אלומת האור
New member
טריגר
תחרות צילום של סוכות וקישוטים.
ילדים.
מאכלים.
נורות צבעוניות.
משפחה.
מתנות.
ארבעת המינים מיטלטלים ברחובות בידיהם של אנשים ממהרים.
חג. ערב חג.
לאן כולם ממהרים?
מבצעים בחלונות ראווה.
הרבה דוכנים של מתנות.
אוכל. הרבה אוכל.
אני לא מפסיקה לאכול, כי חוץ מאוכל שום דבר שכתבתי למעלה לא נוגע לי ולא שייך אליי, לא חלק מהחיים שלי. אוכל, תרופות ושינה. ואני רוצה לחיות, ואני הורגת את עצמי כי ככה אי אפשר. כאבים ובחילות, ואני 'רק' אכלנית כפייתית, אני לא מוציאה שום דבר באופן יזום, והכבדות הורגת אותי.
ואנשים - שוב - מבקשים ממני דברים שאני לא יכולה או לא רוצה לתת, וכשאני מסרבת, גורמים לי להרגיש רעה וטיפשה וקטנה, ואולי בפעם הראשונה בחיים שלי אני ממלמלת ומגמגמת 'לא' קטן ורופס. ויש שממשיכים לדרוש וצועקים ויש שמטיחים בי קללות של ממש וזורקים עליי דברים אישיים מאוד שחלקתי בפורומים ומשתמשים בהם נגדי, שזו התועבה הכי מכוערת או אולי מכוערת למדיי שיש באינטרנט.
ואף פעם לא לזכור איזה יום היום, כי החגים המחורבנים מתערבבים עם סופי שבוע, והכול כל כך מחורבן וחשוך, והאוכל סותם הכול.
אבל אי אפשר לאכול ככה יותר. אי אפשר. נכון שאני גומלת את עצמי ממה שאפשר ומתמידה לא רע
, אבל הכמויות, והחומרים האחרים שאני מכניסה... אני עומדת להתפוצץ, הגוף שלי מופקע ממני שוב לטובת החומרים האלה שאני מכניסה בניגוד מוחלט לכל היגיון רק מפני שאני לא יכולה להתמודד עם מה שהמציאות דורשת ממני. ואם קצת טוב לוקח פיקוד, הרע מיד יוצא למלחמה ולוקח בגדול.
סוכות.
החג הזה לוקח אותי בערך שלושים שנה אחורה ואפילו טיפה יותר.
סוכה שאבא בנה לי כל שנה בחדר שבו גדלתי, עם מוטות ברזל וסדינים מסביב, ולא שכח גם נורות צבעוניות, ובפנים טייפ, דפים, צבעים, ובחוץ תיבת מכתבים שאנשים יוכלו להשאיר לי פתקים. ואכלתי שם ושרצתי שם כל הימים והייתי מאושרת. מין אושר כזה שהיה כל כך נדיר, שידעתי שלא יימשך לנצח, שלא הבנתי.
מה היה לי אז.
אני גדלה ומתבגרת, הגוף שלי מזדקן ואני מתקשה לשאת את עצמי. אני כל כך כבדה וכבד לי.
היום ראיתי תינוקת מדדה סביב אמה ורוצה לישון, מנג'זת. נזכרתי למה אני שמחה שאין לי ילדים, הרעש הטריף אותי ואני לא מפרצפת לתינוקות ולילדים, אם בכלל אני מתייחסת אליהם כמו למבוגרים ולא מדברת בשפה תינוקית נפוצה.
והבנתי משהו מביך. מה אתי? למה אותי אף אחד לא לוקח על הידיים ומציע לי לישון? המבוגרים האלה, אני לא חלק מהם אפילו שרובם צעירים ממני. סוף העשרים עד סוף השלושים, כולם. כולם. ואני בצד השני של המתרס, רוצה ורוצה, רק שיאהבו אותי, שיפנקו אותי, שפעם אחת בחיים האלה יפסיקו לצרוח עליי ולדרוש ממני דברים שאני לא יכולה לתת. שפעם אחת יעשו את זה כמו שצריך וטוב.
