טריגר

[קולדון]

טריגר

עוד קליפה של מודעות יורדת
ואני קולטת עד כמה אני בחרדות, כל הזמן, מהכל.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהפסיכולוגית זרקה משהו על זה שאני חרדתית
וחייכתי בציניות, לא הבנתי על מה היא מדברת.

החרדות שלי לובשות צורה של שיתוק ואפטיות
אני לא מודעת אליהן בכלל
אני מתנהגת בצורה זרה
הפוכה כמעט, לאיך שאני באמת מרגישה


הוא גם לא מבין אותי
ככל שהזמן עובר ואני מצליחה קצת יותר להבין את עצמי ולהסביר את עצמי,
זה עדיין לא גורם לו להבין, להתחבר, או לקשר דבר אל דבר.

הוא כמוני, זר, ואני לגמרי לבד.


כשאני קולטת מה באמת קורה איתי כל פעם מחדש אני נדהמת
אני לא מצליחה להבין את הפער הזה ואיך הוא אפשרי בכלל
איך אפשר עד כדי כך לא להיות מודע לעצמך


רק כשמגיע טריגר, אני פתאום מרגישה קצה של רע
מרגישה חוסר מנוחה
מרגישה חוסר שקט

לא מצליחה להבין מה בכלל קרה כי זה עדיין רחוק מאוד

ואז כשזה קורה אני חייבת לפוצץ את זה כי זה לא מניח לי אחרת

למה זה כל כך פגע בי מה שהוא אמר
כי אני מפחדת מזה.
אני מפחדת לא להיות סקסית ומפחדת להיות סקסית ומה שהכי הייתי רוצה בעולם זה שהדבר הזה פשוט לא יהיה קיים כאופציה, כדי שלא אצטרך להתמודד איתו.
לא עם הסקס, ולא עם הפחדים והחרדות הנוראיות האלו שהרבה יותר קשות לי מהכל.

ולא עם הלבד הזה
לא עם הבנזוג הזה שלא מבין אותי בכלל

למה אני עם מישהו שכל כך לא מבין אותי
למה זה טוב

הכי קשה לי כל פעם מחדש לגלות או להבין שזה לא פשוט לי, שזה לא יהיה פשוט כנראה
שלמרות שאין לי כבר כוח להתמודד עם זה באופן יומיומי האופציה השניה של לא להתמודד לא באמת קיימת, כי להיות לבד זה הכי אין יור פייס שיכול להיות של הבעיות.

כשהקושי עולה הוא בלתי נסבל

מרגישה דפוקה, ושדפקו אותי. מלא .
בלי סוף. יום יום. המון המון ימים ושנים. ואז התחלתי גם קצת לדפוק את עצמי.
וכשרציתי להפסיק נותרתי עם כל מה שנשאר מהשנים האלו להתחיל לסדר ולנקות ולנסות לא להתייאש על הדרך.

 

[פנס כחול]

חרדה ומודעות

קראתי כמה פעמים וחושבת שהצלחתי קצת להבין
גם מכירה את ההרגשה לגלות כמה אני חרדה יותר ממה שהבחנתי פעם...
כנראה שלהיות יותר מודעת מביא אותנו להתקדם, ולבחור נכון יותר.
בינתיים זה לא קל...
מקווה בשבילך שתצליחי להיות במקום הזה ופחות לברוח,
ולעשות מה שטוב ונכון לך תמיד.

 

[קולדון]

תודה

 

[levshavur]

חרדות...

