהם ברורים להפליא, כאילו שהתמונות עברו עיבוד, או שהם משתמשים בציוד צילום מקצועי. התמונות סודרו בסדר כרונולוגי.
שי בעלה נראה בתמונה הראשונה, חוצה כביש רטוב ומבהיק בגלל שלוליות המים השומניות שצפו עליו. הוא לובש מעיל שחור ארוך, ונושא עימו תיק יד שחור שגלית מזהה ללא כל קושי בגלל פס הכסף שחוצה אותו באלכסון.
בתמונה השנייה הוא בגבו למצלמה, פוסע לאורך רחוב שמואר בפנסים שמטילים אלומות אור צהובות, מצידו בתים גדולים, מוקפים גדר מתכת גבוהה, או חומת אבן, נראה כמו שכונה של בני המעמד הבינוני, על כך גם מעידות המכוניות המערב אירופאיות שחונות לצד המדרכה. הרכבים היקרים יותר, לבטח חונים בחניות פרטיות של בתי המגורים.
התמונות הבאות הן למעשה סדרת תמונות שצולמו במהירות, הוא נראה בלוויית אישה שמקבלת אותו בכניסה לבית אבן גדול, היא נראית מעט מבוגרת ממנו, תווי פניה יפים, היא מאופרת, כאילו מתכוננת ליציאה, או לפגישה רומנטית, אולם המבט שעל פניה רחוק מלשדר עדינות או רוך, היא גם אינה מחייכת לעברו, ושפתיה הכהות נותרות חתומות, במין הבעה קפואה, כאילו שהיא כלל אינה טורחת לברכו לשלום. מבנה גופה רחב, כשל אישה היודעת להניף גרזן ללא קושי ביד אחת.
גם יתר התמונות אינן שופכות אור מיוחד על הקשר שלו ושל האישה המסתורית שהוא פוקד את ביתה. גלית מאוכזבת מעט שזה כל התוצר שאירינה הצליחה להפיק עבורה. אין בתמונה שום רמז לקשר רומנטי שלא לומר מיני. מה גם שאותה אישה מסתורית רחוקה מלהיות נערת החלומות שגלית דמיינה בעיני רוחה.
גלית יודעת שְשָי בעלה אדם חכם וזהיר, אולם החצנת חוסר הרגש, כאילו שהם זרים זה לזה עד כדי כך שאפילו חיוך לא עולה שפתיה, (היא אינה רואה את הבעת פניו שכן הוא בגבו למצלמה) זה כבר נראה דיי מוגזם, בעיקר כשהוא נמצא כל כך הרחק ממנה, כל כך הרחק ממכריו.
"מי הבחורה?" שואלת גלית ומנסה לשלוט ברגשותיה. ברור לה שעבודת התחקיר לא מסתכמת בצילום של מספר תמונות, את זה יכול לעשות כל חייל לפני שחרור, עם מצלמה פשוטה. היא מחייכת מעט ומסווה את החיוך באצבעותיה שבניהן אחוזה הסיגריה אותה היא מקרבת אל שפתיה.
אירינה מביטה בה במבט תמה ואז נאנחת, מועכת את בדל הסיגריה במאפרה שעמוסה בבדלים מוכתמים באודם חום, עשן אחרון המסמן את גוויעתה של הלהבה, מסתלסל מעלה ומתנדף. גלית מושכת שאיפה אחרונה מקצה הסיגריה שבין שפתיה משתהה לרגע ואז מועכת את הסיגריה שלה בתוך המאפרה, מותירה בין הבדלים שמוכתמים באודם חום, בדל שונה שקצהו מוכתם באדום נועז.
"לבחורה קוראים לוֹאָנַה סְטוֹיְקָה היא בת ארבעים ושבע, הם נפגשו פעמיים, זה לפחות מה שראינו בזמן שהוקצה ל..."
"רגע," גלית עוצרת אותה. "אפשר בבקשה דף ועט?"
אירינה מעבירה לה בלוק כתיבה ועט נובע. גלית רושמת את הפרטים ומגלה שאצבעותיה יציבות כפי שהייתה רוצה שהן יהיו, ככל הנראה הקפאין והסוכר התחילו לזרום בדמה.
"... היא בת ארבעים ושבע, בעלת תואר ראשון בבוטניקה, עבדה במכון לחקלאות בבוקרשט במשך חמש עשרה שנה, אח"כ עברה להתגורר מחוץ לעיר, כנראה עסקה בעבודות מזדמנות ואז שוב חזרה להתגורר בעיר. בארבע השנים האחרונות היא עובדת במפעל המייצר כלי מטבח."
אם לרגע, גלית עדיין העלתה את אפשרות שהקשר בין בעלה שי ללוֹאָנַה מבוסס על קשרי עבודה, הרי שהמידע שנמסר לה כרגע מצביע שאין בניהם כל קשר מקצועי, ומהתמונות הבודדות שהוצגו בפניה נראה שגם אין בניהם קשר רומנטי.
"היא נשואה?" שואלת גלית ומקרבת את קצה העט אל פיה ואז נמלכת בדעתה, מזכירה לעצמה שזו לא התנהגות ראויה לתחוב את קצה העט לפיה בעיקר כשלא מדובר בעט שלה.
"היא נשואה." משיבה אירינה, "בעלה חולה, הוא נפגע בזמן המהפכה, ככל הנראה אנשי הסקוריטטה ירו בו ובעוד מפגינים. הוא אושפז בבית החולים הממשלתי במצב קשה, ונותר משותק בכל ארבעת גפיו." היא מסמנת בעזרת שתי אצבעותיה במהירות על שתי הזרועות שלה ועל שתי רגליה כדי להמחיש ולוודא שגלית מבינה את מצבו הרפואי של בעלה של לוֹאָנַה. לגלית התנועה המהירה הזו מזכירה תנועת הצטלבות של נוצרי מאמין. "היא מטפלת בו בביתם, בקומה השנייה היא הקימה חדר רפואי עבורו."
גלית מהנהנת לשמע הדברים בהערכה.
"יש להם בת יחידה שסובלת מפיגור קשה ומאושפזת בבית חולים פרטי."
"ואוו" זו התגובה היחידה שהיא מצליחה לפלוט כשהיא שומעת עד כמה החיים התאכזרו ללוֹאָנַה ובעלה. " הטיפול בבעלה בטח מאוד יקר, וגם האשפוז של בתה בבית חולים פרטי..."
אירינה מהנהנת. "היא מקבלת קיצבה, הממשלה החדשה עוזרת למי שנפגע אז במהפכה, יש גם מטפלת שנמצאת בשעות היום כשהיא בעבודה, אבל את צודקת, זה דיי יקר לממן את כל זה".
היא ממשיכה מפרטת לה את הנתונים בצורה יבשה ועניינית, וגלית תוהה אם זה נשמע כך בגלל שהדברים נאמרים בשפה שהיא אינה שפת האם של שניהם ולכן כל מילה ומשפט נהגים בצורה מחושבת רק לשם ההגייה הנכונה והמדויקת ובגלל זה ניתנת פחות תשומת לב להבעת הרגישות והַאִינְטוֹנַצְיָה.
ברגע שגלית מתחילה לחשוב שמעבר לסיפור חיים מרתק, אין כאן שום דבר שבאמת מעניין אותה, אירינה מצביעה אל משפט שכתוב באחד הדפים שלפניה ואומרת.
"שמה המקצועי הוא מָדָאם מִירֶאְלָה"

