טריו
<נאמר לי לכתוב.. אז הנה. אתם שפנפני הניסיון שלי. איתכם ועם תגובותיכם אבנה את הסיפור הזה.. מחכה לפידבקים, יקירים שלי> ============================================ רגלי מטופפת בחוסר סבלנות על השטיח הכחול הפרוס על רצפת קרון הרכבת. עוד כמה דקות ונעגון ברציף התחנה בתל אביב. המתח והריגוש הופכים את קרביי. שוב לחץ בשלפוחית.. אני מרגישה כמו אישה בחודש התשיעי עם כל הריצות האלה להשתין. נדחקת בין המון אדם ובוקעת מהקרון הדחוס אל האוויר הקריר שבחוץ. נושמת לרווחה ופונה במהירות אל השירותים. שוב. שוב מגע אחרון בשיער שוב רפרוף מברשת על הלחיים שוב מבריקה שפתיים ויוצאת לכיוון תחנת המוניות. בית המלון היה ממוקם ברחוב צדדי ושקט. אני נושמת עמוק ונכנסת אל חדר הכניסה האפלולי. הנה זה מתחיל. * * * מטפסת במדרגות הצרות המרופדות שטיח בורדו, הן מובילות אותי הלאה. קומה שנייה, דלת שנייה מימין. כך אמר ה-SMS. נעצרת על יד הדלת ו.. צוללת פנימה למערבולת הפנטסטית הזו הצפויה לי. נוקשת על הדלת. רחש מבפנים. הדלת נפתחת כדי חריץ ונעצרת. שקט מבפנים. אני דוחפת לאט את הדלת ופוערת את החדר מול עיני. התמונה שנגלית לעיני עוצרת נשימה.. ומשחררת אותה לאחר מספר שניות לרצף נשימות מהירות.. סוערות. * * * היא שכבה על המיטה, עירומה. ידיה ורגליה פרוסים, כל קצה קשור בחבל אל רגל מיטה. עיניה מכוסות, פיה חסום בגאג, שיערה פזור על כיסוי המיטה האדמדם. איקס אנושי, רך, מפתה, נושם בקצב מהיר.. מרוגש. היא יפייפיה! רכה, מלאה ונשית וממגנטת.. שקוע במראה נכנסתי פנימה, סוגרת את הדלת מאחוריי, מתקרבת אל המיטה כמהופנטת שולחת יד ומלטפת את השיער היא הצטמררה, נשימתה כבדה יותר. שדיה הלבנים הכבדים עולים ויורדים בחיות אירוטית. הרעש מאחור של נעילת מנעול הדלת מחזיר אותי למציאות ולנוכחות הנוספת שכמעט ושכחתי. הוא. הסתובבתי לפגוש מבט בוחן, מבודח, מרוגש, רך, מחושל. כהה. כמו בתיאור. חתיך. כמו ברכילויות. מעורר תאווה. כמו ששודר מההתכתבויות בינינו. ומאוד מאוד ממשי פתאום. נטול חייץ וירטואלי. הוא לא שם-על-מסך יותר. הוא איש. מאוד מאוד איש. אני מרוגשת עד כאב.. מנצלת את תירוץ ההתארגנות, מניחה את התיק על השרפרף הקרוב. מנתקת מבט ממנו אבל מרגישה אותו בוחן. לא עוזב. מתנשפת ופונה אליו. שוב מבטים מצטלבים. "אני אחכה עוד הרבה?" בדיוק הקול המתאים לתמונה הזו. לציור האנושי הזה. ידעתי מה אני אמורה לעשות.. למרות שלא קיבלתי כל הוראות מקדימות. הנשימות הכבדות מכיוון המיטה סיפרו מעט את מה שעובר שם.. על האישה הקשורה. שפחתו האהובה. האישה שעומדת לראשונה להתענג עם אישה אחרת. אני פונה אליה. בוחנת אותה כשאצבעותיי מתחילות לפרוף את כפתורי החולצה.. בעודי נשלפת מנעליי.. רואה את כיסוי העיניים. הוא רטוב. היא בוכה. הריגוש, ההשפלה, הציפייה מורטת העצבים.. אני מקנאה בה. מקנאה ופתאום כל כך מבינה.. רוצה לחבק אותה.. להרגיע.. מבינה את תפקיד הביניים