טריגר
קצת נעלמתי מפה.
הייתי צריכה את המרחק הזה, להתרכז במקומות בריאים כדי לתת לעצמי הזדמנות אמיתית למשהו אחר.
אני מקווה שזה בסדר שאני באה לכתוב פה עכשיו.
אני יודעת שרובכן כבר לא מכירות אותי, ועדיין מקווה שעוד יש פה מקום בשבילי.
אני מבקשת מאוד, שאם יש פה מישהי שכן מכירה אותי, שלא תזכיר את הדברים שאני כותבת פה מעבר לדפי הפורום.
גם לא איתי בפרטי. אני מעדיפה לא לדבר על הדברים האלו ועצם זה שאני כותבת פה זה עצום.
(ואני יודעת שזו בקשה ממש מיותרת, אבל כמובן שאל תכתבו לי כלום בפייסבוק באופן גלוי).
אני פשוט עומדת לכתוב פה עכשיו את הרגשות הכי כמוסים שלי, ולא יכולה שזה יגיע לשום מקום חוץ מפה.
לכאורה הכל נהדר.
טוב לי במקום שאני נמצאת בו. אני אוהבת את העבודה שלי לרוב (חוץ מהשבוע שעיצבנו אותי).
אני אוהבת את האנשים שעובדים איתי.
יש לי חברות חדשות וטובות.
אני יוצאת כמעט כל ערב.
ובגדול - החיים שלי ממש טובים.
באמת.
אבל, אני לא בסדר.
אני לא בסדר כי אני רואה זכוכיות ברחוב על המדרכה או בעבודה ואוטומטית רוצה לקחת חתיכה ולחתוך את עצמי.
אני לא בסדר כי כל כאב ראש שיש לי אני מתפללת שזה יתגלה כגידול קטלני במוח.
אני לא בסדר כי אני נכנסת לאוטו ומתפללת שמשהו יקרה ואני אמות. (אבל שאהיה ההרוגה היחידה כמובן).
אני לא בסדר כי הדבר היחיד שגורם לי להרגיש איכשהו בסדר עם עצמי זה לשמוע שמישהו רוצה לזיין אותי,
כאילו זה הדרך היחידה להראות לעצמי שאני שווה משהו, כאילו זה הדבר היחיד שאני שווה.
אני לא בסדר כי אני זורקת את עצמי על בחורים בדיוק מהסיבה הזו. (ו-וואלה, הם גם לא רוצים לזיין אותי, אז כנראה שאני לא שווה)
אני לא בסדר כי יש לי סיוטים כל לילה, בין היתר חלומות על זה שאונסים אותי.
(החלומות לא קשורים לבחורים המדוברים, אם כבר הפוך, תמיד היו לי חלומות, פשוט התכיפות שלהם גוברת).
אני לא בסדר כי אני בוכה כבר כמה ימים רצוף.
אני לא בסדר כי אני לא יכולה להפסיק להסתכל על תמונות האנורקסיה שלי ולערוג למראה הזה שוב.
אני לא בסדר כי אני באמת מאמינה שאנורקסיה זו האהבה היחידה שיכולה להיות לי בחיים, וכרגע גם אותה אין לי.
אבל מבחוץ הכל נפלא, הרי החיים שלי באמת באמת טובים.
זו רק אני שדפוקה ככה.
(בחזרה לטיפול)
(ורק כדאי להרגיע, אני לא פוגעת בעצמי בשום צורה)
קצת נעלמתי מפה.
הייתי צריכה את המרחק הזה, להתרכז במקומות בריאים כדי לתת לעצמי הזדמנות אמיתית למשהו אחר.
אני מקווה שזה בסדר שאני באה לכתוב פה עכשיו.
אני יודעת שרובכן כבר לא מכירות אותי, ועדיין מקווה שעוד יש פה מקום בשבילי.
אני מבקשת מאוד, שאם יש פה מישהי שכן מכירה אותי, שלא תזכיר את הדברים שאני כותבת פה מעבר לדפי הפורום.
גם לא איתי בפרטי. אני מעדיפה לא לדבר על הדברים האלו ועצם זה שאני כותבת פה זה עצום.
(ואני יודעת שזו בקשה ממש מיותרת, אבל כמובן שאל תכתבו לי כלום בפייסבוק באופן גלוי).
אני פשוט עומדת לכתוב פה עכשיו את הרגשות הכי כמוסים שלי, ולא יכולה שזה יגיע לשום מקום חוץ מפה.
לכאורה הכל נהדר.
טוב לי במקום שאני נמצאת בו. אני אוהבת את העבודה שלי לרוב (חוץ מהשבוע שעיצבנו אותי).
אני אוהבת את האנשים שעובדים איתי.
יש לי חברות חדשות וטובות.
אני יוצאת כמעט כל ערב.
ובגדול - החיים שלי ממש טובים.
באמת.
אבל, אני לא בסדר.
אני לא בסדר כי אני רואה זכוכיות ברחוב על המדרכה או בעבודה ואוטומטית רוצה לקחת חתיכה ולחתוך את עצמי.
אני לא בסדר כי כל כאב ראש שיש לי אני מתפללת שזה יתגלה כגידול קטלני במוח.
אני לא בסדר כי אני נכנסת לאוטו ומתפללת שמשהו יקרה ואני אמות. (אבל שאהיה ההרוגה היחידה כמובן).
אני לא בסדר כי הדבר היחיד שגורם לי להרגיש איכשהו בסדר עם עצמי זה לשמוע שמישהו רוצה לזיין אותי,
כאילו זה הדרך היחידה להראות לעצמי שאני שווה משהו, כאילו זה הדבר היחיד שאני שווה.
אני לא בסדר כי אני זורקת את עצמי על בחורים בדיוק מהסיבה הזו. (ו-וואלה, הם גם לא רוצים לזיין אותי, אז כנראה שאני לא שווה)
אני לא בסדר כי יש לי סיוטים כל לילה, בין היתר חלומות על זה שאונסים אותי.
(החלומות לא קשורים לבחורים המדוברים, אם כבר הפוך, תמיד היו לי חלומות, פשוט התכיפות שלהם גוברת).
אני לא בסדר כי אני בוכה כבר כמה ימים רצוף.
אני לא בסדר כי אני לא יכולה להפסיק להסתכל על תמונות האנורקסיה שלי ולערוג למראה הזה שוב.
אני לא בסדר כי אני באמת מאמינה שאנורקסיה זו האהבה היחידה שיכולה להיות לי בחיים, וכרגע גם אותה אין לי.
אבל מבחוץ הכל נפלא, הרי החיים שלי באמת באמת טובים.
זו רק אני שדפוקה ככה.
(בחזרה לטיפול)
(ורק כדאי להרגיע, אני לא פוגעת בעצמי בשום צורה)