 

[Bumblebee74]

טרמפ- פרק 21

http://www.tapuz.co.il/blogs/userblog/bumblebee


---------21---------
כל נורות האזהרה נדלקות במוחה של גלית, לא סתם נדלקות אלא מהבהבות ופועמות. גבותיה מתרוממות בהפתעה על אף ניסיונה להישאר מאופקת.
'מָדָאם מִירֶאְלָה' יכול להישמע כמו שם במה של שחקנית תיאטרון או קולנוע, הוא יכול להיות כינוי למי שבחרה להיות אומנית בתחומים שונים ואולי כאן במדינה למילה מאדם יש משמעיות נוספות. למרות כל זאת, לגלית היה כיוון דיי ברור מהו תחום אומנותה והיא סכרה את פיה והניחה לאירינה להמשיך את דבריה באותו קול מונוטוני חסר רגש.
"בחוגים מסוימים לוֹאָנַה סְטוֹיְקָה מוכרת גם בשם מָדָאם מִירֶאְלָה, זה הכינוי שלה בפי לקוחותיה."
גלית נוטלת סיגריה נוספת, מרגישה שהיא מוכרחה להסיח את דעתה ואולי להרגיע את המתח באמצעות מנת ניקוטין, להעסיק את אצבעותיה שהחלו להתפתל באי נוחות. אירינה מציתה עבורה את הסיגריה וממשיכה לספר.
"מָדָאם מִירֶאְלָה, היא סוג של גבירה, והלקוחות שלה מתייחסים אליה ככזאת. זאת הדרך שלה להשלים הכנסה, לתחזק בית גדול, לטפל בבעלה, לממן את שהות הבת בבית החולים הפרטי. היא מקבלת לקוחות שמבקשים לממש פנטזיות..."
"זונה?" שואלת גלית בעודה מפריחה ענן עשן הצידה, כאילו שהשאלה נזרקה לחלל האוויר כבדרך אגב.
אירינה קומצת את שפתיה, ניכר שהיא אינה מסכימה באופן מוחלט עם הכינוי הזה. "אני לא ממש יודעת אם זונה במובן הרחב של המילה באמת מתארת את תחום העיסוק, זה עולם מורכב יותר. לרוב אלה לקוחות קבועים, אני לא יודעת אם מתקיימים יחסי מין, ואם כן אז באיזה אופן..."
"אז מה הם עושים שם?"
היא מניעה את ראשה מצד לצד ומסדרת קיפול דמיוני בצווארון הג'קט, חושבת כיצד לענות. "אני לא אנתח את מה שקורה שם מבחינה פסיכולוגית. אבל היא נותנת לגברים שמגיעים אליה את מה שהם מבקשים, ממלאת אחר צורך ופנטזיה שבוערת בהם, אלה סוג של יחסי שליטה, והם נשלטים. מכאן זה צולל עמוק יותר לרבדים שמשלבים גירוי מיני, התמסרות, כניעה ו..."
צלצול טלפון קוטע דבריה והיא ממהרת לענות מבקשת את סליחתה של גלית.
בזמן שאירינה עסוקה בשיחה ערה אך עדיין נטולת כל הבעה, גלית מושכת לעברה את התמונות שצולמו ועוברת עליהן אחת אחרי השניה, מנסה לצוד כל סימן לכך שמתנהלת ביניהם מערכת יחסים. בעלה שי, מככב בתשע התמונות הראשונות. הנה הוא יוצא מרכבו, פוסע ברחוב- שתי תמונות, מגיע לשער ולוחץ על האינטרקום, נכנס לחצר, הדלת הראשית נפתחת, לונה בפתח- 3 תמונות, אח"כ ישנן תמונות נוספות שאירינה בחרה לדלג עליהן, בתמונות נראים עוד שלושה זוגות שונים מגיעים לביתה של לואנה, לכאורה באותו פרק זמן שבעלה שי שוהה בביתה. פרטי הלבוש שלהם חסרים כל מאפיין מסגיר, כולם, משתהים סמוך לשער הכניסה, לוחצים על האינטרקום ואחר כך לואנה מקבלת את פניהם בכניסה. עם חלקם היא חולקת חיוך או מגע שמסתכם בלחיצת יד, לפחות זה מה שמצולם. בתמונות האחרונות הם נראים עוזבים את המקום, כאשר בעלה שי שב לככב בתמונות האחרונות, יוצא בגפו, מעיל שחור ארוך, תיק היד ופניו נשואות קדימה כאילו שהוא מישיר את מבטו לעבר הצלם או הצלמת שהסתתרו בחשיכה.
אירינה מסיימת את השיחה, לוגמת מהקפה הקר שלה ומעווה את פניה כשהיא מנחה את ספל הקפה הכמעט ריק הרחק ממנה, היא מביטה בגלית במבט שואל, עד כמה שתווי פניה הקפואים מסוגלים להביע. היא מנסה לשזור את קצה החוט שנגדע עם שיחת הטלפון.
גלית, מצביעה על התמונות של הזוגות הנוספים שנראים מגיעים לביתה של לואנה. "מי אלה, הם נפגשים שם, מה הם עושים שם?"
"הם גם לקוחות, אבל לקוחות מסוג אחר" ה-ר של אירינה מתגלגלת כשהיא מדגישה את המילה 'אחר'. "הם בעיקר צופים, צופים אקטיביים או צופים פאסיביים, אבל הם מגיעים כדי להנות מהמופע המרכזי."
בעיני רוחה של גלית עולה תמונה של גברים ונשים עירומים על גבי מזרון ענק, ידיים ורגליים נכרכות זו בזו, איברים זקורים נמצצים מבלי שאפשר בכלל להבחין למי שייך האבר, איזה שדיים שייכים לאיזו גברת, קולות אנחה, קולות פורקן, גוף מתחכך בגוף, ידיים חוקרות ומלטפות.
"אז זו למעשה אורגיה המונית?"
אירינה אינה מופתעת מהשאלה, אבל היא שוללת אותה ומשאירה מקום לספקות.
"לא, אין שם ממש אורגיות, את לא ממש מבינה. גם המידע שיש לנו הוא חלקי, הרי לא נכנסנו לשם, לא היינו בפנים, את מה שקורה שם אני מתארת לך אחרי שיחה שערכתי עם אחת הנשים שהייתה שם בעבר, הצלחתי להגיע אל לקוחה, 'צופה', ולקבל איזה מושג על מה שקורה בפנים.
"אולי היום הדברים שונים, אולי היום יש מידי פעם אורגיות או דברים מהסוג הזה, אבל זה לא מה שהיא תיארה בפני."
"מי זו?, היא מופיעה כאן בתמונות?" שואלת גלית ומחוות בידה על התמונות של שלוש הזוגות שנראה שהם מגיעים בפרקי זמן שונים זה מזה.
"לא, משיבה אירינה, וגם אם כן, לא הייתי אומרת לך. בכלל, אם לא היית זרה, לא הייתי חושפת בפנייך את התמונות של הזוגות האחרים. את יודעת, דיסקרטיות. אין להם כל קשר ישיר למה שאת מבקשת לדעת."
"אז ספרי לי מה שאני צריכה לדעת."
"הכל מתנהל בקומת המרתף, מדובר בבית בעל מרתף גדול שמתפרס על כל שטח הבית. יש שם מספר חדרים, אבל החדר הראשי בו לואנה והפרטנר שלה נמצאים הוא למעשה סוג של במת מופע, רק שזו לא באמת במה במובן המילולי. מולו ישנם ארבעה או חמישה תאים אישיים, אלה תאים שמאפשרים למספר זוגות לצפות בדיסקרטיות, חלקם יושבים שם עירומים לגמרי, אחרים לבושים או מוסתרים מאחורי מסכות, בכל מקרה הזוגות לא רואים אלה את אלה. מאחורי התאים ישנם חדרים קטנים, כך שמי שרוצה אחר כך להמשיך בפרטיות יכול לעשות כן, אבל לדברי המקור שלי, רוב הזוגות בוחרים להישאר בתא ולא לעבור לחדר הפנימי, עוצמת הגירוי והריגוש גבוהים הרבה יותר כאשר יש תחושה של פומביות."
"ושי? הוא בא ללא בת זוג..." מציינת גלית בעודה מועכת את בדל הסיגריה.
"הוא הכוכב של הערב." אומרת אירינה ובקולה נשמעת חדווה קלה כשל מי שאומרת את הדבר המובן מאליו. "הוא הכוכב של לואנה לאותו הערב ולואנה היא זו שצוחקת כל הדרך אל הבנק."
"ברור לי שהיא לא עושה את זה בהתנדבות"
"ממש לא בהתנדבות." חוזרת אחריה אירינה. "הוא משלם לה." היא מצביעה על שי. "וכל אחד מהזוגות האחרים משלם לה. אחרת היא לא הייתה מסוגלת להחזיק נכס כזה ולהשקיע את כל הסכומים שהיא משקיעה בטיפול בבעלה ובבת שלה."
"זה עדיין לא הופך אותה למאמא תרזה" משיבה גלית בסרקזם ומצליחה להעלות חיוך על שפתיה של אירינה.

