טריגר

[Kalphana Vera]

טריגר

אני כמו הבלונדינית הזאת מהבדיחה עם הספר, שיש לה אוזניות שאומרות לה "לשאוף, לנשוף" וכשהוא מוריד לה אותן היא מתה.
אני רוצה לצרוח. אני לא עושה את זה. במקום זה אני אומרת לעצמי- לשאוף, לנשוף. לשאוף, לנשוף. בשניה שאפסיק פשוט אתחיל לצרוך עד שידמם לי הגרון.
אבל אני לא צורחת.
אני יושבת בהרצאות על אונס ומוות עם מרצות דורסניות ולא רגישות ובמקום לצרוח אני אומרת לעצמי- לשאוף, לנשוף.
(אני בקושי יוצאת מהמיטה, בקושי יוצרת קשר עם העולם החיצוני. אבל מאז אותו לילה במיון (ייתכן ניסיון התאבדות, חשד להפרעת אישיות גבולית) לא חתכתי את עצמי, לא לקחתי אוברדוז, לא הזקתי לעצמי בשום דרך. ואני רוצה, אלוהים כמה שאני רוצה. אבל אני לא. יש בי מן פחד לא מוסבר לשהות במקומות גבוהים יותר מקומה ראשונה. זה מעורר בי דחף נוראי לקפוץ. אני לא נכנסת להרצאות בקומה שניה, אני מבריזה. אני ישנה מעט מאד והקסנקס כבר לא משפיע וגם ככה עומד להיגמר. עוד לא החלטתי איך אני אשיג עוד. אני אוכלת בערך רבע ממה שאני אמורה לאכול וגם זה מרגיש יותר מידי. כנראה שזה מספיק, כי אני לא יורדת במשקל (אתמול העזתי להישקל, בחיים שלי לא שקלתי כל כך הרבה. מאז לא הצלחתי לאכול). בחודש וחצי שעבר מאז אותו לילה במיון איבדתי כל טיפת ויטאליות שעוד איכשהו הייתה בי. נהייתי אדישה אפילו יותר מהרגיל. חודש שלם לקח לי רק להדליק את הפלאפון)

ועכשיו אתן יודעות את כל זה ורובכן הולכות להגיב לי "יופי, מה את רוצה? לכי לטיפול ותעזבי אותנו בשקט". מצטערת, אין לי כוח לעטוף את ההודעה הזאת במילים יפות ומעורפלות שיהפכו אותה ללגיטימית כאן. חרא לי, אני מתייחסת לעצמי כמו לזבל ושום דבר שתגידו לא ישנה את זה. אז יופי, עכשיו אתן יודעות ולא, אני לא צריכה אתכן (אותך) בתור עדות להתעללות שלי בעצמי. כתבתי כי פשוט קיוויתי לקבל איזה חיבוק או משהו..

שלח.

 

[simplistic]

 

[Blackbird fly]

אני אוהבת אותך.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ממתי צריך לספר כאן דברים יפים

כדי לקבל חיבוק או לגיטימיות?
אם זה מה שקורה לך עכשיו, זה מה שנהיה (אהיה) איתך בו.
זה בעיקר נשמע לי כאילו את כל כך מיואשת מעצמך שאת בטוחה שגם כל האחרים יתייאשו, אולי אפילו רוצה, הייאוש, אין מה לעשות- הוא נח.

זו בעיה, שבשביל לא לפגוע בעצמך את צריכה להיות חסרת חיות לחלוטין, והיא בעיה שאת לא היחידה שמתמודדת איתה. זו בחירה בלתי אפשרית, בין להיות קצת חי אבל מסוכן לעצמך לבין לשמור על עצמך אבל להמנע מכל דבר שכרוך בלחיות.
עצוב לי שאלו האופציות שלך עכשיו, ועדיין אני חושבת שזו בחירה נכונה, לעכשיו, רק לנשוף ולשאוף, רק לשמר את עצמך בחיים,
כי אני מאמינה שיום יבוא ויהיו לך גם בחירות אחרות, אופציות אחרות.

גדול.

 

[levshavur]

לקלפהנה וורה

שלום לך
אני לא חושבת שאם יגידו לך ללכת לטיפול את תלכי רק את יכולה להחליט לאיזה כיוון את מביאה את החיים שלך מהנקודה של עכשיו...
אוליי היה מתאים לך יותר קבוצת תמיכה ששם אפשר לדבר על מה שמרגישים ואפשר גם לבחור לשתוק או להגיב קצת דומה לפורום פה רק שזה לא וירטואלי . אני הייתי בקבוצת תמיכה בשלב שרק התחלתי להתמודד עם מה שעברתי וזה פתח אותי. (המנהל של הכת אסר עליי להמשיך בקבוצה ונאלצתי להפסיק, כמו שהוא גם דרש ממני להפסיק ללמוד בבר אילן הייתי כבר לקראת סיום של התואר שם והתחלתי תעודת הוראה אז אולצתי לעזוב את האוניברסיטה...) בקבוצה זה מאוד עזר לי..עברו הרבה מאוד שנים מאז ...
ועכשיו אחרי שנה של הנחיית קבוצה לעזרה עצמית אני מתכוונת לפתוח עוד קבוצה כזאת...
לגביי הקסנקס הדרך היחידה לקבל עוד זה ללכת לפסיכיאטר לטיפול ולקבל משהו מתאים יותר...

