טריגר

[התקווה שבתוכי]

טריגר

היום, עכשיו, אני ״חוגגת״ שנה...
שנה מאז שגיליתי והתחלתי לחשוב מה אני עושה. שנה מאז שנטרפו לי כל הקלפים. שנה מאז שהייתי צריכה לקחת את ההחלטה הכי קשה בחיים שלי.
ואז עוד הייתי יותר חזקה, יותר מגובשת. ידעתי מה אני רוצה, הסתכלתי אל עבר העתיד.
לקחתי החלטה שבאמת טובה לי, פיזית ונפשית. לא הקשבתי לכל הפנטזיות הרומנטיות שהיו סביבי. ידעתי שאני פשוט לא יכולה לעשות אחרת באותה נקודה.
אז החלטתי, למרות החשש, להפיל...
אני שלמה עם ההחלטה, זה לא אומר שהיא לא כואבת. אני יודעת שהיום לא הייתי יכולה להיות כזו חזקה... לשים את עצמי כעדיפות ראשונה??? למה, מי אני?!?!

שלשום היה לי טיפול מטלטל, המון אמונות פנימיות התנפצו לי ממש מול העיניים. המציאות פתאום נכנסה אליי פנימה ואין לי דרך להתווכח איתה. יש עובדות שאני לא יכולה להתכחש אליהן. קשה לי אפילו לכתוב את הדברים הללו, אני מבינה שיש אנשים שרוצים בחברתי, שרוצים לספר לי את הדברים שלהם, שרוצים ממני עצות.
אומרים לי שאני!!! טובה בעבודה שלי...
ואני מתחבטת עם עצמי, מותר לי להגיד את זה על עצמי? זה לא שחצנות?
המטפלת שלי אומרת לי שזוהי בניית האגו הנכונה. שזה בסדר לדעת מה יש בי בפנים ולהגיד את זה. לדעת להשתמש באגו נכון ולא לתת לסופר אגו לשלוט. ועדיין זה מרגיש לי לא נוח.
זה שוב לשים את עצמי כעדיפות ראשונה, לפני הכל...
ואתמול, אתמול ״הודעתי״ למטפלת שלי שנמאס לי, שאני פשוט רוצה למות.
הכל גדול עליי מדי, הכל נראה לי שוב מאיים.
אני רוצה להעלם מפה, קשה לי להתמודד עם הכל בבת אחת. זה כואב מדי להיות כל כך חשופה לעולם. זה כל כך כואב להתחיל לבנות את עצמי מההתחלה. עדיף לברוח, לא?
אתמול פשוט התפרקתי לגמרי, הבנתי שאני לא מרגישה בטוחה מספיק בעצמי, אני ״יודעת״ שאני טועה בהכל...
והכל מבולבל לי בפנים (בטח גם ההודעה מבולבלת בדיוק כמוני) ואני כבר לא יודעת מי ומה אני.
והכל כואב לי ושורף.
אוף אוף אוף
אני כל כך מעדיפה לא להיות יותר, למות.

(זו לא הודעת התאבדות)

 

[levshavur]

לתקווה שבתוכי

שלום לך
לפעמים יש החלטות שאי אפשר לשנות בחזרה. טוב שהשלמת עם ההפלה שעשית., שהייתה נכונה לך באותה תקופה...לי היה קושי מסוג דומה כשהייתה ההחלטה על כריתת רחם. באותה תקופה לא חשבתי על זוגיות ובטח לא על חתונה. כיום עם כל הכאב השלמתי עם המצב שלא יהיו לי ילדים (אירגוני האימוץ לא מאפשרים לי כי..אני כבדת ראייה אוף!!! אני מכירה שתי אימהות עיוורות שמסתדרות היטב עם גידול הילדים שלהן , אז הכל סטיגמה...

)
יש החלטות שחשוב שתשימי את עצמך בעדיפות ראשונה גם אם לא קל לך עם זה...
אני חושבת שההודעה שלך לא מבולבלת ובאה ממקום של כאב עמוק...
אני מקווה שתרגישי טוב יותר
לבשה.

 

[התקווה שבתוכי]

תודה

אני חושבת שקשה לי עם כל העניין של לשים את עצמי במקום הראשון, רק משום שמעולם לא הייתי שם אצל אף אחד...
יש כרגע בעולם אדם אחד שבאמת באמת אוהב אותי, ואני יודעת ומקבלת את זה, וכמובן זו בתי אהובתי.
היא זו שתמיד אצלי במקום הראשון, ולקח לי זמן להבין (ואולי עדיין לא) שבזה שאני מטפלת בעצמי, אני מטפלת בעצם גם בה.

ושוב תודה

 

[פרפר בתוך אגרוף]

זה באמת יום קשה,

וזכרון קשה.
בדילמה הזו הרבה פעמים מדברים על זה שילד זה לכל החיים,
ואני יודעת שגם הפלה זה לכל החיים,
וזה בטוח מציף כל מיני תחושות מכל מיני סוגים.
אני שמחה לשמוע שאת יודעת שזו הייתה ההחלטה הנכונה בשבילך.

זו תקופה קשה מאוד, וזה תהליך מכאיב וקשה,
אבל את יודעת, כבר עשית אותו, כבר הראית לעצמך שאת יכולה,
כבר הרמת את עצמך ממצבים מאוד קשים.
זה לא לתמיד יהיה ככה כמו עכשיו.
זה קשה עכשיו, אבל בעוד שנה או שנתיים תהיי במקום אחר.
ויש לך הרבה דברים לחיות בשבילם, דברים שעוד יקרו לך, לבת שלך, לשתיכן ביחד, דברים שעוד תעשי ועוד תגלי בעצמך ועוד תצליחי בהם.

אני מקווה בשבילך שבקרוב יהיה קל יותר.

 

[התקווה שבתוכי]

תהליך

אני לא עברתי את התהליך הזה מעולם. הטיפול עד עכשיו היה מאוד על פני השטח. תמיד התעסקו עם האוכל, הפגיעה העצמית, תמיד ברחתי למקומות ה״קלים״ הללו. ההגנות עבדו, ועדיין עובדות, בשיא המרץ.
להכנס לתוך הקרביים, ולהוציא הכל ככה זה חדש ומפחיד.
(אני עשיתי צעד נוסף, שלחתי למטפלת שלי קישור להודעה הזו)

אני עוברת בתוך התופת בשביל לצאת מהצד השני...