טריגר

No longer

New member
טריגר

אבא שלי מסתכל עלי בעיניים גדולות וטובות, ואומר לבת הזוג שלי, ברצינות מופלאה, "אני נשבע לך, אם מישהו היה עושה משהו למישהי מהבנות שלי, הייתי עושה דברים הרבה יותר גרועים מהרצח בבר נוער. אם מישהו היה נוגע באחת מהבנות שלי..."
אבא שלי ידע ומחק מהראש. אבא שלי מכיר את הסטוריית הידיים שעברתי ועברו עלי. הקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים סביבי יכולים לעשות delete, אני אכולת קנאה. אין בי כעס, אבל אני אכולת קנאה.
אני חושבת שאני מתחילה להשלים עם זה שזה עתיד לכאוב תמיד. אבל אני כמהה לשינה ואין לי איך לקבל אותה, כי אסור לי לקחת קוקטיילים של כדורים. ואני תוהה אם צבע ארגמן יעזור. ואני תוהה באיזה מין הלילות לא יחנקו אותי או ינעלו אותי או יעבירו אותי כמו חבילה עוברת. אני תוהה באיזה לילה אני אנשום נשימות קטנות ורגועות כמו האהובה שישנה לצידי.
 

תמרה45

New member
אוי ממי

הלב שלי ממש היה איתך עכשיו..
מה שעולה בי על התהיה שלך לגבי השינה זה דווקא האהובה שלצדך
לפעמים אפילו להתבונן עליה בשנתה ולנסות לשאוב מזה ניחוחות של רוגע הווה כזה, ממה שלידך עכשיו..
ואולי זה פשוט ישרה עלייך אווירה מסוג אחר, ניחוחות אחרים..
להשלים עם מה שצריך להשלים זה דבר לא קל לאף אחד, ובמיוחד שמדובר בחוויות כה קשות ולא מקובלות..
אולי זו עבודת חיים..
אם את יכולה להיות סלחנית כלפי עצמך במקום כזה, אולי..
שלך בחיבוק גדול..
 

No longer

New member
חומר למחשבה.

תודה מקסימה
סליחה שאני קצת נטולת מילים כרגע.
 

No longer

New member
אוי, בהחלט

כל כך מזמן. עצוב שאנחנו עדיין באותו דיאלוג.
 
לא בהכרח

אלה תמיד יהיו אותם הדיאלוגים - מה שהיה היה כמו שהוא, והשאיר את עקבותיו במקומות מסוימים (שלא לומר, בכל מקום) - אבל המילים יהיו שונות. וגם ההרגשה. אני לא מי שהייתי כשכתבתי את ההודעה ההיא - למרות שאני עדיין סביב לילה ושינה ומניעה מעצמי, כל זה, את יודעת - ואת לא אותה האחת שענתה לי. אני רוצה להאמין שבקצב שלנו, המילים משתנות. גם אם נידונו לדבר את האונס(ים) כל עוד אנחנו מדברות.

(ומאוחר יותר אכתוב עוד ואצטט נורית זרחי. מבטיחה)
 
|אנחה|

כואב לקרוא אותך, לחשוב על המציאות הכואבת שאת מתמודדת איתה.
הלוואי שהייתי יכולה להקל על הלילות האלו.
הלוואי שאהבה הייתה תמיד מקלה כמו שאנחנו חולמים שהיא.

את כותבת כאן, בצורה מאוד מפורשת, על פגיעה, ויש רעים בסיפור, שהיית רוצה שמישהו יקח אחריות ויפגע בהם חזרה. אולי בשטף הדברים שאת עוברת את לא רואה את השינוי, אבל לי הוא בולט מאוד. זו לא הודעה שהיית כותבת פעם. פעם לא היו רעים, ולא היו פוגעים, והיה מבולבל לך מאוד מי אשם במה וכמה. אני מניחה שגם היום יש רגעים כאלו ואולי יותר מרגעים, אבל גם יש רגעים כמו ההודעה הזו. זה שינוי משמעותי ואני מאמינה שהוא לטובתך.

חיבוק. מקווה שזה עוזר.
 

No longer

New member
אני לא יודעת אם, טריגר

הייתי רוצה שמישהו יפגע ב"רעים" חזרה. אני יודעת שהייתי רוצה שאבא שלי ירצה לפגוע בהם חזרה. הייתי רוצה שהוא ירצה לקום ולהגן עלי, גם אם הוא נכשל בתפקיד הזה עד עכשיו. הייתי רוצה שהוא לא ילחם במודעות שלו וישכיח מהראש ומהלב את מה שעברתי, כי הוא לא מסוגל להתמודד עם הרגשות סביב זה ומה שזה אומר עליו כאבא. הייתי רוצה שהוא לא יהיה מסוגל למחוק את זה בכלל, בדיוק כמו שאני לא מסוגלת למחוק, כי זה לא פייר שהוא כן ואני לא. אבל, את כן צודקת שיש לפעמים "רעים" מוחלטים יותר ממה שהיו בעבר. ויש בזה משהו מנחם, לדעת שאני לא עומדת באותה נקודה. מצד שני, is that all that is? זה מה שנשאר לי לצפות לו? לא שינת לילה, לא delete, פשוט, לדעת שפעם הייתי במקום יותר אכזרי כלפי עצמי מהיום, והיום התקדמתי כמה אינצ'ים קדימה?

לפני כמה ימים כאב לי תוך כדי, והיא שאלה אותי למה לא אמרתי לה שכואב לי, והמשפט האינסטנקטיבי שיצא לי מהפה היה, "לא ידעתי שאני אמורה להגיד." וזה באמת ככה. אני קלולס, אני בת שנתיים, בלהיות מישהי שחשוב מה היא רוצה בתוך קשר. (כן, גיל 6 הוא עדיין "קשר".)
 