קולדון שלום,
קודם כול חרדות יש לדעתי לכול אחת ואחד מאיתנו, ברמה כזאת או אחרת, ולא בטוח אפילו עד כמה אנחנו מודעים לזה בכלל. אני זוכרת איזו סדנה שהשתתפתי בה פעם. היו 120 אנשים (אם אני זוכרת נכון) המנחה ביקשה לעצום לרגע עיניים, ואחר כך ביקשה שאם למישהו יש פחד ממשהו , שירים את היד. ומה את חושבת שקרה? כולם, ללא יוצא מן הכלל הרימו ידיים...אז את ממש לא לבד בקטע הזה...
זה נכון שיש דרגות שונות של חרדה ודרגות שונות של הביטוי שלה, אבל זה דבר נורמלי...באיזשהו מקום כשזה מגיע במינון ה'נכון' זה גם מגן עלינו מפני סכנות - כי זה שומר אותנו ערניים...
בפעמים שזה יוצא מכלל שליטה, יש טיפולים לעניין, אם זה מבחינה פסיכולוגית או תרופתית.
לגבי החרדה הספציפית בנושא של הסקס אני ממליצה לך לקרוא את הספר : 'כיצד להתגבר על פחד וכאב ביחסי מין'. אני לא זוכרת את שמות המחברים, ולא הצלחתי לאתר את הספר (למרות שלא מזמן חיפשתי אותו עבור מישהי). הספר, בעיקרון מיועד קודם כול בשביל נשים, אך הוא מומלץ לקריאה גם עבור בן הזוג. מעבר להסברים, יש שם גם תרגילים ועצות מעשיות איך לפתור בעיות כאלה ואחרות. הוא מסודר לפי נושאים וסוקר כול מני סוגים של קשיים ביחסי מין. לי בזמנו הספר הזה מאוד עזר! למרות שיש מצבים שיש צורך ללכת לטיפול של סקסולוגית, עם כול כמה שזה אולי קצת מביך ולא תמיד הכי נעים, אבל זה יעיל.
לגבי בן הזוג: אם לא תתפשי אתו 'שיחת נפש' ותנסי להסביר את מה שאת מרגישה, הוא לעולם לא יוכל להבין אותך...יכול להיות שחלק מחוסר ההבנה שלו תלוי בכמה את מוכנה להיפתח ולשתף אותו? מה דעתך?
בעניין של הסקס לא תצליחי לבד. יש צורך בשיתוף הפעולה שלו וה'טיפול' בחרדה שלך בנושא צריך לערב את שניכם. אם הוא לא מוכן להקדיש מאמץ לעניין, אז באמת יש בעיה ושווה לחשוב מה לעשות עם הקשר הזה.
אני מאוד מבינה את המקום הזה שלך של חשש מלהישאר לבד, וזה מובן, כולנו רוצים אהבה וזוגיות וזה דבר טבעי, רוב האנשים ממש לא אוהבים את הלבד...
גם אם מישהו 'דפק' לך את החיים, זה לא אומר שלא יכולים להיות לך מעכשיו חיים טובים יותר. זה רק אומר שיש לך יותר עבודה פנימית לעשות מאשר למישהי שהיו לה 'חיים קלים' והכול הלך לה 'חלק' (למרות שלאף אחד אין חיים מושלמים, גם אם זה נראה ככה על פני השטח). אבל אל תאבדי את התקווה, יכול להיות לך עתיד טוב יותר!

חיבוק גדול,
לבשה.

 

[TinaBa]

מאוד לא פשוט

לחוות את החרדה,
לא לחוות את החרדה,
לחוות את הנתק הזה,
ואז לחוות את הפיצוץ, לחוות את החיבור הכואב...
ופתאום לחרדה יש שם, ויש לה הסבר.
אבל ההסבר הזה בלתי נסבל. ולא ברור אם עדיף לדעת או עדיף לא לדעת.
רק רוצים לברוח מהמציאות הזאת. שהכל פשוט יעלם.

זה מאוד לא פשוט, נכון. זה נורא. וכרגע זה נראה שזה היה נורא לתמיד.
אבל זה כן יכול להיות יותר פשוט מתישהו. פחות נורא.
החרדה יכולה להיות פחות משתקת, החיבור יכול להיות פחות מערער ומטלטל.

את הולכת בדרך קשה ביותר, אולי הקשה ביותר שיש
אבל, כמו שאת אומרת, כנראה שאין אופציה אחרת. לא באמת.

מחבקת.

