טריגר

מישהי1631

New member
אתן כל-כך מעודדות שאין לי מילים,

נשמות טובות שכמותכן.
אני חושבת שהבעיה משולבת - נולדתי עם קשיים חברתיים והם הוחמרו עם יחס לא נכון ועם טיפול מועט מדי.
הבעיה, וכתבתי על כך, שאין לי הישגים ואני לא צעירה כלל. בגילי הייתי צריכה להיות בין הדוקטורים/פרופסורים שבוחנים ולא סטודנטית שנבחנת.
אופירה - אני לא מכירה מקרוב את החברה הדתית, אבל אולי שם מתייחסים פחות להישגים חומריים ולתארים?
לדוגמא: היינו אצל זוג חברים (שפוגשים אותנו לעיתים רחוקות, כמו כולם, לצערי). והיה זוג נוסף. משך שעות לא חדלו לדבר על נסיעות לחו"ל, שיפוצים בבית וקניות באינטרנט. שני הזוגות עובדים במקצועות נחשבים, בתחומים ריאליים שהידע לי בהם הוא ברמה של כתה ב' בערך, ונהנים מירושות.
לא היה לי דבר לתרום לשיחה.
ועוד דוגמא - הבעל של אחותי, שסיפר כיצד התארח אצל מישוה עם קריירה, משפחה עשירה ודירה עם קירות מזכוכית. ואך העיניים שלו נצצו בקנאה כשהוא אמר: "אם רק היו לי קירות כאלה..."
 

אופירA

New member
מנהל
אני לא קוראת שירים ארוכים

ואם אין לי כסף, ויש אנשים ששופטים אחרים לפי כמה הם השיגו כלכלית - אז הם לא חברים שלי. לא כי אני נפגעת מהשיפוטיות שלהם, אלא כי הם לא מעניינים אותי.
אני לא תולה את המוצלחות של אף אחד בעיני במצבו הכלכלי. מי כמוני יודע עד כמה זה תלוי בהחלטה משמיים, שאינה תלויה באף אחד, וכל מי שמנכס לעצמו את ההצלחות הכלכליות שלו נלעג ופתטי בעיני בהתאם.
כך שתחושת מוצלחות עקב מצב כלכלי היא פתטית ואינה הגיונית, ומי שסובל ממנה, מוטב שייפטר ממנה במהירות. ואותו כנ"ל לגבי תחושת חוסר מוצלחות עקב מצב כלכלי!
אם אני יודעת מה אני שווה, אני בחיים לא ארגיש פחות שווה בחברה של אנשים עם יותר כסף או תארים. להיפך, ברוב המקרים אני ארגיש שווה יותר מהם.

אז מתי הבעיה? לא כשאין כסף או תואר. אלא כשאני מרגישה לא שווה.
לכן הסברתי שגם אם יהיו לה קירות זכוכית מפה ועד הונולולו, ושיירת כלי רכב, היא לא תרגיש יותר שווה בגלל זה, כי היא לא מרגישה שווה בגלל שהיא לא מרגישה שווה, ולא בגלל הקירות והמכוניות.
 

אופירA

New member
מנהל
מצידי, תתחברי עם נשים דתיות

שם לא טמון הפיתרון לבעיה החברתית שלך. אבל אם זה מקל עלייך - בכבוד.

אני לא נולדתי למשפחה חרדית, ואחותי היחידה ממש לא חרדית, ושתינו לא מחזיקות בתואר אחד ויחידי, ולא מרגישות בו שום צורך (ושתינו מסתכלות מוזר על מישהי שמנסה להתנשא עלינו בגלל שלה יש תואר ועבודה בקפוט חולים...). גם לבעלך אין שום תואר, וגם לאחותו. אז מה עניין התארים נפל על ראשך?
אם לא היו התארים, אז היה הקירות מזכוכית. לכל החילוניים יש קירות מזכוכית? בן אדם לא יהיה מאושר אם לא יהיו לו קירות מזכוכית?
אם זה מה שיש לחברים שלכם לדבר עליו, באמת הייתי משתעממת ובוחרת חברים אחרים.
 
הזווית שלי

מנסיוני, גם בחברה הדתית נפוצים מאוד נושאי שיחה שמי שאין לו כסף לא שותף להם. גם אצלנו אנשים קונים בונים משפצים ומרחיבים, ולשיחה על בניה ושיפוץ אין לי סיכוי להיות שותפה. לא מדובר על קירות מזכוכית - אבל כן קירות משלהם.. למען האמת, גם בשיחות על בגדים ונעליים אני מוצאת את עצמי בחוץ רוב הפעמים, וגם בשיחות על מקומות בילוי לכל המשפחה. אבל מה שכן, אך פעם לא הרגשתי שמדדו את ערכי במובנים של כסף ונכסים ולא הרגשתי צורך להשתוות למישהו מבחינה כלכלית כדי להרגיש בעלת ערך. מה גם , שרוב המשפחות החרדיות שאני מכירה די עניות בסך הכל. אני יותר עניה, כן , אבל הפער לא כזה קורע עיניים . כי גם אלה שיש להם כסף לקנות בית ולהחזיק רכב - זהו, פה זה נגמר . הם לא יוכלו להרשות לילדיהם חוגים, למשל (ואני כן מרשה חוק לילד ). אז אני לא מרגישה לגמרי מקופחת בהשוואה, גם כשאובייקטיבית יש לי הרבה פחות.
 