היי, רגע, שניה

את רואה איזו דרך עשית בשנה האחרונה?
את רואה כמה דברים השתנו?
בתפיסות שלך, במה שאת עושה עבור עצמך, בכמה את נותנת לעצמך להיות נאהבת ושמורה.
דברים גדולים, ענקיים,
ששנה או שנתיים אחורה לא היית מסוגלת, ונראה לי שגם לא חשבת שתהיי.
ומותר לך שניה לעצור ולהסתכל על זה, ולראות שזו דרך משמעותית,
בלי להקטין את זה.
בעיני זה לא קטן בכלל.

תראי, אני מבינה את התסכול, ואני גם מבינה שהמחשבה שיש דברים שילוו אותך כל החיים, יכאיבו ויטרידו כל החיים, יהיו שם תמיד,
היא מחשבה מתסכלת, מייאשת ומכאיבה.
זה משא כבד, והדרך שלך עוד ארוכה, ויש רגעים של שבירה וייאוש רק מהמחשבה על המשא ועל הדרך.

אבל דברים כבר השתנו ודברים עוד ישתנו. אני לא אומרת שאפשר יהיה למחוק הכל אבל אני אומרת שקרו לך הרבה דברים טובים,
ועוד יקרו, אני מאמינה,
כי מגיע לך, וכי את פותחת דלתות חדשות בחיים.

את יכולה לראות את זה?

ואני גם רוצה להגיד, למרות שאני יודעת שזה עלול להכאיב,
שגיל שש הוא לא קשר. זה לא קשר, ואי אפשר לקרוא לזה ככה.
אני מתלבטת איך בדיוק לכתוב את זה כי אני יודעת שזו זירה רגישה, שאולי היא בכלל לא לשום מקום שהוא מחוץ לחדר הטיפולים,
ובכל זאת, גם בשביל אחרות כאן אבל גם מהמקום הפשוט שאוהב אותך, אני לא מרגישה שאני יכולה לעבור הלאה בלי להגיד שגיל שש הוא אונס, ואונס אינו קשר. אונס הוא ניצול והשפטה. ובין ילדה בת שש לבין גבר מבוגר לא יכול להתקיים קשר. פשוט לא יכול.
[ואם זה יותר מדי אמחק את עצמי. תגידי.]
 

No longer

New member
אל תמחקי, אני אחזור לקרוא את זה שוב.

אבל קשה לי למצוא מילים להגיב, אפילו שאני בטוחה שאת יודעת שההודעה שלך לחלוטין לא חסרת משמעות לי, ויש אינספור דברים שהייתי רוצה לענות.
תודה רחלי.
 

TinaBa

New member
חיבוק גדול גדול

יקרה,
הכאב, הלבד,הכמיהה לשקט... עוברים ממה שכתבת בצורה חזקה מאוד.
לאור זה, העובדה שיש לך אהובה היא כל כך לא מובנת מאליה,ואומרת הרבה עליך ועל הכוחות העצומים שלך.
מאחלת שיבואו לילות שבהן תנשמי גם את נשימות קטנות ורגועות בזרועותיה.

אוהבת
 

No longer

New member
היא כאן

לחבק אותי כשאני חולמת ולהעיר אותי כשזה יותר מדי. וזה לא מובן מאליו, לא לי, לא לחיים שלי, שהיא עושה את זה. היא בהחלט נחמה עצומה במציאות הזאת.
תודה יקרה.
 
הי, את.

אני לא יודעת מה קורה בטיפול עכשיו, אבל אני חושבת שלעבור כל מיני דברים בטיפול זה הכרחי כדי שהלילות שלך יהיה שפויים יותר בסוף. וגם הימים. ולמרות שהכאב שלך נשמע בין השורות (למעשה נשמע מאופק מדי בין השורות. אני יכולה רק לנחש כמה באמת כואב..), נשמע גם שיש דברים שעובדים, אולי לא באופן מושלם, אבל עובדים. אני שמחה לשמוע שיש לך מישהי שמולה את יכולה להיות כנה, גם אם באיחור. אלה דברים שלומדים ולימוד הוא תהליך ארוך ומלא מהמורות... את יודעת.

את מצליחה לשמור על עצמך?
אוהבת. חושבת עליך. מקווה בשבילך תמיד.
 

No longer

New member
אוי, געגועי.


(איזה כיף לראות אותך כאן.)
כל הדברים האחרים שבהם אני מחויבת לשמור על עצמי, קצת נדחקים הצידה כרגע. יש לי כל מיני סיבוכי לב מסתבר, שמצטרפים לכבד ושאר הגוף המתפרק שלי. איפשהו בתהליך, הכל, גם הטיפול, קצת עובר ל"הולד", לצערי. אני לא תמיד מסוגלת לקום לטיפול שלי ולכן אין רצף ולכן לא קורים דברים משמעותיים בתוכו. (תכף יעברו השנתיים והיא תסלק אותי, ורק על זה אני מצליחה לחשוב כשאני שם.) ובגלל שהגוף שלי מקבל את כל היחס שבעולם ברמת השמירה, (כל מה שאני מסוגלת לתת, כן? עדיין לא ממש אוכלת לפעמים, עדיין פוגעת בו בדרכים שאי אפשר לראות תוצאה ישירה שלהן עכשיו), זה אומר שאין לי יותר מדי מקום להיות סבלנית או to handle with care עם עצמי במישורים האלו.
זו תקופה קשה ובעייתית, כנראה. גם זה יעבור.
חושבת עלייך תמיד, אוהבת המון.
 
למעלה