טריגר

[שישמים אחרים]

טריגר

אני תוהה אם לספר דברים בצורה יותר מפורשת, שלא כמנהגי (זה מפחיד אותי); איך שמעתי לפני כמה ימים שהשמנתי ("התנפחת," היו המילים המדויקות) ומאז מאד קשה לי לאכול; איך תסמיני הפוסט-טראומה החריפו נורא בשבועות האחרונים; איך נסעתי אתמול הביתה בשרוולים קצרים, לראשונה, ולא ידעתי אם אני רוצה שהם יראו ויתעצבו עליי - על הילדה שהייתי, מי שאני - גם אם הם לא יודעים מה קרה (אני לא יודעת מה קרה) ואין להם מושג למה - או, אני רוצה שהם לא יראו את זה לעולם (היה מספיק קשה לספר שזה מה שאני עושה לעצמי, אז, בלילה בו חזרתי מאוחר מהמיון כי היה תור נורא ארוך לפסיכיאטר - ראיתי אנשים ברגעים אישיים כל כך - ואחר כך לקח זמן עד שתפרו אותי כי, ככה אמר הרופא, מי שעשה את זה לעצמו יכול לחכות). כבר הרבה זמן לא תפרו אותי, כבר (קצת פחות, אבל עדיין) הרבה זמן לא פצעתי את עצמי בכוונה. מאז האוברדוז ההוא לא לקחתי אוברדוזים - לא כאלה, לפחות, וגם זה היה מזמן. אבל גם מזמן לא הרעבתי את עצמי עד שאתמול הכתה בי ההבנה שבאמת מזמן לא אכלתי ושזה לא היה לגמרי בכוונה, אבל גם לא לגמרי לא.

 

[קולדון]

בכל מה קשור להפרעות אכילה

אני מרגישה שצריך לעשות את זה הכי פשוט, הכי ברור, הכי בנאלי.
אישית היה לי מאוד קשה בזמנו להשלים עם טריגרים מהסוג הזה (הערה של מישהו מבחוץ על המשקל שלי) היה לי קשה כי זה קשה למופרעת אכילה לשמוע כאלו הערות.
אבל גם היה לי קשה עם זה שזה קשה לי, וזה הפך את זה ליותר קשה ממה שזה כבר ככה היה.
כי הרגשתי שזה שטחי מידי בשביל שמישהי כמוני אשכרה תקח אתז ה כמו טריגר.
ובאיזשהו שלב החלטתי שהכי הכי פשוט זה להוריד כמה שכבות ולהתמודד עם זה בפשטות, (אפילו שזה תמיד מסמל משהו מעבר למשקל וכל זה וכו וכו וכו)

בקיצור מה שאני מנסה להגיד, הוא.. שלי זה מאוד עזר לשמור על עצמי, ושלהרגשתי זה יכול גם לעזור לך.
כן, בצורה אוד מפורשת מישהו אמר לך שהתנפחת ועכשיו קשה לך לאכול. את מודה בזה, וזה מרגיש אולי משפיל (?) להרגיש ככה, אבל זו הדרך הכי טובה להתמודד עם זה. לא להקטין את זה, לא להגדיל את זה.
את מופרעת אכילה וכשמישהו אומר לך שהתנפחת את צריכה הכי מהר שאת יכולה לקחת את עצמך לשיחה ולהזכיר לעצמך שטריגרים כאלו יבואו ואת תדעי להתמודד איתם. על ידי זה שתזכירי לעצמך כמה חשוב והכרחי בשבילך לאכול בצורה שפוייה. כמה הרווחת מזה עד עכשיו וכמה עוד יש לך להרוויח.
וכן, זה לא נעים וזה פוגע ומחליש ומקשה, אבל זה מכשול שאת מסוגלת להתמודד איתו, אם תפשטי אותו מהצל האבסטרקטי הענקי הזה, למפלצת צעצוע שמלפני המנורה..

 

[שישמים אחרים]

זה דימוי כל כך יפה

תודה עליו (ועל שאר המילים). אני לא יודעת אם אני לחלוטין שם, בקשה לי שזה קשה לי. אני כן מופרעת אכילה שחזרה לאכול למרות שהיא - אני - לא הגעתי לעבד את הדברים עד הסוף, כלומר חזרתי לאכול יש מאין, ואני מרגישה שזה שביר נורא. אני יכולה לקחת את עצמי לשיחה, אבל למען האמת, אין לי מושג מה להגיד.