 

[קולדון]

הכי מייאש אותי (ט)

זה שאני חושבת שאני מתקדמת לאנשהו.
על פניו, עשיתי דרך ואני במקום אחר וכל זה.
עשיתי צעדים, אולי אפילו הרבה, אולי איזה מאה צעדים משמעותיים.
הבעיה שלי היא שכדי באמת להתגבר על הבעיות שלי ולהיות חופשייה מהן, יש לי איזה 10,000 צעדים עוד לעשות בדרך הזו.

אז... ההתקדמות העיקרית שלי היא בזה שאני לא מייצרת עבור עצמי עוד סבל (זבל?) חדש שאצטרך להתמודד איתו בעתיד (ולנקות מעצמי). או כמעט לגמרי..
וזה באמת מדהים ולא מובן מאליו וכל זה, ואני באמת מאושרת להיות מסוגלת להפסיק לפגוע בעצמי בתוך קשר. זה לקח המון זמן ומשתפר כל הזמן וכל זה.

אני מקווה לגלות שאני טועה ושכן אגיע בגילגול הזה למקומות הרבה הרבה יותר טובים ממה שעכשיו.
אני מקווה שהבנזוג לא ירים ידיים כי התהליך שאני עושה איתו ביחד כל כך חשוב...

ועזבתי את הטיפול הזוגי לפני יותר מחצי שנה ועכשיו אני שוקלת לחזור למטפלת שלי..

 

[TinaBa]

המשאלה

להיות חופשיה מהבעיות האלה כל כך מובנת...
אני רק לא בטוחה שהיא יכולה להתגשם במלואה.
ה"בעיות" שלנו הן חלק מאיתנו, חלק ממי שאנחנו. וכמה שזה מחורבן, הן ימשיכו ללכת איתנו אולי לעד.
בעיניי, העניין הוא ללמוד לזהות את הבורות שלנו מהר יותר ולצאת מהם מהר יותר, עם כמה שפחות נזק. לפתח התמודדויות בריאות וליישם אותן בזמן הנכון.
איך זה בתור מטרה? נכון שזה הרבה פחות רחוק?
ואני מאמינה בך ובכוחות הבריאים שבך, ואני מחזיקה בתקווה שבגלגול הזה יהיה יותר טוב.

אני שותפה לתקווה שהוא לא ירים ידיים. רוצה לכתוב עוד על מה קורה בניכם?
וכן, אם את מוצאת את עצמך מהרהרת לגבי חזרה לטיפול זוגי, זאת אידיקציה טובה לזה שאולי שאתם זקוקים לזה עכשיו... ולמה לא בעצם?

 

[קולדון]

זו הייתה המטרה שלי במשך הרבה מאוד זמן. (ט?)

וזה באמת יותר נגיש, ואפשרי ומתגמל.

ניסיתי לקוות שאני יכולה יותר מזה, כי הייתה תקופה טובה עכשיו שבה הצלחתי כמעט לשכוח שיש לי בעיות. תקופה של בערך חודש חודשיים שלא היו לי סרטים או קושי או התרגשויות מיותרות ואפילו התאפקתי לא לנתח את זה יותר מידי ולנסות לזרום.
אז קיוויתי שזה ימשיך להתקדם עד שזה יעלם.
ואז הגיעו טריגרים, וזה שוב התפוצץ, בעיקר לי, בפרצוף. הבעיות לא נעלמו והן עדיין חלק ממני.

והנפילה הזו שהייתה לי קשה, הייתה גם קשה לבנזוג.הוא לא מבין בזה, הוא מצפה שהתהליך יתקדם, ואחרי שהיה כל כך טוב הוא באמת קיווה שזה מאחורינו, כך ממש במילים האלו הוא אמר.

אני חושבת שהוא אוהב אותי ומסור אליי. אבל הוא נותן לעצמו להגיד לי באופן ישיר שזה כבד וגדול עליו, שהוא לא ידע למה הוא נכנס, שאני דורשת הרבה מאוד והוא צריך לפעמים קצת לנשום מכל זה
מילים טריגריות מאוד בשבילי ויחד עם זאת אני מבינה שגם הוא קיים ומותר לו להביע רגשות קשים..

