אלומת האור
New member
טריגר
אתה לא יכול לפגוע בי עכשיו. לא עוד.
בילדה הקטנה שלא ידעה לחיות. ואיך להיות.
שקווים אמורפיים סרטטו את דמותה.
שלטיפות וחיבוקים ונשיקות וריחות ואוסמוזה.
ששתיקות. שתחנונים. ששתיקות. שבכי קורע לב.
של נומך. של תשוקה. של גועל. של חולי.
אתה לא יכול לפגוע בי עכשיו.
לא רוקדת על הקבר, לא שמחה, רבע מאה עברה, בכל זאת, וכל גבול אפשרי נפרץ, וכל הזיכרונות התערבלו בי, וכל החרא צף מבפנים ומבחוץ.
אני כל כך רוצה להיות אישה ללא עבר. מוכנה להסתפק גם בילדה ללא עבר.
אפשר לעשות שזה יהיה. עם עבודה קשה זה אפשרי.
שום דבר שמזכיר את אז. את האור ואת החושך. את החגים ואת סתימת הפיות. את ההתעלמות. את הצרחות. את הטשטוש. את הכמיהה. שום דבר. שום דבר לא מזכיר את השם שלי מאז.
אני רוצה שלא יהיה בכלל למה להתגעגע. שלא יהיה אז ועכשיו, שיהיה רק עכשיו. שהזיכרונות יימחקו, כי מי צריך אותם, יושבים על הלב בתוך שכבה של קרח ומעת לעת מבליחים בפלשבקים מיותרים.
אני רוצה לקבור את הכול. זה לא שמשהו ישתנה. הכול כבר אבוד. את מי שמת אי אפשר להשיב, גם לא את החיים. עולם כמנהגו נוהג.
שקט וקור מקפיא עצמות.
אני לא מאמינה להם יותר, לשוחרי השלום, למתככי המזימות. לא מאמינה יותר לאף אחד. מגייסת את כל הכוחות שאני יכולה כדי לשרוד עם הראש מעל למים, אז שלא יפריעו לי עכשיו בבקשה.
אין לי מספיק כוח לאסוף את עצמי, לצלוף ולהיצלף. כל כך מיותר.
אלו פצעים שלעולם לא יגלידו, הם תמיד יהיו כמו צלקות למזכרת שאף אחד לא רוצה לזכור. הם תמיד ידממו כשרוח תחלוף בבשרי, אני לא זקוקה למעיין של דם שינבע מהם. הספיק לי, די.
אני רוצה שקט. אני רוצה לברוא את עצמי כאילו לא הייתי ברחם מעולם. כאילו לא ניתן לי שם עם לידתי. כאילו המתים לא מתו, הם סתם רחוקים. אני לא רוצה עבר. לא טוב ולא רע. תנו למתים לחיות בשלום בקברם, אל תעירו אותם פן יבולע לכם. ולי.
זה לא שלא הייתי רוצה, זה שנמאס לי לרצות ולקוות ולייחל - ולהתאכזב שוב ושוב ושוב ושוב ממה שלא יקרה.
זה לא שלא הייתי צריכה, אבל כבר אין למה לצפות. אין ממי לבקש. אין מה להצטרך. אין צורך יותר להעמיד פנים.
אני רוצה לברוח. לברוח מעצמי, ממה שידעתי, ממה שקרה.
נתקעתי על איזה גיל אי שם ואני מתקשה לצאת, לגדול. לא הרשו לי לגדול, ציפו שאהיה גדולה. הייתי. נגמר.
אז לא, אתם לא יכולים לפגוע בי עכשיו. התרחקתם מספיק בשביל להרוס את שביבי האמונה שנותרו משתלשלים מהתקרה על חוטים שמשוועים ליפול לקרקע מרוב כובד.
אני לעצמי, לא הייתה לי ברירה. ואפילו לעצמי איני עוד.
לא עכשיו. אולי לא בכלל, אבל לא עכשיו.
דיממתי מספיק עד שכמעט לא נותר דבר.
תנו לעבר להישאר בעבר.
אני לא אחגוג על הקבר, אני לא ארקוד עליו.
מעולם לא שמחתי לאיד ואינני שמחה. בכלל.
אני פשוט רוצה לשמור על עצמי.
כי ככה.
אולי פעם זה יהיה אחרת, אבל לא היום.
אולי פעם אני אהיה מסוגלת לראות - לא התכוונתם להיות אכזריים, מישהו התאכזר אליכם בעצמו. אולי פעם אני אבין. אולי פעם אני אסלח.
עכשיו המדוזות אוכלות אותי מבפנים ומבחוץ ואין לי טיפה של סבלנות או זמן לנסות לעקור כל אחת ואחת.
אני נותנת לזה להיות ומתכופפת, מחכה שיעבור.
-----------------------------------------------------
אני מניחה שרוב הקוראים פה אינם מבינים על מה אני מדברת. לא נורא, העיקר שהוצאתי. ומי שקורא ומבין, יודע שאני מתכוונת אליו.
אני לא שונאת, פשוט לא נותר בי כוח.
ותאזינו למילים של השיר המצורף. שוב - מזהירה שהקליפ טריגרי, ואפילו מאוד.