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 21

פעמון מצלצל והשלט 'נא להדק חגורות' הואר. הדיילות חלפו במעברים אוספות שאריות ארוחת הערב ומורות לנוסעים לקפל את המגשים שלפניהם. המטוס קיפץ והתנודד באוויר, והדיילות מיהרו לסיים את מלאכתן ולתפוס את מקומן בראש וזנב שורות המושבים. הקברניט הודיע במערכת הכריזה שישנם כיסי אוויר שיטלטלו מעט את המטוס, אולם פרט לכך אין סיבה לדאגה. המטוס המשיך בנתיבו, מידי פעם צונח כאילו שאין דבר הנושא אותו מתחתיו ואז חוזר ומתייצב, פעמים אחרות גוף המטוס רטט והאורות בתא הנוסעים הבהבו לרגע קצר ואז הכל חזר לקדמותו.
"שאלת אותה מדוע הם לא נכנסו פנימה? למה הם לא בדקו מה באמת קורה בפנים, עד עכשיו אין לך ממש הוכחות, זו יכולה באותה מידה להיות ארוחה עסקית לכל דבר ועניין."
גלית לחלחה את שפתיה בלשונה, והציצה לעבר הלילה הכהה שניבט מהחלון הקטן שלצידי. "שאלתי, אבל אירינה כמעט צחקה, אם אפשר לקרוא למתיחה הקלה של שפתיה צחוק, אולי זה עיניין של איפוק ונימוס שלא לצחוק בפני הלקוחה. בכל אופן, היא אמרה שלא נכנסים לשם כאילו שמדובר בקניית כרטיסים לתיאטרון. המחיר יקר, הצופים צריכים להיות זוג, ותמיד מתרחשת בין הצופים פעילות מינית כל שהיא, אין כאן עיניין של ציפייה פאסיבית.
"היא טענה שהתשלום שהועבר להם לא כלל את ההוצאות האלה, והעמלה שהיא מקבלת אינה מספיקה דיה כדי לשכנע אותה לקחת חלק פעיל..."
"לכל דבר יש מחיר..." הפטרתי במין חיוך שנמחק מייד כאשר המטוס היטלטל כאילו שהוא מחליק על גבי חצץ. מספר נוסעים השמיע קולות מבוהלים שהשתתקו מיד כאשר הרעד פסק והמטוס המשיך לשייט כאילו דבר לא קרה.
"אז את רוצה להיכנס ולראות במו עינייך מה מתרחש שם." אני משתהה לרגע. "את בטוחה שתוכלי להישאר מאופקת?"
גלית ממהרת להנהן, נראה שהיא כבר חשבה על כך ברגע שהיא בחרה להגיע לשם. להתמודד או לסגת, והיא בחרה להתמודד. זו גם הסיבה שאני נמצא איתה כאן במטוס שמנסה לגרום לנו לפלוט את ארוחת הערב הקטנה שאכלנו.
"אל תדאג, חקרתי קצת את אירינה, הוא לא יזהה אותנו."
אני זוקף גבה בהפתעה. עדיין לא ידעתי איך להתמודד עם הידיעה שבעלה של גלית יראה אותנו יושבים יחד צופים בו, הוא אולי יהיה נתון למרותה של לואנה, או בשמה היותר מוכר מָדָאם מִירֶאְלָה, אבל עדיין בסופו של דבר כולנו חוזרים לאותו מיקרוקוסמוס קטן, וגבר שמחפש נקמה עשוי שלא נח על שמריו לבסוף ישיג את מבוקשו.
"יש לה מבחר תלבושות שנוכל לעשות בהם שימוש כדי להיכנס לאווירה" עיניה נוצצות. "כדי להסתיר את הזהות שלנו. יש זוגות שמביאים את פרטי הלבוש שלהם איתם ויש כאלה שנדלקים בכל פעם למצוא משהו מיוחד וסקסי. אף אחד לא יושב שם בחליפת ערב שלושה חלקים, רובם מסיימים את הערב ללא בגדים." היא מחייכת ונשענת לאחור לופתת את כף ידי שנמצאת על מסעד הכיסא.
"לפי מה שאירינה סיפרה לך, צריך להזמין מקום, זה מין מועדון סגור שיש לו חוג חברים... אני מבין שהצלחת, איך?"
גלית מהנהנת, עדיין שקועה במושב ומתרגלת נשימות עמוקות כדי להתמודד עם הטלטלות שככל הנראה מלחיצות אותה הרבה יותר ממה שצפוי לנו בהמשך, אחרי שננחת.
"אירינה דאגה לזה, תמורת תשלום נוסף שהעברתי לה, דרך אותה בחורה שחשפה בפניה חלק מהפרטים היא הצליחה לקשר אותי, לואנה לא ממש היססה לצרף אותנו אחרי שהיא הבינה שאנחנו תיירים, והרי תיירים מחפשים הרפתקאות ואף פעם לא נחשדים שיש להם מניעים נסתרים."
"ולתיירים יש כסף, ולואנה זקוקה למזומנים" אני אומר.
"כן, ביקור ראשון עולה דיי הרבה, 800 דולרים לזוג. למעגל החברים הקבוע המחיר הוא 500 דולרים לזוג, אבל אני לא מתכוונת להפוך את זה לבילוי קבוע שלנו." היא צוחקת ומצליחה להתגבר על החשש שמלווה אותה עם כל טלטלה נוספת של המטוס.
אני משתאה כיצד אנשים מוכנים להוציא סכומי כסף גדולים כל כך בשביל חוויה מהסוג הזה, במחיר של כרטיס טיסה לקצה השני של העולם, הם קונים לעצמם שלוש או ארבע שעות של גירוי מציצני. ככל הנראה מדובר באנשים אמידים והסכומים הגבוהים שלואנה גובה, נועדו בין הייתר להרחיק סקרנים מזדמנים, לואנה שומרת בקנאות על העסק שהיא מגלגלת, בין אם זה מעגל חברים מצומצם, דיסקרטיות ומחיר גבוה שמאפשר לה ככל הנראה להעניק להם חוויה מאתגרת שמחזירה אותם אליה שוב ושוב.
גלית שולפת מתוך ארנקה פיסת נייר, ומציגה אותה בפני.