 

[levshavur]

לגבי בן הזוג

קולדון שלום,
אכן בני זוג, במיוחד כאשר גבר צריך להתמודד עם הקשיים של האישה (אבל לפעמים גם להפך) מרגיש לפעמים חסר אונים ושזה 'כבד עליו' פשוט כי הוא לא יודע איך להתמודד, ולא יודע איך לעזור...אני חושבת שהוא זקוק לעזרה ולתמיכה רגשית לא פחות ממך.
לדוגמה באתר 'מקום' קיימת אינפורמציה גם לבני זוג וקרובי משפחה של מי שעברו תקיפה מינית או לבני זוג של שורדות/ים, וזאת מהסיבה הפשוטה, שהם מרגישים מאוד לבד במצב שבו הם נמצאים...שווה לך להעיף מבט על מה קיים שם בהקשר הזה, ואם נראה לך שהוא יתעניין, אולי להמליץ לו לקרוא את זה.
הרבה פעמים גבר, בסיטואציה כמו שאת מתארת, לא היה מודע בשלב ההתחלתי איזו השקעה הוא יצטרך לתת מהצד שלו על מנת שהזוג יוכל להגיע לתוצאה המיטבית.
ייתכן גם, שהדברים שאת משתפת אותו בהם, אולי מעלים גם אצלו דברים שקשה לו אתם, ושהוא מתקשה לשתף. אולי גם לו יש סוג של טריגרים, שהוא לא משתף אותך (ויש גברים שמאוד קשה להם לדבר על העולם הפנימי שלהם עם אחרים בגלל חינוך מעוות שלגבר 'אסור להביע רגש' ושגבר צריך להיות 'חזק' ו'קשוח'...) אז אני חושבת שזה שווה דיבור לנסות ולהבין גם מה קורה 'בצד שלו'... לדעתי הוא גם יעריך את זה אם הוא ירגיש שאת מתעניינת בעולם הרגשי שלו יותר, גם אם הוא לא יהיה מסוגל (לפחות כרגע) לחלוק אתך את זה. זה בהחלט אחד הנושאים שאפשר לפתוח בתוך טיפול זוגי, אם מרגיש לך שאת לא יכולה להתמודד עם זה בכוחות עצמך.
לבשה.

 

[TinaBa]

אחד הדברים הכי קשים

זה ליפול שוב לאותם מקומות כואבים אחרי שכבר נראה היה לנו שזה מאחורינו.
זה מעלה הרבה שאלות לגבי התהליך שאנחנו עוברות (האם זאת היתה התקדמות אמיתית? האם זאת הדרך הנכונה ללכת בה? האם זה שווה את כל זה? אולי עדיף פשוט לא לדעת ולא לטפל?) ומעלה שאלות לגבי עצמנו (האם אי פעם נצא מזה? האם זה אומר שנידונו כל החיים לשאת את המסע הזה? מתי יהיה לנו שקט אמיתי??)
אני מרגישה לפעמים שמשהו בי נמשך לאותם נפילות. משהו בי זקוק להיות במגע מחודש עם הדברים. בהתחלה הייתי מאוד שיפוטית לגבי אותו חלק בי, אבל היום אני מרגישה שכנראה הנפש זקוקה עוד להתבכבש בזה כדי שתצליח לחזק את היסודות עוד יותר, כדי שתצליח אח"כ לבנות עוד קומה בלי שהכל יתמוטט... ואז, אם מתסכלים על זה כחלק מתהליך, אפשר להיו יותר רכות עם עצמנו, יותר חומלות...
גם חשוב שנסתכל על זה שהיתה תקופה טובה. טובה באמת. לא הרסנית, לא פוגעת... ואני מאמינה שבזכות העבודה הקשה שלך בטיפול היו עוד כאלה. יותר ויותר.