הייתי שמחה

לו היינו מצליחות לעשות יותר מלעודד אותך לכמה רגעים עד שעות.
כן, יש אנשים שנולדו עם בעיה אורגנית המתבטאת בחוסר הבנה חברתית. אני לא יודעת אם את כזו. אני חושבת שכרגע, אין טעם לעסוק בזה, כי את כל כך שונאת את עצמך, ומרגישה כל כך עלובה וחסרת ערך, נחותה ביחס לכל אדם אחר בעולם הזה - שזה בלבד מסביר היטב את קשייך החברתיים.
את כל כך שונאת את עצמך שאת אפילו לא מוכנה לכעוס על היחס לו "זכית" מהורייך, גם בזה את מאשימה את עצמך באומרך שנולדת פגומה ובלתי ניתנת לאהבה.

כואב הלב עלייך. לא בגלל הכסף.
גם לי ולעוד כותבים פה אין הרבה ממנו ואיננו מרגישים אומללים בגלל זה.
החברה ברובה לא שופטת אנשים על פי קריטריונים כאלה, גם אם כך את חושבת - זו התרשמות סובייקטיבית שלך ולא האמת האובייקטיבית והמוחלטת.
ובכלל, קירות זכוכית מתלכלכים נורא מהר ונראים מג'ויפים ולא אסתטיים אלא אם כן מעסיקים מנקה חלונות במשרה מלאה...
כואב לי הלב עלייך כי את מתעקשת לתלות את ערכך בעניינים כמו כסף, תארים, נכסים וסיפורי מסע.
אחד הדברים החשובים שאופירה לימדה אותי, זה להוקיר את הערך העצום שיש במסע עצמו. המסע שמתחיל מנקודה נמוכה למדי, בו אני רואה את עצמי דרך עיניה הביקורתיות של אמא שלוחשת באזניי "את לא מספיק טובה. לא מספיק טובה להיות הילדה שלי" ואני מוסיפה בשקט "לא מספיק טובה להיות בכלל" - אל עבר המקום הזה, "אי שם מעבר לקשת" בו אני מאמינה שיש לי זכות קיום וזכות לאהבה וזכות לא להתנצל על האוויר שאני נושמת. המסע עדיין נמשך ואולי יימשך כל החיים וזו זכות לחוות אותו. הוא נותן משמעות לכל הסבל.
לא בחרתי להוולד לזוג הורים צעירים וחסרי מודעות, לא בחרתי להוולד לאשה שזה הרגע יצאה מבית הוריה הקשה והשליכה את כל אומללותה על התינוקת הממשית שלה, שכנראה היתה שונה מהתינוקת המפונטזת. אבל זו לא אשמתי שלא התאמתי לפנטזיה שלה, כי התפקיד של תינוק הוא פשוט להיות. לא להתאים לשום ציפיות ולא לכסות שום בור ולא להוות חוויה מתקנת לכלום. פשוט להיות. אם ההורים שלי ושלך ושל עוד הרבה אחרים לא היו בוגרים מספיק להבין זאת, ועל הדרך גרמו לנזק עצום - האחריות שלנו כבוגרים היא לתקן. ללמד את עצמינו שאנחנו כן שווים. שאנחנו בעלי ערך. שאנחנו ראויים לאהבה.

לא ביום אחד נשנה את ההערכה העצמית הנמוכה שלנו, אלא בתהליך ארוך ומתמשך. אבל אנחנו חייבים להלחם בתחושת חוסר הערך ובשום פנים ואופן לא להתמסר אליה.
כל כך הייתי רוצה שתפנימי את זה.
 

מישהי1632

New member
טריגר

וסליחה על החפירה. אתם פורום מקצועי ומקסים ואין לי עם מי לדבר. מצב הרוח הרע שנפלתי אליו בחג היה תקדים אפילו בשבילי. פתאום הבנתי איך חשים אנשים שמחליטים לסיים... הרגשה שיהיה רע לתמיד, חוסר ערך מוחלט, שהחיים שלי הם תאונת עבודה מזופתת (ההורים שלי סיפרו לי שהייתי "תאונה", איך סבתא שלי הציעה שיעשו הפלה, איזו תינוקת איומה הייתי ובכלל - אני צריכה להודות להם שלא שלחו אותי למוסד. דרך יפה ליצור בטחון עצמי...).
תהיתי לעצמי, בחג ולפניו, לשם מה עשיתי את כול הניתוחים. כדי להישאר בחיים ו"להנות" מדחייה חברתית? קריסה כלכלית? חוסר קריירה? עלבונות? פשפשים בכול הבית? חמסין בלי מזגן? כמה "נורא" אם הייתי מפסידה את כול זה.
אני יודעת שיש לי אחריות כלפי הילדים שלי, בעיקר הבן הצעיר. אבל המפחיד הוא, שבמהלך החג היה לי ערפל בראש. חושך. לא ראיתי אף אחד. הייתי כמעט משוכנעת שאף אחד לא צריך אותי. שהעולם ימשיך יפה מאד בלעדי. כשעבר החג וחזרתי לעבודה התעשתתי קצת, אבל התחושה הייתה מפחידה מאד. היו מתאבדים במשפחה שלנו, משני הצדדים, ואני דואגת.
 