1906
22.3
21:20
40 Strada Anton Colorian

התאריך הוא של יום המחר, השעה והכתובת. השעה שאינה עגולה צדה את עיני ואני תוהה בקול.
גלית מסבירה שזו השעה המדוייקת בה עלינו להתייצב בכתובת הזו, הוסבר לה שבגלל שלונה דואגת לדיסקרטיות של אורחיה, היא רוצה לוודא שאף זוג לא יתקל באקראי בזוג אחר. ההסבר מניח את דעתי, נשמע שהכל מתנהל כמו שעון שוויצרי, ואני מקווה שאנחנו לא נהיה אלה שנגרום למנגנון הזה לחרוק ולצאת מאיזון.
"אתה לא שואל אותי מה זה המספר 1906?" שואלת אותי גלית בעודה מקפלת את דף הנייר ומכניסה אותו בזהירות לתוך ארנקה.
"זה חלק מהכתובת, מספר רובע המגורים..." אני מנסה לנחש.
גלית מסמנת לשלילה. "נסה שוב." היא אומרת ומחייכת, ואני מבין שאני כלל לא בכיוון.
1906, אני חוזר על המספר, ומנסה לחשוב אם אני אמור להכיר אותו. שנת 1906? מה קרה ב- 1906 שצריך להיות קשור אלינו.
"נו..." היא דוחקת בי ומחייכת בעליצות.
"שנת הלידה שלך..." אני אומר וזוכה בצדק לנעיצת מרפק בצלעותיי ולחיוך מתרה שעולה על שפתיה.
"אל תתגרה במזל שלך," היא אומרת משועשעת. "אני עוד עלולה לאבד את כרטיס הטיסה שלך חזרה."
היא רכשה עבורי כרטיס טיסה ליום ראשון אחר הצהריים, בעוד שהטיסה שלה נקבעה ליום שני. היה לי ברור שאחרי מחר בלילה הדברים ישתנו מהקצה אל הקצה וזו תהיה שירת הברבור שלנו. עבורי העתיד היה דיי ברור, אבל העתיד שלה היה דיי מעורפל, אף אחד לא ידע לצפות את תוצאות המחר, אבל מבחינתה, היא נותנת לזוגיות שלה אפשרות וסיכוי להשתקם.
"תגלי לי, אין לי מושג..." אני מבקש ומעסה את צלעותיי באופן מופגן על אף שהן אינן כואבות.
היא דוקרת אותי שוב במרפקה, מאותתת לי שהיא לא קונה את ההצגה שאני עורך בפניה. "זה קוד הכניסה לחצר, היא מחליפה אותו בכל מפגש. זה מונע כניסת זרים"
"אני כבר זוכר את הקוד, את רק תדאגי שנגיע למקום הנכון ובזמן." אני אומר ושוקע במושב, מותח את צווארי לאחור.
השלט 'נא להדק חגורות' כבוי, הטיסה הפכה להיות יציבה יותר, כנראה שלא שמנו לב לכך, הדיילות חוצות את המעבר, ואנשים מתחילים לחלץ את עצמותיהם.
הקברניט מכריז שהנחיתה צפויה בעוד ארבעים וחמש דקות, מחלון המטוס אפשר לראות אורות נוצצים של ערים וכפרים שחולפים מתחתינו, שקועים בשלווה המנומנמת של שעת ערב מאוחרת בעוד המטוס הגדול חוצה בשאון את שמי הלילה.