שיש לי בסצנה הזו. בינו לבינה. תחתיו. מעט מעליה. המובילה. המנוסה.. המורעבת. אני עירומה עכשיו. עיניי עדיין נעוצות בגוף הנשי הרוטט מולי. "הסתובבי" הוא. נזרקת ממנה אליו שוב. עיניו בוחנות אותי לאט וביסודיות ואני מרגישה את האודם מתפשט מתחת לנמשים. מודעת פתאום למשקל היתר. לכל החלקים בגוף שאני לא אוהבת במיוחד.. מודעת פתאום לצורך הארכאי ההוא שצף ועולה. למצוא חן בעיניו.. רק לא לאכזב. הנה זה בא.. עוצמת עיניים ובורחת. עפעפיים חוסמים מציאות לרגע. "לא! פקחי עיניים!" הוא אומר. כל כך יודע צדיק נפש בהמתו.. הוא מנוסה.. לא לשכוח זאת. גם אם המפגש הזה חד פעמי – הוא ינהג בך כדום. אל תשכחי זאת – אני אומרת לעצמי. בלי ויתורים. הוא לא יוותר לך.. והריגוש מציף. מבפנים. מבפנים החוצה. הוא מתקרב ולראשונה מרגישה את מגע ידו עלי. נועצת מבט בפתח חולצתו.. אצבעותיו מתחילות במסען הבודק.. החוקר.. החודר לאורך גופי. כף רגלו פוערת מרווח גדול יותר בין רגליי.. אצבעותיו מגששות הלאה. פנימה.. אני משתנקת.. נהמה נשמעת מהמיטה.. הוא עוזב אותי לרגע וניגש אל המיטה.. אצבעותיו הספוגות בריחי מתקרבות אל אפה של שפחתו. "את מריחה את זה, שפחה? זה הריח שלה. אני מלטף אותה עכשיו. נוגע בה.." אני שומעת את דבריו ועיני נעצמות בכאב. בכאב שלה. הוא צף בחדר.. מציף את כולנו.. כאילו והייתי היא עייני מתחילות לדמוע. אני בוכה עכשיו איתה. עבורה עבורי עבור ההשפלה של שתינו.. <המשך יבוא בקרוב>
<נאמר לי לכתוב.. אז הנה. אתם שפנפני הניסיון שלי. איתכם ועם תגובותיכם אבנה את הסיפור הזה.. מחכה לפידבקים, יקירים שלי> ============================================ רגלי מטופפת בחוסר סבלנות על השטיח הכחול הפרוס על רצפת קרון הרכבת. עוד כמה דקות ונעגון ברציף התחנה בתל אביב. המתח והריגוש הופכים את קרביי. שוב לחץ בשלפוחית.. אני מרגישה כמו אישה בחודש התשיעי עם כל הריצות האלה להשתין. נדחקת בין המון אדם ובוקעת מהקרון הדחוס אל האוויר הקריר שבחוץ. נושמת לרווחה ופונה במהירות אל השירותים. שוב. שוב מגע אחרון בשיער שוב רפרוף מברשת על הלחיים שוב מבריקה שפתיים ויוצאת לכיוון תחנת המוניות. בית המלון היה ממוקם ברחוב צדדי ושקט. אני נושמת עמוק ונכנסת אל חדר הכניסה האפלולי. הנה זה מתחיל. * * * מטפסת במדרגות הצרות המרופדות שטיח בורדו, הן מובילות אותי הלאה. קומה שנייה, דלת שנייה מימין. כך אמר ה-SMS. נעצרת על יד הדלת ו.. צוללת פנימה למערבולת הפנטסטית הזו הצפויה לי. נוקשת על הדלת. רחש מבפנים. הדלת נפתחת כדי חריץ ונעצרת. שקט מבפנים. אני דוחפת לאט את הדלת ופוערת את החדר מול עיני. התמונה שנגלית לעיני עוצרת נשימה.. ומשחררת אותה לאחר מספר שניות לרצף נשימות מהירות.. סוערות. * * * היא שכבה על המיטה, עירומה. ידיה ורגליה פרוסים, כל קצה קשור בחבל אל רגל מיטה. עיניה מכוסות, פיה חסום בגאג, שיערה פזור על כיסוי המיטה האדמדם. איקס אנושי, רך, מפתה, נושם