לגבי הבנזוג,
אני יכולה לתאר לי כמה זה לא פשוט בשבילו להיות בתוך התהליך הזה. אני גם יכולה לתאר לי כמה את זקוקה למשענת יציבה ובטוחה, כמה את זקוקה לשמוע שהוא תמיד יהיה שם בשבילך, וכמה כל זה לא מתאפשר כשהוא אומר שזה "גדול עליו".
אצלנו הדברים נראים קצת אחרת, אבל אני בטוחה שאנחנו חולקות הרבה רגשות/מחשבות לא פשוטים לגבי הזוגיות שלנו ובני הזוג שלנו בתוך כל התהליך הזה. (אני מנסה להגיד שזה כנראה מאוד נורמלי, ושאנחנו ממש ממש לא לבד)
זה נשמע שאתם עושים מאמץ גדול להכיר זה בזו ולדבר את הקשיים שלכם. זה מאוד לא מובן מאליו. בנזוג שלא אכפת לו, פשוט קם והולך. בנזוג אוהב עושה את המאמץ להגיד שזה קשה לו ושהוא זקוק למרחק.
ממה שכתבת בעבר, נשמע שהטיפול הזוגי מייטיב עם שניכם. למה לא, בעצם, לחזור לטיפול?

 

[קולדון]

חשבתי לחזור אני לטיפול, ולא לטיפול הזוגי..

כי הטיפול מאוד אזר ונתן כלים, עד שהגענו לשלב שאנחנו מוצאים את עצמינו מול בעיות וכבר יודעים איך להתמודד איתן.
בתחילת הטיפול הכל היה הרוס והיה המון מון מה לתקן אבל אחרי שניקינו את כל מה שהיה בעבר הגענו למן מצב של בעיות יומיומיות כאלו שכבר לא ממש צריך מגשרת כדי להתמודד איתן כי קיבלנו את הכלים לזה.
זה לא אומר שהבעיות נעלמות כי זה יקח עוד הרבה זמן ואם בכלל.. אבל כבר לא הרגשתי שאנחנו צריכים את המטפלת.


הבנזוג שלי הלך איתי לטיפול ואפילו היה מי שיזם את זה, כי הוא ניסהבכל דרך שהוא הכיר לגרום לי לחזור אליו ולתת לזה צאנס והוא ידע שאני לא אוותר על לנסות לטפל בבעיות הספיציפיות האלו בטיפול זוגי.
אבל הא מעצמו מאוד התנגד לטיפול לפני הפרידה וקשה לו לדבר על דברים אישיים.
אז הוא עשה את והלכנו על זהוהוא בלע את הצפרדע והיה טיפול מעולה אבל הא לא היה שש לחזור לזה, ואני לא רוצה להתעקש כל עוד אני בעצמי לא חושבת שזה הכרחי..

בכללי אני מרגישה שזה יותר עניינים שלי שלא פתורים ולא מובנים לי.....

 

[TinaBa]

אני בעד

אבל אני משוחדת

נשמע שאת מסמנת בצורה ברורה מה נכון לך... תלכי עם התחושות האלה?

 

[levshavur]

נראה לי..

קולדון שלום,
אני חושבת שלחזור לטיפול זוגי זה רעיון טוב. זה יכול לשפר את התקשורת ביניכם, להגביר את היכולת שלו להבין אותך, וגם תהיה לך 'סביבה בטוחה' להעז ולדבר על מה שמעיק לך על הלב. יכול להיות שגם הוא ירגיש בנוח יותר לדבר במקום 'אובייקטיבי' ...
אם המטפלת היא טובה שניכם תצאו ברווח מזה...

לגבי ה'צעדים' בחיים. נראה לי שתמיד יש איזה שלב שמגלים שהנה יש עוד משימה לעבוד עליה, עוד עניין לא פתור...אבל את בעצמך כותבת שאת כיום במצב טוב בהרבה ממה שהיית בעבר, אז כמו שעשית התקדמות עד עכשיו, את יכולה לעשות עוד התקדמות גם בעתיד...שינויים לא מתרחשים בבת אחת, אלו הם תהליכים, ולפעמים האורך של כול תהליך כזה הוא מורט עצבים, אבל אם תהיי עם המחשבה שבסוף כול מנהרה יש אור, אז גם תהיה לך תקווה, יהיה לך אל מה לשאוף...
לבשה.