 

[Bumblebee74]

טרמפ- פרק 22

[URL]http://www.tapuz.co.il/blogs/userblog/bumblebee[/URL]


---------22---------
את הלילה הראשון צלחנו כמעט ללא שינה, מלון נובטל בבוקרשט הציע לנו חדר ברמה הרבה יותר גבוהה מכל אותם מקומות בהם נפגשנו עד עתה. מהמיטה המפנקת עברנו לאמבטיה, מהאמבטיה חזרנו אל החדר החמים, ממצים את השעות עד תום. כל העייפות של הטיסה, היציאה מהשדה, והנסיעה למלון התפוגגה ברגע שמצאנו את עצמנו לבד בחדר חם שעודד אותנו בין רגע לפשוט מעלינו את הבגדים החמים.
לפנות בוקר נרדמנו, התעוררנו רעבים בשעה אחת עשרה. אבל זה לא מנע מאיתנו לטרוף זה את זו כמנת פתיחה עשירה בטעמים לפני שנרד ונזמין ארוחה מזינה במסעדת המלון.
את שארית היום העברנו בשוטטות במרכז העיר, הרחק מאזור משרדי החברה של בעלה. השלג הפשיר והשמיים היו נקיים מעננים, תכולים, וקרני השמש שטפו את רחובות העיר, אבל לא הצליחו לסלק את הצינה שחדרה לעצמותינו. מצאנו מפלט בחנויות מזדמנות, מגלים עיניין מעושה בחפצי אומנות, בוחנים מזכרות זולות, ושואבים כל טיפת חמימות בטרם נצא שוב להליכה ברחובות הקפואים.

כשהלילה ירד על העיר עשינו את דרכנו לכיוון יעדנו. גלית הציגה לנהג המונית את הכתובת, הוא קרא, הנהן ויצאנו לדרך. החימום במונית עבד ואנו פשטנו את המעילים שלבשנו, כשנצא נעטה אותם שוב על גופינו.
חלפנו על פני כיכר האוניברסיטה, מכל עבר נישאו בניינים עתיקים שהזכירו סגנון בניה צרפתי, מעוטרים בפיתוחים וכרכובים, עמודי אבן וגגות משופעים לצד כיפות גבוהות. שלטי פרסומת ואורות נאון דלקו בחזיתות החנויות, צובעים את הרחוב בשלל צבעים. אח"כ התחלפו הבניינים העתיקים והמרשימים בבתי מגורים עצומים בגודלם, אותה שיטת דיור קומוניסטית שנתנה פתרון דיור זול ומענה פרקטי תוך ויתור על כל יומרה עיצובית ואסטטית. הנהג הפעיל את הרדיו שניגן שירים בשפה המקומית לצד מעט מאוד דיבורים.
גלית נראתה מהורהרת, מתוחה, שקועה בתוך עצמה. לא שוחחנו במהלך הנסיעה, ונדמה שגם הנוף העירוני שנקף מחלונות המונית לא עיניין אותה. הנוף הזה לבטח לא זר לה, כפי שלי הוא היה חדש. המתח לקראת המפגש ההולך וקרב איים לקרוע את עצביה. היא עתידה לראות את בעלה כפי שמעולם לא ראתה, כפי שהוא אולי מעולם לא רצה שהיא תראה. ואני אצטרך להשגיח עליה בשבע עיניים, להיות דרוך לקראת כל התפתחות. קיוויתי שהיא תצליח לשלוט בעצמה, וברגשותיה. לדבריה היא הכינה את עצמה נפשית גם לתרחישים הכי קיצוניים, והיא מסוגלת לעמוד בכך, להיות קרת רוח ומחושבת, לפעול עפ"י התוכנית שהיא התוותה לעצמה.
בנייני המגורים נשארו מאחורינו ובתים פרטיים תפסו את מקומם, טובלים בין עצים גבוהים, קווי חשמל נמתחים לאורך הרחובות חוצים את הכביש כמו רשת קורים אקראית. הבתים נבנו ממש על שפת המדרכה, גבול המגרש היה גם גבול הבניה, צפופים, כמעט נושקים זה לזה, למעט שבילי גישה צרים שחצצו בניהם.
חצינו אזור תעשייה קטן שהכיל עשרות בתי מלאכה, מוסכים ומפעלי ייצור קטנים. בנייני התעשייה נמתחו משני צידי הרחוב, אפורים, נמוכים ומכוסים בגג אזבסט ישן. התאורה הייתה דלילה הרבה יותר, וצפיפות הבניה העירונית התחלפה באיים של מגרשים בוציים שבקרוב יהפכו לפיסות נדל"ן יקרות ערך.
מאזור התעשייה יצאנו שוב אל הדרך הראשית. נהג המונית עקף ככל הנראה את עומסי התנועה שהיו בדרך הראשית. חלפנו על פני בית הקברות הקתולי, מעברו השני של הרחוב השקיפו עליו בתי מגורים גבוהים, אורות דולקים בחלונות אל מול האפלה היחסית של המצבות שטבלו בינות לעצים וצמחיה מוריקה שצימחה מצידי השבילים שחצו את חלקות הקברים בתבניות קבועות. את בית הקברות הקיפה חומה נמוכה שבעיקר נועדה לתת פרטיות למבקרים מאשר להרחיק זרים.
המונית האטה כאשר נכנסו לשכונת מגורים משופעת בבתים פרטיים, הפעם הבתים נראו משופצים ומרווחים יותר, בחזיתו של כל בית הייתה חצר מטופחת, גדרות ברזל או חומות אבן חצצו בין החצרות לרחוב והעניקו פרטיות ליושבי הבתים, והיוו סוג של אמצעי להרחקת זרים ושיכורים שנקלעו לשכונה.
"כאן" אמר נהג המונית באנגלית רצוצה בפה חסר שיניים.
הוא הצביע לעבר בית בין שתי קומות עם עליית גג שניצב לימינו. את חצר הבית הקיפה חומת אבן שסוידה באותם גוונים כמו קירות הבית, בצבע חום בהיר כמעט לבן. החומה הייתה בגובה של כשני מטרים ולאורכה נקבעו פתחים מרובעים אשר ניצבו על קדקודיהם. בתוך הפתחים המרובעים שבחומה הונחו לוחות זכוכית כהים וסורגי ברזל עם פיתוחים שביטלו את האפשרות של שבירת הזכוכית וכניסה מבעד לפתח שייווצר בחומה. בראש החומה ולכל אורכה הונחו רעפים אדומים כדוגמת הרעפים שהיו בגג מבואת הכניסה של הבית.
שער צר הוביל לחזית הבית, ומצד שמאל היה שער רחב יותר שהוביל לחניה פנימית. שניהם היו סגורים, אבל בסמוך לשער הצר בהק מכשיר אינטרקום כסוף עם פנל לחצנים.
הצצתי בשעוני. "תשע ועשרה" לחשתי לגלית.
היא עשתה כמוני, ואז ביקשה מהנהג להמשיך עד קצה הרחוב ולהחנות ברחוב הסמוך ליד בניין מגורים.
את הדקות הבאות העברנו במונית החמימה, אחרי שהיא הבטיחה לנהג תשר שמן. השניות חלפו לאיתן בקצב מרגיז. הנהג נשען לאחור בכיסאו ומאחר שבחרנו להישאר במונית החליט שזה יהיה בסדר אם הוא ידליק סיגריה. לשנינו לא היה חשק לצאת אל הכפור הלילי. גלית העדיפה להגדיל את התשר לנהג בעוד כמה עשרות לְיי, רק שלא נצטרך להמתין את הדקות הבאות מחוץ למונית, קופאים בצינת הלילה שהטמפרטורות שלו צנחו במהירות לעבר קו האפס.