בקצב מהיר.. מרוגש. היא יפייפיה! רכה, מלאה ונשית וממגנטת.. שקוע במראה נכנסתי פנימה, סוגרת את הדלת מאחוריי, מתקרבת אל המיטה כמהופנטת שולחת יד ומלטפת את השיער היא הצטמררה, נשימתה כבדה יותר. שדיה הלבנים הכבדים עולים ויורדים בחיות אירוטית. הרעש מאחור של נעילת מנעול הדלת מחזיר אותי למציאות ולנוכחות הנוספת שכמעט ושכחתי. הוא. הסתובבתי לפגוש מבט בוחן, מבודח, מרוגש, רך, מחושל. כהה. כמו בתיאור. חתיך. כמו ברכילויות. מעורר תאווה. כמו ששודר מההתכתבויות בינינו. ומאוד מאוד ממשי פתאום. נטול חייץ וירטואלי. הוא לא שם-על-מסך יותר. הוא איש. מאוד מאוד איש. אני מרוגשת עד כאב.. מנצלת את תירוץ ההתארגנות, מניחה את התיק על השרפרף הקרוב. מנתקת מבט ממנו אבל מרגישה אותו בוחן. לא עוזב. מתנשפת ופונה אליו. שוב מבטים מצטלבים. "אני אחכה עוד הרבה?" בדיוק הקול המתאים לתמונה הזו. לציור האנושי הזה. ידעתי מה אני אמורה לעשות.. למרות שלא קיבלתי כל הוראות מקדימות. הנשימות הכבדות מכיוון המיטה סיפרו מעט את מה שעובר שם.. על האישה הקשורה. שפחתו האהובה. האישה שעומדת לראשונה להתענג עם אישה אחרת. אני פונה אליה. בוחנת אותה כשאצבעותיי מתחילות לפרוף את כפתורי החולצה.. בעודי נשלפת מנעליי.. רואה את כיסוי העיניים. הוא רטוב. היא בוכה. הריגוש, ההשפלה, הציפייה מורטת העצבים.. אני מקנאה בה. מקנאה ופתאום כל כך מבינה.. רוצה לחבק אותה.. להרגיע.. מבינה את תפקיד הביניים שיש לי בסצנה הזו. בינו לבינה. תחתיו. מעט מעליה. המובילה. המנוסה.. המורעבת. אני עירומה עכשיו. עיניי עדיין נעוצות בגוף הנשי הרוטט מולי. "הסתובבי" הוא. נזרקת ממנה אליו שוב. עיניו בוחנות אותי לאט וביסודיות ואני מרגישה את האודם מתפשט מתחת לנמשים. מודעת פתאום למשקל היתר. לכל החלקים בגוף שאני לא אוהבת במיוחד.. מודעת פתאום לצורך הארכאי ההוא שצף ועולה. למצוא חן בעיניו.. רק לא לאכזב. הנה זה בא.. עוצמת עיניים ובורחת. עפעפיים חוסמים מציאות לרגע. "לא! פקחי עיניים!" הוא אומר. כל כך יודע צדיק נפש בהמתו.. הוא מנוסה.. לא לשכוח זאת. גם אם המפגש הזה חד פעמי – הוא ינהג בך כדום. אל תשכחי זאת – אני אומרת לעצמי. בלי ויתורים. הוא לא יוותר לך.. והריגוש מציף. מבפנים. מבפנים החוצה. הוא מתקרב ולראשונה מרגישה את מגע ידו עלי. נועצת מבט בפתח חולצתו.. אצבעותיו מתחילות במסען הבודק.. החוקר.. החודר לאורך גופי. כף רגלו פוערת מרווח גדול יותר בין רגליי.. אצבעותיו מגששות הלאה. פנימה.. אני משתנקת.. נהמה נשמעת מהמיטה.. הוא עוזב אותי לרגע וניגש אל המיטה.. אצבעותיו הספוגות בריחי מתקרבות אל אפה של שפחתו. "את מריחה את זה, שפחה? זה הריח שלה. אני מלטף אותה עכשיו. נוגע בה.." אני שומעת את דבריו ועיני נעצמות בכאב. בכאב שלה. הוא צף בחדר.. מציף את כולנו.. כאילו והייתי היא עייני מתחילות לדמוע. אני בוכה עכשיו איתה. עבורה עבורי עבור ההשפלה של שתינו.. <המשך יבוא בקרוב>