 

[קולדון]

את הדברים הקבועים

את כל הסיבות שיש לך בעולם ל-למה לחזור ולאכול כמו שצריך כמה שיותר מהר.
כי מגיע לך, וכי אין שום סיבה שתרעבי, ואת לא בעונש, וכי אין לך את הפריוולגיה שיש לאנשים שהם לא מופרעי אכילה- לשחק עם העניין הזה, וכי כבר כל כך התקדמת והתחזקת והחשיבה שלך הולכת ונהיה יותר הגיונית ועם חמלה כלפי עצמך
וכי ללכת נגד ולפגוע בעצמך (כי למנוע אוכל זו פגיעה בעצמך) עלול להחזיר אותך אחורה, למקומות שבהם זה לגיטימי. ואת לא רוצה לחזור למקומות האלו כי לא מגיע לך להענש בגלל מה שאנשים אחרים עשו לך.

ודווקא בגלל מה שכתבת, שזה יש מאין, אני הכי מזדהה עם זה שרק אפשר. את חייבת להקפיד על מספיק שנים (!!) של אכילה שפוייה כדי להרגיש שזה כבר לא יש מאין אלא דרך חרושה.


ובעיקר- כי את כבר יודעת לאן אכילה מעוותת לוקחת.

אז את אולי עוד לא בטוחה לאן תמשיכי להתקדם ומה יצא לך מזה אם תקפידי על אכילה מאוזנת גם כשזה נהיה מסובך יותר להקפיד, ולכן את עוד ממשיכה לשחק עם זה..
אבל את כן יודעת על דרך השלילה מה יקרה אם לא תקפידי. ושטוב לא יצא מזה על בטוח.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

יש אזור מעומעם כזה

בין לרצות שידעו ללא לרצות שידעו, בין לרצות שיבינו למה לבין התחושה שאין הסבר למה, גם לא לעצמך,
בין לקיחת אחריות על המעשים והאכילה שלנו ובין התחושה שמגיע לנו טיפול והשגחה לא משנה מה ושאנחנו לא ממש אחראיות למעשינו
אני חושבת שזה אזור בין-גילי כזה, שבו בתוך הגיל העכשווי שלך עולים גם צרכים מגילאים אחרים, אלו שלא קיבלו מענה ואלו שהשאירו בך בורות.
אני יודעת שכשאני מזהה לאיזה גיל שייכת כל התנהגות שלי, ובעיקר לאיזה גיל שייך הבור הזה והצורך הזה, קל לי הרבה יותר לבחור.

 

[שישמים אחרים]

אני לא יודעת (ט)

גם אם אני מזהה את הגיל של כל אחד מהצרכים האלה (הי, זאת מחשבה ממש מעניינת שמאירה הרבה דברים) - גם אז, משהו בי רוצה להיות בת השש שסוף סוף עושים מה ש*היא* רוצה. והיא רוצה לא לאכול.

 

[שישמים אחרים]

+ טריגר

אנסו אותי והשמנתי ולכן אני הולכת לחתוך את עצמי
על הזין שלי החלמה

 

[שישמים אחרים]

אני, אגב,

ממש לא במצב אובדני. אפשר לחסוך ממני את כל נוהל מחשבות אובדניות שרוענן כאן כי אני אוהבת את החיים שלי ואין לי כוונה להפסיק אותם בשום דרך. תודה

 

[Lovely locks]

(אוף.

חבל לי. ממש.
זה לא מגיע לך. עזבי רגע את המילה הגדולה הזו "החלמה". זה לא מגיע לך. ביקשת ממני לחמול עליי, הייתי רוצה שתעשי אותו דבר עבור עצמך)

 

[ילדונת~]

נקרע לי הלב עלייך טריגר

את רואה את המשוואה הכל כך לא הגיונית שאת חייה בה?

אנסו אותך=פגעו בך (בלשון המעטה)
ו"לכן אני הולכת לפגוע בעצמי" = את פוגעת בעצמך. (איך הפכת את זה לסיבה ותוצאה)

מישהו פוגע בך ובתגובה לזה את גם פוגעת בך.
את לא אשמה בכלום!!!
אין שום סיבה בעולם שתפגעי בעצמך. כי מישהו החליט לפגוע בך.
תפסיקי לשלם את המחיר הכפול הזה, ולהעניש את עצמך על דברים של אחרים.
חבקי את עצמך.


הם אלה שצריכים להיענש...


(אני יודעת שזה נשמע כמו הרבה בלה בלה... אבל את באמת חייבת להפסיק לפגוע בעצמך על משהו שאחרים עשו... ) (אני משננת את זה כל יום- זה עובד לפעמים)