פעם אחת.
תחרות צילום של סוכות וקישוטים.
ילדים.
מאכלים.
נורות צבעוניות.
משפחה.
מתנות.
ארבעת המינים מיטלטלים ברחובות בידיהם של אנשים ממהרים.
חג. ערב חג.
לאן כולם ממהרים?
מבצעים בחלונות ראווה.
הרבה דוכנים של מתנות.
אוכל. הרבה אוכל.
אני לא מפסיקה לאכול, כי חוץ מאוכל שום דבר שכתבתי למעלה לא נוגע לי ולא שייך אליי, לא חלק מהחיים שלי. אוכל, תרופות ושינה. ואני רוצה לחיות, ואני הורגת את עצמי כי ככה אי אפשר. כאבים ובחילות, ואני 'רק' אכלנית כפייתית, אני לא מוציאה שום דבר באופן יזום, והכבדות הורגת אותי.
ואנשים - שוב - מבקשים ממני דברים שאני לא יכולה או לא רוצה לתת, וכשאני מסרבת, גורמים לי להרגיש רעה וטיפשה וקטנה, ואולי בפעם הראשונה בחיים שלי אני ממלמלת ומגמגמת 'לא' קטן ורופס. ויש שממשיכים לדרוש וצועקים ויש שמטיחים בי קללות של ממש וזורקים עליי דברים אישיים מאוד שחלקתי בפורומים ומשתמשים בהם נגדי, שזו התועבה הכי מכוערת או אולי מכוערת למדיי שיש באינטרנט.
ואף פעם לא לזכור איזה יום היום, כי החגים המחורבנים מתערבבים עם סופי שבוע, והכול כל כך מחורבן וחשוך, והאוכל סותם הכול.
אבל אי אפשר לאכול ככה יותר. אי אפשר. נכון שאני גומלת את עצמי ממה שאפשר ומתמידה לא רע
סוכות.
החג הזה לוקח אותי בערך שלושים שנה אחורה ואפילו טיפה יותר.
סוכה שאבא בנה לי כל שנה בחדר שבו גדלתי, עם מוטות ברזל וסדינים מסביב, ולא שכח גם נורות צבעוניות, ובפנים טייפ, דפים, צבעים, ובחוץ תיבת מכתבים שאנשים יוכלו להשאיר לי פתקים. ואכלתי שם ושרצתי שם כל הימים והייתי מאושרת. מין אושר כזה שהיה כל כך נדיר, שידעתי שלא יימשך לנצח, שלא הבנתי.
מה היה לי אז.
אני גדלה ומתבגרת, הגוף שלי מזדקן ואני מתקשה לשאת את עצמי. אני כל כך כבדה וכבד לי.
היום ראיתי תינוקת מדדה סביב אמה ורוצה לישון, מנג'זת. נזכרתי למה אני שמחה שאין לי ילדים, הרעש הטריף אותי ואני לא מפרצפת לתינוקות ולילדים, אם בכלל אני מתייחסת אליהם כמו למבוגרים ולא מדברת בשפה תינוקית נפוצה.
והבנתי משהו מביך. מה אתי? למה אותי אף אחד לא לוקח על הידיים ומציע לי לישון? המבוגרים האלה, אני לא חלק מהם אפילו שרובם צעירים ממני. סוף העשרים עד סוף השלושים, כולם. כולם. ואני בצד השני של המתרס, רוצה ורוצה, רק שיאהבו אותי, שיפנקו אותי, שפעם אחת בחיים האלה יפסיקו לצרוח עליי ולדרוש ממני דברים שאני לא יכולה לתת. שפעם אחת יעשו את זה כמו שצריך וטוב.
פעם אחת.