בתשע ועשרים בדיוק עמדנו מול השער. גאים בדייקנותנו הקשתי את רצף ארבע הספרות על לוח המקשים. נשמע זמזום קל כאשר המנעול החשמלי נפתח, דחפתי את שער הברזל שנע בקלילות על צירים משומנים והקפדתי לסגור אותו מאחורי. חצינו את סף השער מהרחוב הבטוח והקפוא לעבר הלא נודע. שיחי קיסוס צמחו משני עברי שביל הגישה, וגינה מטופחת למשעי השתרעה מאחוריהם. חלונות הבית היו חשוכים, פרט לאור שבקע באחד החלונות בקומה השניה.
גלית אחזה ביידי בידה שהייתה עטויה בכפפת צמר, נצמדת אלי לא בחיפוש אחר חום אלא כדי לשאוב ביטחון, ואולי למנוע מעצמה לפנות לאחור. טיפסנו ארבע מדרגות והגענו לדלת הכניסה כאשר אור קטן נדלק במבואה. קולות צעדים הלכו וקרבו אל דלת העץ הכבדה.
עכשיו גם ליבי הלם בפראות, נדבק מקצב הלמות ליבה של גלית. אלמלא הייתה ידה נתונה בתוך כפפה, אין לי ספק שהמגע שלנו היה מיוזע. הקור עדיין לא הצליח להסתנן לתוך גופנו, לחדור את שכבות הבגדים שלבשנו, אבל צמרמורת מסוג אחר חלפה לאורך גוונו.
"יהיה בסדר..." לחשתי באוזנה של גלית ועיסתי את זרועה. מנסה בעצמי להיתלות בהבטחה חסרת הביסוס שהשמעתי באוזנה. באותו הרגע הדלת נפתחה ולואנה ראתה אותנו בפעם הראשונה, מה שלא ניתן היה להגיד לגבינו.
היא לבשה חלוק שחור, שהסתיר את בגדיה. אולם רגליה שהציצו מתחת היו עטויות גרביון רשת שחור, ולרגליה מגפי פלטפורמה עם עקבי סטילטו בצבע זהה. היא התנשאה לגובה של מעל מאה ושמונים סנטימטרים והישירה אלי את מבטה ואז השפילה את אישוניה מבלי להניד את ראשה לעברה של גלית. כתפיה היו רחובות מעט, והחזה הגדול שלה איים לשגר את כפתורי החלוק השחור שהיה הדוק סביב גופה. תווי פניה היו נוקשים, גאים, ואיפור מודגש עיטר את עיניה ואת עצמות לחייה. לרגע אחד היא אמדה אותנו במבטה, ואז משהו התרכך בפניה ושפתיה שהיו משוחות בליפסטיק שחור נמתחו בחיוך מזמין, כנראה שזה יהיה החיוך האחרון שנראה ממנה במהלך אותו הערב. היא לחצה את ידינו, לחיצה איתנה וזריזה כאילו שהשעה דוחקת והציגה את עצמה בפנינו בשם מָדָאם מִירֶאְלָה. ההצגה מתחילה חשבתי לעצמי, ואז נזכרתי שלא חשבנו על שמות בדויים. הרי לא רצינו שהיא תכריז לפתע בקול על האורחים החדשים שהצטרפו, וגלית תיחשף מוקדם מהצפוי.
ההי רגע של שקט כאשר התעשתי ראשון. "סמי" אמרתי והורתי בכף ידי לעברה של גלית.
גלית הצליחה להסתיר את ההפתעה לנוכח הכינוי שהדבקתי לה והושיטה את כף ידה בקושי רב ללחיצה.
"מקס" אמרתי ונדתי בראשי. זה הכינוי השני שקפץ לי לראש ואז במין הבזקה של רגע, אחזתי בכף ידה המושטת של מָדָאם מִירֶאְלָה ובמחווה תיאטרלית הרמתי אותה לעבר שפתי ונשקתי קלות על גב כף ידה. בשבילי זה היה סוג של משחק שלקחתי על עצמי, ונהנתי לראות בזווית העין כיצד גלית נאבקת שלא לפרוץ בצחוק.
מאוחר יותר גלית תהתה בעיקר לפשר השם שהמצאתי לה. צחקתי, אמרתי לה שזה מה שעלה לי באותו הרגע לראש, סמי- סמנתה – (אולי סמנתה פוקס הייתה ההשראה שנחתה עלי באותו רגע לנוכח שדיה העצומים של לואנה)

מָדָאם מִירֶאְלָה, -אף על פי שהיא עדיין לא התנהגה בגינונים של מאדם- מיהרה להכניס אותנו פנימה הרחק מהקור שניסה להסתנן לבית. נכנסנו לטרקלין קטן שרוהט בסגנון ויקטוריאני ספק מקורי ספק חיקוי, נברשת קריסטלים עם ארבע נורות בצורת נר הייתה תלויה ממרכז התקרה מפיצה קרני אור שנשברו בעשרות הקריסטלים שהקיפו אותם.
"הכל בסדר?" היא שאלה כשהרגישה את המבו

 

[Bumblebee74]

