מישהי יקרה
את לא אשמה שהיו לך הורים איומים כאלה!
ביש מזל שנולדת למשפחה כזאת, להורים כאלה. חוסר הביטחון והשנאה העצמית שלך מובנים היטב לאור סיפור ילדותך העצוב.
אבל ההורים שלך מתו. ועכשיו את צריכה ליצור לעצמך סיפור חדש, פשוט כי את היחידה שיכולה!
את חייבת להלחם עלייך, מישהי. את יכולה. יש לך כח. נעזור לך ככל יכולתנו אבל העבודה העיקרית היא שלך. ואת זו שתהני מהפירות.
ברור שעם הורים כאלה, התחתנת עם בעל שיש לו הורים כמו שתיארת. את המציאות של ההורים שלך ושל ההורים שלו לא תוכלי לשנות. אבל את המצב החברתי הבעייתי מאוד שלך וחלקים מהקשר המשפחתי שלך - לפחות את אלה שיועילו לילדים שלך - את יכולה לשנות עם הרבה אומץ.
במקום להאמין שהערך העצמי שלך יגדל כתוצאה מלעשות תואר שני (ולבזבז על כך כל כך הרבה אנרגיות. טוב, מילא, את כבר בסוף ולא נעצור את זה, אבל מלכתחילה לא היה שייך להאמין שהפיתרון יבוא משם...), היית צריכה להילחם על חייך בטיפול פסיכולוגי שישנה את המיומנויות החברתיות שלך.
יש לך בעיה תקשורתית שגורמת למשפחת בעלך לא לסמפט אותך (בנוסף לכך שהם לא מסמפטים את בנם שלהם), ולחברים לא להתחבר אלייך. כשלי היתה בעיה חברתית, התבוננתי הרבה על ההתנהגות של המכרים שלי והשוויתי לזו שלי, כדי ללמוד איפה בעיית ההתנהגות שלי. וזה בנוסף לשינוי חשיבה שעברתי אצל פסיכולגים, שלימדו אותי לשנות את התפיסה שלי את עצמי ככל שאפשר. לא הפכו אותי מהקצה לקצה לאוהבת את עצמי, אבל חיברו אותי לאהבה עצמית עד כמה שאפשר.
כשכולם הסבירו לי שקבלה עצמית והערכה עצמית כפי שאני היא המפתח לחברים ולהערכה מהסביבה, האמנתי לזה ולמדתי את זה, ולא דחיתי את זה כל הזמן בשם ההנאה לבכות על מר גורלי ולהרגיש שחור ומסכנה ודחויה ולהאשים את כל העולם ברוע. זיהיתי את ההנאה הזו והתרחקתי ממנה כמו מאש. זיהיתי את הרצון להאשים את זולתי ולמדתי את ההיפך הגמור - לחפש את החלק שלי בכל אינטרקציה ולצמוח משם, בעצמי. לא "לשנות את זולתי".
את עסוקה ברצון לשנות את זולתך - כל זולתך - ולא מצליחה ללמוד את התפקיד שלך שאנו מנסים להעביר לך אותו במשך זמן רב.
אני מקווה בשבילך שיום אחד תפנימי את המסר הזה ותתחילי לשנות את איכות חייך, עד שתהיי במצב שלי - שאני בורחת מרוב הזמנות לחג ולא יודעת את מי לקבל ואת מי לדחות.
את לא אשמה שהיו לך הורים איומים כאלה!
ביש מזל שנולדת למשפחה כזאת, להורים כאלה. חוסר הביטחון והשנאה העצמית שלך מובנים היטב לאור סיפור ילדותך העצוב.
אבל ההורים שלך מתו. ועכשיו את צריכה ליצור לעצמך סיפור חדש, פשוט כי את היחידה שיכולה!
את חייבת להלחם עלייך, מישהי. את יכולה. יש לך כח. נעזור לך ככל יכולתנו אבל העבודה העיקרית היא שלך. ואת זו שתהני מהפירות.
ברור שעם הורים כאלה, התחתנת עם בעל שיש לו הורים כמו שתיארת. את המציאות של ההורים שלך ושל ההורים שלו לא תוכלי לשנות. אבל את המצב החברתי הבעייתי מאוד שלך וחלקים מהקשר המשפחתי שלך - לפחות את אלה שיועילו לילדים שלך - את יכולה לשנות עם הרבה אומץ.
במקום להאמין שהערך העצמי שלך יגדל כתוצאה מלעשות תואר שני (ולבזבז על כך כל כך הרבה אנרגיות. טוב, מילא, את כבר בסוף ולא נעצור את זה, אבל מלכתחילה לא היה שייך להאמין שהפיתרון יבוא משם...), היית צריכה להילחם על חייך בטיפול פסיכולוגי שישנה את המיומנויות החברתיות שלך.
יש לך בעיה תקשורתית שגורמת למשפחת בעלך לא לסמפט אותך (בנוסף לכך שהם לא מסמפטים את בנם שלהם), ולחברים לא להתחבר אלייך. כשלי היתה בעיה חברתית, התבוננתי הרבה על ההתנהגות של המכרים שלי והשוויתי לזו שלי, כדי ללמוד איפה בעיית ההתנהגות שלי. וזה בנוסף לשינוי חשיבה שעברתי אצל פסיכולגים, שלימדו אותי לשנות את התפיסה שלי את עצמי ככל שאפשר. לא הפכו אותי מהקצה לקצה לאוהבת את עצמי, אבל חיברו אותי לאהבה עצמית עד כמה שאפשר.
כשכולם הסבירו לי שקבלה עצמית והערכה עצמית כפי שאני היא המפתח לחברים ולהערכה מהסביבה, האמנתי לזה ולמדתי את זה, ולא דחיתי את זה כל הזמן בשם ההנאה לבכות על מר גורלי ולהרגיש שחור ומסכנה ודחויה ולהאשים את כל העולם ברוע. זיהיתי את ההנאה הזו והתרחקתי ממנה כמו מאש. זיהיתי את הרצון להאשים את זולתי ולמדתי את ההיפך הגמור - לחפש את החלק שלי בכל אינטרקציה ולצמוח משם, בעצמי. לא "לשנות את זולתי".
את עסוקה ברצון לשנות את זולתך - כל זולתך - ולא מצליחה ללמוד את התפקיד שלך שאנו מנסים להעביר לך אותו במשך זמן רב.
אני מקווה בשבילך שיום אחד תפנימי את המסר הזה ותתחילי לשנות את איכות חייך, עד שתהיי במצב שלי - שאני בורחת מרוב הזמנות לחג ולא יודעת את מי לקבל ואת מי לדחות.
