שישמים אחרים
New member
נורית זרחי שואלת,
כַּמָּה צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּן
כְּדֵי שֶׁהַסְּפָלִים לֹא יִתְנַפְּצוּ לָאָרֶץ
כְּשֶׁמּוֹשְׁכִים אֶת הַמַּפָּה?
ואני קוראת בזה אותנו, את המפה שנמשכה, הספלים שהתנפצו. לא ניתנה לנו ההזדמנות להתאמן בשכחה; הדברים קרו *לנו*. ה-delete שנעשה – "תגובה נורמלית", א' אומרת – האמנזיה שאחרי הטראומה – היא כל ה-delete שיהיה (היה) לנו. כי ברגע שמושכים את המפה, הספלים מתנפצים לארץ. אנשים מהצד מקבלים זמן להתאמן. הם מכירים את ההיסטוריה של הידיים שעברו על, ומקבלים הזדמנות אחר הזדמנות לעשות delete. (בהערת אגב: אני מאמינה שהאמנזיה שלהם דומה מאד לאמנזיה של PTSD, ולא סתם אלה שאמורים לגונן עלינו, לאהוב אותנו הכי מכולם, לוקים בשכחה הגדולה ביותר). הם יכולים למשוך את המפה שוב ושוב כשאנחנו נשארות לנקות את הרצפה. את מבינה? היכולת להתעלם – לשכוח – היא לא לנו. החיים שלנו נראים *ככה*. את יודעת.
ואז היא שואלת,
כַמָּה שִׁעוּרִים צָרִיךְ לָקַחַת
בְּמַדְּעֵי הַדֶּלֶת
כְּדֵי לֹא לְהִכָּנֵס בַּקִּיר?
ואני חושבת עלייך לא יודעת שאת אמורה להגיד מה את מרגישה בתוך קשר (אני, אגב, מבינה – אני חושבת – למה את מתכוונת כשאת אומרת שמה שהיה בגיל שש הוא קשר. אני מרגישה ככה בהרבה מובנים; הם, הרי, אלה שהיו שם איתנו. קשר אכזרי ונורא, אבל קשר. אפילו ש"אונס" היא היא ההגדרה המתאימה בכל מובן שהוא). לומדים, אהובה. קצת כמו אוטוביוגרפיה בחמישה חלקים מספר החיים והמתים הטיבטי – בסוף לומדים לא להכנס בקיר. אני מאמינה בך. לאט ל א ט. ותני לי לספר לך פעם, פנים אל פנים, על המקום בו אני עובדת ולמה כל אינץ' שאת מתקדמת הוא עולם ומלואו. בינתיים תזכרי? עולם ומלואו.
ונו לונגר? עם הטיפול והזמן – וכן, גם עם כדורים שיהיה מותר לך לקחת שוב – תוכלי לנשום נשימות קטנות ורגועות. אולי לא כל לילה, אולי לא כל הלילה, אולי בכלל רק בשינה קלילה באמצע היום (אני עוד תוקפת אותם בשנתי כשאני ישנה באוטובוסים. בנסיעה האחרונה לצפון כמעט הרבצתי למי שישבה לידי וקמה בבהלה. זה לא לתמיד). משהו ירגע. אני מאמינה בזה בכל לבי, בשבילי ובשבילך.
כַּמָּה צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּן
כְּדֵי שֶׁהַסְּפָלִים לֹא יִתְנַפְּצוּ לָאָרֶץ
כְּשֶׁמּוֹשְׁכִים אֶת הַמַּפָּה?
ואני קוראת בזה אותנו, את המפה שנמשכה, הספלים שהתנפצו. לא ניתנה לנו ההזדמנות להתאמן בשכחה; הדברים קרו *לנו*. ה-delete שנעשה – "תגובה נורמלית", א' אומרת – האמנזיה שאחרי הטראומה – היא כל ה-delete שיהיה (היה) לנו. כי ברגע שמושכים את המפה, הספלים מתנפצים לארץ. אנשים מהצד מקבלים זמן להתאמן. הם מכירים את ההיסטוריה של הידיים שעברו על, ומקבלים הזדמנות אחר הזדמנות לעשות delete. (בהערת אגב: אני מאמינה שהאמנזיה שלהם דומה מאד לאמנזיה של PTSD, ולא סתם אלה שאמורים לגונן עלינו, לאהוב אותנו הכי מכולם, לוקים בשכחה הגדולה ביותר). הם יכולים למשוך את המפה שוב ושוב כשאנחנו נשארות לנקות את הרצפה. את מבינה? היכולת להתעלם – לשכוח – היא לא לנו. החיים שלנו נראים *ככה*. את יודעת.
ואז היא שואלת,
כַמָּה שִׁעוּרִים צָרִיךְ לָקַחַת
בְּמַדְּעֵי הַדֶּלֶת
כְּדֵי לֹא לְהִכָּנֵס בַּקִּיר?
ואני חושבת עלייך לא יודעת שאת אמורה להגיד מה את מרגישה בתוך קשר (אני, אגב, מבינה – אני חושבת – למה את מתכוונת כשאת אומרת שמה שהיה בגיל שש הוא קשר. אני מרגישה ככה בהרבה מובנים; הם, הרי, אלה שהיו שם איתנו. קשר אכזרי ונורא, אבל קשר. אפילו ש"אונס" היא היא ההגדרה המתאימה בכל מובן שהוא). לומדים, אהובה. קצת כמו אוטוביוגרפיה בחמישה חלקים מספר החיים והמתים הטיבטי – בסוף לומדים לא להכנס בקיר. אני מאמינה בך. לאט ל א ט. ותני לי לספר לך פעם, פנים אל פנים, על המקום בו אני עובדת ולמה כל אינץ' שאת מתקדמת הוא עולם ומלואו. בינתיים תזכרי? עולם ומלואו.
ונו לונגר? עם הטיפול והזמן – וכן, גם עם כדורים שיהיה מותר לך לקחת שוב – תוכלי לנשום נשימות קטנות ורגועות. אולי לא כל לילה, אולי לא כל הלילה, אולי בכלל רק בשינה קלילה באמצע היום (אני עוד תוקפת אותם בשנתי כשאני ישנה באוטובוסים. בנסיעה האחרונה לצפון כמעט הרבצתי למי שישבה לידי וקמה בבהלה. זה לא לתמיד). משהו ירגע. אני מאמינה בזה בכל לבי, בשבילי ובשבילך.