טריגר.

[glychinenoodles]

טריגר.

נמאס לי לדמיין איך אני תולשת לעצמי איבר אחר איבר
ולקחת קצת יותר מידי כדורי הרגעה ולהשאר במיטה, עוד.

כמה שנים אדם יכול להרוס לעצמו את החיים בכזו שיטתיות מושלמת.
לא אלך לישון ואתעורר אחרת לעולם. אבל כמה שהייתי רוצה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

המון המון שנים.

לצערי.
אפשר לחיות חיים שלמים ב"כמעט", ובתת חיים.
אם אי אפשר היה, אם היו מתים יותר מהר מלחיות בתת משקל או תת תזונה או תת יחס עצמי נאות, הרבה מאיתנו לא היו מושכות את זה זמן רב כל כך.
אז זה אפשרי, אבל אפשרי גם לחיות אחרת.
נכון, זה לא קורה ביום אחד,
זה מצריך הרבה מאוד עבודה קשה,
והרבה מאוד עזרה,
אבל אני מאמינה בסיכוי לשינוי, ומאמינה שאפשר לשקם את החיים ולחיות אותם טוב יותר.

יש לך עזרה?

 

[glychinenoodles]

קופץ?

זו לאבלי לוקס בכינוי אחר.

הממ, כרגע לא, אין לי עזרה. המטפלת שלי, שטיפלה בי בחינם, או לא פנויה או העזיבה אותי, לא ברור. תמיד הלו"ז שלה היה פנוי ופתאום יש לה רק תורים בבוקר ואני נרדמת בין 4 ל-6 בבוקר,
אז אני ממש לא יודעת מה לחשוב. חוץ מהלגיד תודה ולהמשיך הלאה.

מצאתי איזו מישהי שמתעסקת בסכמה-תרפיה. יקר, אבל נראה.

חוץ מזה, אני עדיין לא בשלב של ה-acting out, אבל כן חזרו דחפים של אובדנות ורצון לפציעה עצמית.

בשבועיים האחרונים הייתי חולה (אנטיביוטיקה, משאפים וחרא אחר) ופגשתי איזה בחור ואין לי מושג לאן זה הולך. ואני חתיכת תיק שלא מפילים אחריי שבוע. חוץ מזה, מעטים מאוד האנשים שאפשר לדבר איתם על מה שקורה.

אז קיצר, וואלה, לא יודעת.

 

[lital172]

דברים לא משתנים מעצמם וברגע.

מצטרפת לרחלי, הרס לצערנו יש די והותר. מה עם לנסות לשנות? אי אפשר לישון ולקום אחרת ושהכל יעלם. אבל אפשר ללכת לעזרה. לעבור שם תהליך. להסתכל רגע על עצמך ולהחליט מה באמת את רוצה להיות...
זו סוג של התחלה טובהלרואת את הדברים אני חושבת. תנסי?

 

[glychinenoodles]

כאמור,

הייתי בטיפול חצי שנה וכרגע לא ברור מה עתידו. הרבה התקדמות לא הייתה שם, הפרעת האישיות או מה שזה לא יהיה הזה זה דבר מאוד עיקש ואני לא ששה לדבר על מה קרה לי, איך קרה לי. לצערי.

 

[חלומותשל אחרים]

מחשבה מוכרת

הלוואי שהיינו יכולות ללחוץ על כפתור ולכבות את ההפרעה הזאת.
לצערנו אי אפשר.
עצם העובדה שאת רוצה להתעורר אחרת זה כבר הרבה.
לאט לאט. אם רוצים בסוף מגיעים.

 

[glychinenoodles]

אני רוצה,

אני רוצה כבר הרבה זמן,
אבל עוד שלושה חודשים, כבר פחות, אני בת 26 ואין לי עבודה ואין לי לימודים ואין לי ואין לי ואין לי ואני עייפה.

 

[חלומותשל אחרים]

מה את מוכנה לעשות?

לרצות זה המון, אבל לא מספיק.
זה לא ישתנה מעצמו.
וזה באמת עצוב לראות כמה זמן אנחנו מבזבזות. שנה, ועוד שנה, ועוד שנה.
כולם מתקדמים, לומדים, עובדים, מתאהבים, מתחתנים. ואנחנו נשארות לבד עם המחלה.
עכשיו השאלה היא מה את מוכנה לעשות כדי שזה ישתנה. כדי שלא תכתבי את אותה הודעה 3 חודשים לפני 27.
ולא זוכרת אם כתבת- את בטיפול?