 
תודה.

למרות שאני באמת לא מרגישה כלום כשאני כותבת את זה. עובדה יבשה שאני לא מסוגלת להתאבל או לכאוב עליה.
 

מישהי1631

New member
בנות יקרות,

נתתן הרבה חומר למחשבה ושוב - עידוד וסימון דרך, לנסות לצאת מחוסר ההערכה העצמית. תרצו לספר על הילדות שלכן? מה היקשה עליכן? איך זה השליך על הבגרות?
 
היה רע, נקודה. הכל היה רע.

רע וקשה ובודד. קשה לי לחשוב על התקופה ההיא. הייתי דחויה ושנואה. הוריי בזו לי ולפעמים גם ממש תעבו אותי, כל אחד מהם בדרכו ומסיבותיו...
איך זה השליךלעלי בבגרות נראה לי שכבר אין צורך לספר, זה ידוע.
בהצלחה, מישהי. אל תוותרי.
 
אצלי דווקא לא הכל היה רע.

טיפלו בי מאד יפה. היינו טייפקאסט של משפחת מעמד ביניים בשנות השבעים והשמונים. הורים עובדים, שלושה ילדים, כלב ורכב בחניה. היו לי בגדים, ספרים , משחקים, הכל. היו ארוחות שישי משפחתיות, טיולים בשבתות ונסיעות לים. כשהתקשיתי במתמטיקה הביאו לי מורה פרטית. כשהיו לי פצעי בגרות לקחו אותי לקוסמטיקאית. כשסבלתי מכאבי ראש רצו איתי בין רופאים למיליון בדיקות. הכל בסדר. מתח, זו היתה המסקנה. הילדה עצבנית.
מה עוד היה? צעקות בלי סוף. מכות. ביקורת אינסופית. ברוגזים ארוכים, התעלמות מוחלטת מנוכחותי למשך כמה ימים, כשהתחצפתי. איומים לשלוח אותי לפנימיה. אפשר לומר שהייתי הסדין האדום שלה ולא ממש הבנתי למה.
מה לא היה? חום, חיבוק, מילים רכות. התפעלות, הזדהות, אמפתיה. תיקוף של רגשות או אפילו התייחסות אליהם.
וגרוע מכל, הניכור. היא חזרה ואמרה שאין בי שום חלק ממנה. חוויתי את עצמי כמו גוף זר.
אבי, כשלעצמו, היה הורה טוב. הוא שיחק איתנו ולקח אותנו לרכיבות על אופניים. הוא אדם רגוע ונדיר מאד שמרים את הקול. את רוב שנות ילדותי הוא בילה בהגנה על אימי מפני העצבים שגרמתי לה. אז קשה לי לראות אותו במנותק ממנה, למרות שכשלעצמו הוא בהחלט היה "טוב דיו"
 
יפה שאת רואה מורכבות.

אולי גם אני אגיע לזה פעם. מניחה שגם אצלי בתוך ה"שחור" היו הרבה גוונים שונים שראויים להתייחסות אינדיבידואלית. ואולי היו גם דברים טובים. כרגע לא מסוגלת להישיר מבט ולהתבונן בתקופה הזאת, זה כמו חור שחור ששואב כל קרן אור נשלחת לכיוונו ולא ניתן להתבונן בו.
 
אני יודעת בראש שלמסע

אמורה להיות משמעות אבל לא מרגישה אותה בפה ובגוף. כלומר ההבנה הזו לא ירדה ללב שלי
 
מישהי יקרה,

את לא אשמה שהיו לך הורים איומים כאלה! איזה מן הורים אומרים לתינוקת שלהם "רעה"?
איזה מן הורים אומרים לביתם שהיא צריכה להודות להם שלא שלחו אותה למוסד?
ביש מזל שנולדת למשפחה כזאת, להורים כאלה. חוסר הביטחון והשנאה העצמית שלך מובנים היטב לאור סיפור ילדותך העצוב.
אבל ההורים שלך מתו. ועכשיו את צריכה ליצור לעצמך סיפור חדש, פשוט כי את היחידה שיכולה!
את חייבת להלחם עלייך, מישהי. את יכולה. יש לך כח. נעזור לך ככל יכולתנו אבל העבודה העיקרית היא שלך. ואת זו שתהני מהפירות.
תרגישי טוב
 
למעלה