המשך פרק 22

"זו פעם ראשונה..." מלמלה סמי-גלית.
ראיתי שהיא בוחנת את מָדָאם מִירֶאְלָה בכל פעם שמָדָאם מִירֶאְלָה הפנתה ממנה את מבטה. זו הרי האישה שבעלה מתמכר אליה כל פעם מחדש, זו האישה שמסחררת אותו ואולי אף יותר מכך.
"הכל יהיה בסדר" הפטירה מָדָאם מִירֶאְלָה אוספת מאיתנו את המעילים שפשטנו מעלינו ותולה אותם על קולב עליו היו תלויים מספר מעילים שונים – אורחים נוספים-. תהיתי אם גלית מזהה בין המעלים גם את המעיל של בעלה שי.
"אתם תשתחררו דיי מהר, הכל יהיה בסדר." היא חזרה על ההבטחה והחלה לרדת בגרם המדרגות מסמנת לנו לבוא אחריה.
עקביה נקשו על מדרגות העץ. ירדנו במעבר צר שהואר בנורות ליבון צהובות שהיו קבועות לאורך הקיר. הקיר עצמו היה בנוי מלבנים אדומות מסודרות שתי וערב, מחוספסות למגע ועם זאת אותנטיות לחלוטין. אולי הבית לא נבנה בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא נראה מודרני יותר, אולם ללא ספק שחומר הבניה הזה היה שריד לסגנון הבניה הישן. יתכן שהמרתף נבנה בתקופת מלחמת העולם הראשונה או השנייה והבית שמעליו נבנה בשלב מאוחר יותר, אולי החליף בית ישן שנהרס בתקופת המלחמה.
הצלליות שלנו רדפו אחרינו עד שהגענו לתחתית גרם המדרגות. שם מצאנו את עצמנו עומדים במסדרון בעל קירות חשופים, בנויים באותו סגנון בניה של לבנים אדומות. התקרה הייתה גבוהה יחסית והגיעה לגובה של כמעט שלושה מטרים. לא שמענו קולות נוספים למרות ששיערנו שאנו איננו האורחים הראשונים. אם כך הם שקטים למדי, או שמא הם חבויים מאחורי דלת כבדה.
מָדָאם מִירֶאְלָה פנתה ימינה, חוצה את רצפת הבטון הסדוקה בצעדים בוטחים למרות עקבי הסיכה הדקים של מגפיה. היא פתחה דלת עץ כהה והדליקה אור במה שנראה כמו מלתחת תחפושות.
משני צדי הדלת תלויים חלוקי סאטן שחורים, זהים לחלוק שלובשת מָדָאם מִירֶאְלָה. לאורך שני הקירות המקבילים ניצבו שורות קולבים ועליהם תלויים בגדים שונים, הצבע השחור והסגנון דמוי העור שלטו ללא עוררין, אולם היו גם חליפות אדומות, לבנות, בגד מנומר, מכנסי בד דקים, כמו בגד גוף של רקדן בלט ועוד פריטים רבים שלא הצלחתי לזהות בבירור. מעל הקולבים היו מדפים עם פריטים שונים, החל ממסכות וכלה בכל מיני שרשראות כסופות לקישוט. בין שני חלקי החדר נמתח וילון ארוך שהחל בתקרה וגלש עד הרצפה, בכל צד הייתה מראה גוף גדולה.
"תחפושות" הכריזה מָדָאם מִירֶאְלָה והחוותה בשתי ידיה לימין ולשמאל. "גברת לצד ימין, אדון לצד שמאל. חמש עשרה דקות ואני חוזרת, תכינו בבקשה את התשלום."
היא סגרה אחריה את הדלת מותירה בפנינו את בחירת סגנון הלבוש, אבל בעיקר מותירה אותנו המומים לנוכח המבחר המבלבל.
"איך מתחילים?" אני שואל את גלית ומסית את הוילון שחוצץ בנינו, שחוצץ בין הלבוש הגברי ללבוש הנשי.
גלית עוברת על פני הבגדים התלויים, בוחנת אותם בזריזות ואז קובעת תוך כדי שהיא עדיין ממששת את האריגים השונים. "יש מספר סגנונות לבוש שולטת, נשלטת, וסוויץ'..."
"מה?" אני נפנה אליה מופתע. היא מרגישה שאני פונה לעברה ולכן גם היא מסתובבת לעברי.
"על מה את מדברת? מה זה סוויץ'? ומאיפה כל הידע הזה?"
"קראתי על זה לאחרונה, כשהבנתי שזה מה ששי נכנס לתוכו, אז חקרתי קצת." היא מסבירה ועוטה על פניה הבעה תמימה.
אני מרגיש כמו בתוך סט של תלבושות מוזר של תיאטרון אפלולי. בחיים לא חשבתי ללבוש משהו דומה למה שתלוי לפני, והעיניים שלי מרצדות מבלי יכולת להתמקד בין הבגדים לאביזרים שעל המדפים. אני מגלה שמתחת לבגדים שתלויים על קולבים ישנם נעליים במידות שונות, חלקם מוזרות מאוד ונראות מאוד לא נוחות.
"אז מה זה סוויץ'?" אני שואל והולך לאיבוד בתוך עשרות התלבושות המוזרות שחלקן מעוטרות בניטים, אחרות הם בליל של רצועות שחורות עם פיסות בד דמוי עור זעירות שאין לי מושג אם הם באמת בגדים שניתן ללבוש או שזו מין מערכת קשירה מורכבת.
"סוויץ' זה אחד שמתחלף, פעם כזה ופעם כזה...
"אבל תעזוב את זה, תמצא לך משהו מגניב וזהו, משהו שתרגיש בו נוח שהוא מביא אותך ליידי ביטוי, תתחיל לחפש משהו במידה שלך, זה כבר יסנן לך חלק ניכר מהבגדים."
משהו נוח שיבטא את עצמי... אני לא רואה כאן ג'ינס וחולצת טריקו... תחת זאת אני רואה חליפות ויניל, מכנסי עור, ווסטים שחורים מעוטרים בשרשראות, חולצות עם חורים פעורים באזור החזה, ומכנסיים דומים עם פתחים באזור המפשעה או הישבן.
"חייבים ללבוש משהו מהבגדים האלה? לי דיי נוח כמו שאני..." אני מציץ לעברה של גלית שכבר מתחילה להתלבט בין מספר תלבושות בעוד שאני עדין לא מצאתי דבר אחד ראוי.
"המממ.... האמת שלואנה שאלה אותי בשיחת הטלפון המקדימה אם יש לנו תלבושות משלנו או שנרצה לשאול ממנה, לכאורה לא חייבים, אבל זה חלק מהאווירה, ונוכל לעטות מסכות.
"תחשוב שאתה מתחפש, תתחבר לדמות"
"זה מה שאני מנסה לעשות, רק שאין כאן משהו שדומה לתחפושת של קאובויי..."
"גברים..." מסננת גלית וסוגרת את הווילון שחוצץ בנינו.
"היי, מה את עושה?" אני אומר ומשרבב את ראשי מעבר לווילון האטום.
"בוא נפתיע האחד את השנייה, יש לנו עוד שתים עשרה דקות. אז... אל תציץ" היא אומרת ודוחפת אותי לאחור, אל החצי הגברי של החדר.