.
לבשה.,

 

[someone343]

יקרה..

כל כך מזדהה איתך,
הצרחה החזקה שבך.. שלא נשמעת..
והורגת מבפנים..
עצוב לי לקרוא אותך.. בעיקר כי אני יודעת על מה את מדברת,
שולחת לך חיבוק חזק חזק

הלוואי ותרגישי טוב יותר

 

[ג ר נ י ו ם]

אני אוהבת עליך ומחבקת אותך

ואני לא יודעת מאיפה את שואבת את הכוחות האלה לחיות וכמו רחלי אני חושבת שיש תקופות שבהן אפילו לנשום בלי לצרוח זו משימה בלתי אפשרית ואת עומדת בה וזה סימן טוב גם אם את לא מחפשת סימנים טובים (ואני משערת שאת לא. אגב, זה מה שאני מקשיבה לו בריפיטים עכשיו, המילים חשובות - http://www.youtube.com/watch?v=wRP6egIEABk - רק כדי להבהיר שלחפש סימנים טובים זו פריווילגיה נחמדה אבל לפעמים בלתי אפשרית ואני מבינה, או שנראה לי שאני מבינה). ואני לא מבינה איך את עושה את זה ואת תעצומות הנפש שנדרשות לכך וכתבת הודעה קורעת לב ואני מעריצה אותך כי את לא עולה לקומות גבוהות גם אם המחיר הוא שאת לא אוכלת עכשיו. לפעמים צריך לשלם מחיר רק כדי להמשיך.
לפני שבועיים או שלושה ראיתי סרט על הירושימה אחרי הפצצה. ויש שם זוג נאהבים - אישה צרפתיה שבאה להצטלם לסרט, וגבר יפני שלא היה שם בהפצצה, אבל המשפחה שלו היתה. ובמשך כל הסצנה הראשונה - ואלה חמש עשרה דקות של סצנה - היא מנסה לשכנע אותו שהיא ראתה את הירושימה, שהיא *באמת* ראתה את הירושימה, את הזוועות, הצילומים של הזוועות, הפחד של האנשים, הגשם עם האפר האטומי, שהיא באמת, באמת היתה שם, שהיא היתה עדה אמיתית לסבל הזה, ואחרי כל משפט שלה הוא אומר לה משהו כמו - you've seen nothing of Hiroshima. והיא מתעקשת, היא אומרת לו, הייתי במוזיאון, ארבע פעמים הייתי במוזיאון, ראיתי את כל המוצגים, זה הכל היה כל כך אמיתי, והוא עונה, איזה מוזיאון, אין מוזיאון בהירושימה. ובסוף היא אומרת, אני תיירת, ומה תיירים יכולים לעשות, הם יכולים רק לבכות. וחשבתי על זה הרבה, על העדה שלי שבחודשים האחרונים אני לא מרשה לה להיות עדה (עדה היא מי שנמצאת שם ומציעה לך תמיד את ההזדמנות האחרת, גם אם אפילו היא לא יכולה להציל אותך מהבדידות, היא מזכירה לך שבדיעבד ובאופן אנכרוניסטי ופסיכי את את לא היית שם לבד כשזה קרה בגלל שהיא שמעה כל פרט ופרט ממך ולכן היא כבר שם אתך ואת אף פעם לא לבד יותר גם כשאת תמיד, תמיד, תמיד לבד -- סליחה שזה או אם זה נשמע פסיכי), בכל אופן, אני נותנת לה להיות רק תיירת, ומה תיירים יכולים לעשות חוץ מלבכות? ואני לא יכולה להיות העדה שלך כי אני חלשה מדי, ואני קוראת את ההודעה שלך מהרגע שכתבת אותה ומרגישה שאני תיירת, שאני יכולה רק לבכות, ולחבק אותך, ואני מקווה שזה מספיק, ויודעת שלא, ורוצה בשבילך ליותר, ויודעת שאת עושה הכל, ובואי.

אני אוהבת אותך.

 

[ג ר נ י ו ם]

טוב, זה אמור להיות אוהבת *אותך* ו*חושבת* עליך

 

[ג ר נ י ו ם]

וגם זה (תקראי את המילים אם יש לך כוח, הן שם):

http://www.youtube.com/watch?v=I3MJlt7rvI0

 

[hory0]

יקרה כל כך..

(קראתי אותך, והרגשתי המון דברים, אבל לא הצלחתי להעביר למילים,

והמילים שלך המשיכו ללוות אותי, וחזרתי להודעה שלך שוב ושוב,

ועדיין לא מצליחה..

רק מבקשת שתתני לעצמך חיבוק חזק, חזק, ממני, טוב?
זה מה שאני רוצה יותר מכל.
פשוט לחבק. ושוב לחבק.
כואבת איתך ודואגת.)

 

[ג ר נ י ו ם]

|לב |

 

[Kalphana Vera]

תודה לכולכן

אני באמת מעריכה את כל הדברים החכמים שאמרתן לי, והלוואי והיו לי כוחות לענות לכן באופן אישי..

 

[תמרה45]

חיבוק, ברור שחיבוקקק

גדול גדוללללל!!!!!!!!!!!!!! והרבה אהבה ואישור וכל מה שאת צריכה!!!