טריגר
אמא מכינה מרק, הילה שואלת 'למה את עצבנית?' מי יציל את הבית שלי? הסימן הראשון היה חוסר תאבון, ככה זה, אבא אמר לי, מי שחולה לא ממש רוצה לאכול. אוכלת, אמא הכינה מרק. תעסוקה, רק שתהיה תעסוקה, אם הגוף שלי יספח את עצמו לעצמו סימן שמשהו הולך בסדר. כמו פעם, כמו פעם, מה כמו פעם? שומדבר לא כמו פעם. איפה ההיא מפעם, שאמרה שתיתן לי קלונקס, הטיפשה. איך היה מתאים לי כדור עכשיו, אז, אתמול בלילות. להזריק לתוך הורידים חומר, מה זה משנה מה יהיה אח"כ, מה היה לפני, העיקר שיש לאן לברוח. מי יבכה עלייך כשתמות? אמא, את תבכי? את לא תכיני יותר מרק. מה זה משנה כבר, תגידי. חזרת, והאוכל שלך לא הצליח להציל אותי, הסירים לא מדברים, השתיקה שלך כן. סטופ. הרי למדת לדבר להגיון, תפני אליו. תפתי אותו, את טובה בזה. את יודעת שהגרעין הפנימי שלך יוכל לההיפך לשפך, דבש מתוק, לבן עם גבשושיות, כמו אז כמו מה שראית שיוצא לך מבין הרגליים. אפילו בפנים את טמאה. נו מה? פרסומת בשפה אחרת כבר לימדה אותך, אם את נקייה מבפנים את יפה מבחוץ. אבל במילים את טובה, דברי איתו, הוא מכיר גם את הצד השני שלך. אל תחתכי, אל תברחי לצד. תשארי באמצע. איפה ההיא עם הכדור? למה היא לא אומרת עכשיו בקול מודאג, הטיפשה, 'אני חושבת שאולי כדאי לתת לך קצת, את יכולה לבוא?'. הנה אני באה, הנה אני איפה את? איפה את, איפה את?! בתוך הערפילים, תמיד ערפילים ויש שמש בחוץ. איך זה הגיוני? שאלה רטורית. אולי יש דיכאון קיץ? תשני תשני, שינה של חמישים שעות, ימים, לילות. הגוף כבד. לאה. העיניים כואבות. הראש צורח. את עדיין עייפה. השינה, ככל שמתארכת, מתאבכת, כך נוזלת ממך יותר ויותר. תרוצי אחריה, זה כמו חור בפנים שלא מצליח להתמלא. סבתא מתקשרת לשאול ואני לא עונה. משאירה הודעה. רוצה לדעת מה קרה ואם היא אשמה. תמיד האשמה המבחילה הזו, המזוייפת. איך אפשר לגור כ"כ הרבה שנים תחת אותה קורת גג, לחלוק חיים ואף אחד לא מכיר את השני? ואולי זו רק את, הא? אולי רק את לא מכירה את עצמך, אותם. שוב האשמה הזו, הסיפוח העצמי, מבחיל. מבחיל לגמרי. איפה האקדח שלו, איפה? אם הייתה יכולה להיות דרך לא מכאיבה, משהו שלא דורש אומץ עילאי. מי יודע מה... אני לא מצליחה לחשוב. אז תדברי להגיון, בשביל זה הוא שם. הנה אין דרך כמו שאת רוצה, תחשבי למה קורה כל מה שקורה ואם את באמת מוכנה לתת לפתרון הזה להיות הפתרון שבנמצא. כי תמיד יכולים להיות עוד, נכון? נכון? אולי לאמא יש כדור? אולי לאבא? לא, אמא מכינה למטה במטבח אוכל, אבא יושב על המחשב, הקרביים שלו נקרעים. הכל שקט. אין מילים שמוחלפות. כמו סנסורים דקיקים, נקודות נקודות, מתעופפות, כמו פרח סבא שעושים לו פפפוווו כך אני קולטת את הבערה. מי יציל אותי? אולי אתה. אם תעמוד שם, תגיד הנה, הכנפיים שלי, את חתכת אותם. זה לא פלא, תמיד ידעתי. עכשיו כבר אין דרך חזרה. ואתה מה?, תתייסר אבל תמשיך הלאה. תמיד, תמשיך הלאה. זה עושה לי כאב של חור בגרון. דלקת, מוגלה, קוצים מחודדים משוייפים על המיתרים. ואתם? שקט. דברי אל ההגיון. אל תתעופפי. תחזרי לאמצע. לא לשחור ולא ללבן. לאפאחד אין כדור עכשיו. הילה שואלת 'למה את עצבנית?' איך הגעתי לכאן, האם זה באמת כמו שחשבת? כמו שאמרת? 'אני לא אתפלא'. לא, גם אני לא אתפלא. אבל אני לא רוצה את חוסר הפליאה. אני לא רוצה אותו. אני רוצה להתפלא. זה כל מה שאני רוצה. להתפלא. אולי אני באמת צריכה כדורים. "מי יציל את הבית שלי, אולי כל זה קורה לי בגללי... מי, יציל, את הבית שלי, אולי כל זה קורה לי בגללי..."