 

[Bumblebee74]

המשך נוסף לפרק 22

אם כך היא רוצה לשחק את המשחק, אז אני אשחק אותו עד הסוף. אולי אם אתייחס לזה כאל משחק הכל יהיה קל ופשוט יותר.
אני חוזר לנבור בפרטי הלבוש שתלויים על גבי קולבים. חם בחדר, חם במרתף כולו, כבר כשירדנו מטה הרגשתי איך אוויר חם זורם בפנינו, כנראה שדוד מערכת החימום ממוקם במרתף, אם כך אני יכול לבחור לעצמי פרטי לבוש קלילים שיחליפו את הביגוד העבה והמסורבל לגופי.
מצאתי דגמ"ח מנומר בצבעים ירוקים כהים, ידעתי שזו תהיה בחירה צפויה ושגלית תגחך למראה הזה. אבל לא ראיתי את עצמי עוטה על גופי מכנס עור הדוק, או מכנס מלא באבזמים שנעדר כיסוי באזור המפשעה.
הסרתי את מכנסיי, ולאחר רגע של היסוס הנחתי שכדאי שאסיר גם את התחתונים שלגופי, אלא שקודם לכן, ריחרחתי את בד המכנס הצבאי, ריח עדין של סבון כביסה עלה ממנו, כך שהרגשתי נוח ללבוש אותו ישירות על גופי.
גופיה שחורה עם הדפס של גולגולת אפורה הייתה הבחירה הבאה שלי, את הזרועות החשופות כיסיתי בג'קט דמוי עור ששלושה פסים אדומים נמתחו בכל צד שלו מהכתפיים כלפי מטה לעבר החזה, הם הזכירו לי שריטות מדממות. מתחת לבגדים היו שני זוגות נעליים במידה שלי ועוד זוג במידה גדולה יותר שגם אותו יכולתי לבחור, אלמלא היו אלה מגפיים בעלי עקב גבוה. בחרתי בנעליים שחורות גבוהות עשויות בד עם סוליית גומי עבה, מין שילוב בין נעלי אולסטאר לנעלי צבא. שורות של טבעות ניקל עיטרו את שני צידי הגָפַּה ושרוכים שחורים נשזרו בהן מצד לצד. בחלק העליון הייתה רצועה עם אבזם שאפשרה להדק את הנעל לרגל מעל לקרסול, הנעליים האלה ללא ספק יכלו להיות יעילות מאוד אם הייתי חלק מצוות קומנדו שמתגנב בסימטאות חברון, כאן הן משמשות כתפאורה בלבד, בונות תדמית.
על פרקי הידיים ענדתי רצועות עור שחורות משובצות בלוחיות מתכת כסופות. גלית הציעה לי להתחפש, והחלטתי לנסות את זה במלוא הרצינות, החלטתי להפתיע אותה ולרגע שכחתי שברגעים אלה ממש היא עצמה לובשת בגדים כפי שמעולם היא לא לבשה. תהיתי עד כמה המראה שלנו יהיה מפתיע או שמא מצחיק.
קיוותי שלא יהיה מצחיק, זה פשוט יהרוס את האווירה שנבנית לאט לאט.
הצצתי בבבואתי שבמראה. המראה היה זר ומוזר, השתקפה שם דמות שנראתה כמו שילוב בין לוחם גרילה 'לחבר בכנופיית אופנוענים'. וכשהסרתי את הג'קט מעלי יכולתי להציג את זרועותיי השריריות והשזופות, אבל עדיין הפנים שניבטו מולי היו הפנים שלי כפי שהכרתי, אז נזכרתי שרצוי שאדאג למסכה, או כיסוי כל שהוא.
מצאתי מסכת פנים מחומר גמיש שלא הצלחתי לעמוד על טיבו, מסכה שחורה שכיסתה את החלק העליון של האף ואת העיניים, היא הוצמדה לפנים בעזרת רצועת גומי, אבל התחושה שלה הייתה מאוד נוחה, ואחרי דקה היא הייתה כמעט בלתי מורגשת.
הבטתי שוב בדמותי, ולפתח חשתי התרגשות. מדהים איך שתוספת של מסכה קטנה מצליחה להשלים את הדמות שאליה נכנסתי, דמות שנבנתה אולי מתוך בחירה אקראית, אבל לבטח היו הרבה דברים בתת מודע שהנחו אותי לבחור את פרטי הלבוש שעלי.
'בוא נפתיע האחד את השנייה...' היא אמרה לי. 'תחשוב שאתה מתחפש, תתחבר לדמות...'
מבלי לחשוב יותר מידי אני אוסף מהמדף שוט עור שחור באורך ארבעים סנטימטרים, השוט מורכב מידית גומי ארוכה שמחוברת לזרוע אלסטית שבקצה שלה ישנה פיסת עור קטנה בגודל של קופסת גפרורים ובצורת טרפז קטן. אני תוחב את השוט לתוך לולאה במכנסיי והוא נתלה לצד ירכי. תחליף לחרב שאולי הייתי חוגר סביב מותניי לו הייתי חי לפני מאתיים שנה.
את כל הבגדים שפשטתי אני צורר לחבילה ומניח אותם בשקית נייר חומה שניצבת סמוך למראה הגדולה.
מרגע שגלית דחקה אותי מעבר לווילון לא שוחחנו. שמעתי אותה פושטת את בגדיה, לובשת בגדים ונאבקת להסירם, ושוב מודדת אחרים, מְדַדַה על נעלי עקב וכמעט מועדת ואז מסננת איזו קללה חרישית. הצצתי בשעון שהיה מונח בראש חבילת הבגדים המקופלים.
"שתי דקות" קראתי. "הכל בסדר?"
"כמעט סיימתי. הסתדרת?" שאלה גלית.
"מה נראה לך?, תתכונני לפגוש את מקס."
"מקס הזועם?" היא שואלת.
"מקס הלוחם, אבל אם תעצבני אותו הוא יהיה מאוד זועם וכשהוא זועם..."
היא קוטעת את שטף הפטפוט שלי ומבקשת "תפתח את הווילון ובוא לעזור לי אדון מקסססס"
אני מושך את הווילון הצידה, זה הרגע שבו אראה מה היא בחרה ללבוש, ולה תהיה הזדמנות לראות אותי ולהחליט אם אני מקס הזועם, הלוחם, או גל, שפשוט לבש מכל הבא ליד בחוסר התאמה משווע שאופייני למין הגברי.