אתה לא יכול לפגוע בי עכשיו. לא עוד.
בילדה הקטנה שלא ידעה לחיות. ואיך להיות.
שקווים אמורפיים סרטטו את דמותה.
שלטיפות וחיבוקים ונשיקות וריחות ואוסמוזה.
ששתיקות. שתחנונים. ששתיקות. שבכי קורע לב.
של נומך. של תשוקה. של גועל. של חולי.
אתה לא יכול לפגוע בי עכשיו.
לא רוקדת על הקבר, לא שמחה, רבע מאה עברה, בכל זאת, וכל גבול אפשרי נפרץ, וכל הזיכרונות התערבלו בי, וכל החרא צף מבפנים ומבחוץ.
אני כל כך רוצה להיות אישה ללא עבר. מוכנה להסתפק גם בילדה ללא עבר.
אפשר לעשות שזה יהיה. עם עבודה קשה זה אפשרי.
שום דבר שמזכיר את אז. את האור ואת החושך. את החגים ואת סתימת הפיות. את ההתעלמות. את הצרחות. את הטשטוש. את הכמיהה. שום דבר. שום דבר לא מזכיר את השם שלי מאז.
אני רוצה שלא יהיה בכלל למה להתגעגע. שלא יהיה אז ועכשיו, שיהיה רק עכשיו. שהזיכרונות יימחקו, כי מי צריך אותם, יושבים על הלב בתוך שכבה של קרח ומעת לעת מבליחים בפלשבקים מיותרים.
אני רוצה לקבור את הכול. זה לא שמשהו ישתנה. הכול כבר אבוד. את מי שמת אי אפשר להשיב, גם לא את החיים. עולם כמנהגו נוהג.
שקט וקור מקפיא עצמות.
אני לא מאמינה להם יותר, לשוחרי השלום, למתככי המזימות. לא מאמינה יותר לאף אחד. מגייסת את כל הכוחות שאני יכולה כדי לשרוד עם הראש מעל למים, אז שלא יפריעו לי עכשיו בבקשה.
אין לי מספיק כוח לאסוף את עצמי, לצלוף ולהיצלף. כל כך מיותר.
אלו פצעים שלעולם לא יגלידו, הם תמיד יהיו כמו צלקות למזכרת שאף אחד לא רוצה לזכור. הם תמיד ידממו כשרוח תחלוף בבשרי, אני לא זקוקה למעיין של דם שינבע מהם. הספיק לי, די.
אני רוצה שקט. אני רוצה לברוא את עצמי כאילו לא הייתי ברחם מעולם. כאילו לא ניתן לי שם עם לידתי. כאילו המתים לא מתו, הם סתם רחוקים. אני לא רוצה עבר. לא טוב ולא רע. תנו למתים לחיות בשלום בקברם, אל תעירו אותם פן יבולע לכם. ולי.
זה לא שלא הייתי רוצה, זה שנמאס לי לרצות ולקוות ולייחל - ולהתאכזב שוב ושוב ושוב ושוב ממה שלא יקרה.
זה לא שלא הייתי צריכה, אבל כבר אין למה לצפות. אין ממי לבקש. אין מה להצטרך. אין צורך יותר להעמיד פנים.
אני רוצה לברוח. לברוח מעצמי, ממה שידעתי, ממה שקרה.
נתקעתי על איזה גיל אי שם ואני מתקשה לצאת, לגדול. לא הרשו לי לגדול, ציפו שאהיה גדולה. הייתי. נגמר.
אז לא, אתם לא יכולים לפגוע בי עכשיו. התרחקתם מספיק בשביל להרוס את שביבי האמונה שנותרו משתלשלים מהתקרה על חוטים שמשוועים ליפול לקרקע מרוב כובד.
אני לעצמי, לא הייתה לי ברירה. ואפילו לעצמי איני עוד.
לא עכשיו. אולי לא בכלל, אבל לא עכשיו.
דיממתי מספיק עד שכמעט לא נותר דבר.
תנו לעבר להישאר בעבר.
אני לא אחגוג על הקבר, אני לא ארקוד עליו.
מעולם לא שמחתי לאיד ואינני שמחה. בכלל.
אני פשוט רוצה לשמור על עצמי.
כי ככה.
אולי פעם זה יהיה אחרת, אבל לא היום.
אולי פעם אני אהיה מסוגלת לראות - לא התכוונתם להיות אכזריים, מישהו התאכזר אליכם בעצמו. אולי פעם אני אבין. אולי פעם אני אסלח.
עכשיו המדוזות אוכלות אותי מבפנים ומבחוץ ואין לי טיפה של סבלנות או זמן לנסות לעקור כל אחת ואחת.
אני נותנת לזה להיות ומתכופפת, מחכה שיעבור.
-----------------------------------------------------
אני מניחה שרוב הקוראים פה אינם מבינים על מה אני מדברת. לא נורא, העיקר שהוצאתי. ומי שקורא ומבין, יודע שאני מתכוונת אליו.
אני לא שונאת, פשוט לא נותר בי כוח.
ותאזינו למילים של השיר המצורף. שוב - מזהירה שהקליפ טריגרי, ואפילו מאוד.