אמא מכינה מרק, הילה שואלת 'למה את עצבנית?' מי יציל את הבית שלי? הסימן הראשון היה חוסר תאבון, ככה זה, אבא אמר לי, מי שחולה לא ממש רוצה לאכול. אוכלת, אמא הכינה מרק. תעסוקה, רק שתהיה תעסוקה, אם הגוף שלי יספח את עצמו לעצמו סימן שמשהו הולך בסדר. כמו פעם, כמו פעם, מה כמו פעם? שומדבר לא כמו פעם. איפה ההיא מפעם, שאמרה שתיתן לי קלונקס, הטיפשה. איך היה מתאים לי כדור עכשיו, אז, אתמול בלילות. להזריק לתוך הורידים חומר, מה זה משנה מה יהיה אח"כ, מה היה לפני, העיקר שיש לאן לברוח. מי יבכה עלייך כשתמות? אמא, את תבכי? את לא תכיני יותר מרק. מה זה משנה כבר, תגידי. חזרת, והאוכל שלך לא הצליח להציל אותי, הסירים לא מדברים, השתיקה שלך כן. סטופ. הרי למדת לדבר להגיון, תפני אליו. תפתי אותו, את טובה בזה. את יודעת שהגרעין הפנימי שלך יוכל לההיפך לשפך, דבש מתוק, לבן עם גבשושיות, כמו אז כמו מה שראית שיוצא לך מבין הרגליים. אפילו בפנים את טמאה. נו מה? פרסומת בשפה אחרת כבר לימדה אותך, אם את נקייה מבפנים את יפה מבחוץ. אבל במילים את טובה, דברי איתו, הוא מכיר גם את הצד השני שלך. אל תחתכי, אל תברחי לצד. תשארי באמצע. איפה ההיא עם הכדור? למה היא לא אומרת עכשיו בקול מודאג, הטיפשה, 'אני חושבת שאולי כדאי לתת לך קצת, את יכולה לבוא?'. הנה אני באה, הנה אני איפה את? איפה את, איפה את?! בתוך הערפילים, תמיד ערפילים ויש שמש בחוץ. איך זה הגיוני? שאלה רטורית. אולי יש דיכאון קיץ? תשני תשני, שינה של חמישים שעות, ימים, לילות. הגוף כבד. לאה. העיניים כואבות. הראש צורח. את עדיין עייפה. השינה, ככל שמתארכת, מתאבכת, כך נוזלת ממך יותר ויותר. תרוצי אחריה, זה כמו חור בפנים שלא מצליח להתמלא. סבתא מתקשרת לשאול ואני לא עונה. משאירה הודעה. רוצה לדעת מה קרה ואם היא אשמה. תמיד האשמה המבחילה הזו, המזוייפת. איך אפשר לגור כ"כ הרבה שנים תחת אותה קורת גג, לחלוק חיים ואף אחד לא מכיר את השני? ואולי זו רק את, הא? אולי רק את לא מכירה את עצמך, אותם. שוב האשמה הזו, הסיפוח העצמי, מבחיל. מבחיל לגמרי. איפה האקדח שלו, איפה? אם הייתה יכולה להיות דרך לא מכאיבה, משהו שלא דורש אומץ עילאי. מי יודע מה... אני לא מצליחה לחשוב. אז תדברי להגיון, בשביל זה הוא שם. הנה אין דרך כמו שאת רוצה, תחשבי למה קורה כל מה שקורה ואם את באמת מוכנה לתת לפתרון הזה להיות הפתרון שבנמצא. כי תמיד יכולים להיות עוד, נכון? נכון? אולי לאמא יש כדור? אולי לאבא? לא, אמא מכינה למטה במטבח אוכל, אבא יושב על המחשב, הקרביים שלו נקרעים. הכל שקט. אין מילים שמוחלפות. כמו סנסורים דקיקים, נקודות נקודות, מתעופפות, כמו פרח סבא שעושים לו פפפוווו כך אני קולטת את הבערה. מי יציל אותי? אולי אתה. אם תעמוד שם, תגיד הנה, הכנפיים שלי, את חתכת אותם. זה לא פלא, תמיד ידעתי. עכשיו כבר אין דרך חזרה. ואתה מה?, תתייסר אבל תמשיך הלאה. תמיד, תמשיך הלאה. זה עושה לי כאב של חור בגרון. דלקת, מוגלה, קוצים מחודדים משוייפים על המיתרים. ואתם? שקט. דברי אל ההגיון. אל תתעופפי. תחזרי לאמצע. לא לשחור ולא ללבן. לאפאחד אין כדור עכשיו. הילה שואלת 'למה את עצבנית?' איך הגעתי לכאן, האם זה באמת כמו שחשבת? כמו שאמרת? 'אני לא אתפלא'. לא, גם אני לא אתפלא. אבל אני לא רוצה את חוסר הפליאה. אני לא רוצה אותו. אני רוצה להתפלא. זה כל מה שאני רוצה. להתפלא. אולי אני באמת צריכה כדורים. "מי יציל את הבית שלי, אולי כל זה קורה לי בגללי... מי, יציל, את הבית שלי, אולי כל זה קורה לי בגללי..."