טריגר

טריגר

אני עייפה.
לבד בבית עד מחר בערב.
מסתבר שאלכוהול וכדורים לא הולכים ביחד. אה אופס כבר ידעתי את זה.
אני רותה למות.
באמת. פשוט למות.
אני לא רואה שום טעם לחיים ככה. ונלחמתי כבר. כולן כאן יודעות שכן. אבל עדיין חזרתי לאותו מקום מחורבן
אז זה עוד לא צום מוחלט. אבל מאוד קרוב לשם. יותר מידי קרוב. ואחרי כל ארוחה הבטן הדוחה הזה
כל הים נלחמתי ברצון להקיא . חוץ מהשעתיים שהייתי בסטודיו כמובן.
ומה קשור עכשיו להקיא??? זה כבר היסטוריה רחוקה, אבל אין מקום בבטן לכלום, זה כמעט יוצא מעצמו
וכבר חתכתי ושתיתי ולקחתי קלונקס
ולמה אני כותבת עכשיו? כדי לא לחתוך יותר עמוק ויותר חזק ויותר כואב
וכדי לא להוריד עוד כמה קלונקסים
אני יודעת שכבר נמאס לכולם פה לשמוע מה אני עושה לעצמי
צטערת. זה מה יש.
ואני לא יודעת למה אני טורחת בעצם לנסות לא לחתוף. אולי עדיף לגמור עם זה וזהו.
 

simplistic

New member
את מבינה

שזה לא בסדר, נכון? שאת חולה, כמו כל אחד שחולה במשהו. יש לזה טיפול. אבל כמו כל אחד שחולה, צריך לעבוד כדי באמת להבריא. אי אפשר להיות פסיבי בתהליך הזה.
 

2b mind

New member
חלומות,

(אולי זה לא הולך פוליטיקלי קורקט או לא מספיק רגיש ומחבק או אנא אערף...הפעם לעזאזל עם זה... )

מהפעמים הספורות שראיתי אותך, מדברים שאת כותבת ואני קוראת, ומדברים שאני יודעת שאת עושה איי שם בעולם,
אני יודעת שאת יכולה הרבה יותר מזה.

בסדר, את מיואשת, עייפה, חסרת מוטיבציה... מבינה את זה.
אבל אני גם חושבת שאת זאת ששמה את עצמך שוב ושוב בנקודה הזאת- זה לא הבית השיקומי, ולא הפסיכולוג, ולא ההורים. זאת את.
את יודעת שלהיות בבית עם ההורים לא עושה לך טוב.
אז מספיק לדחות את זה. תעשי מעשים שמכוונים ליציאה משם. תחסכי כסף, תבררי על אופציות דיור זולות. תעשי כל מה שאת יכולה בשביל לצאת משם (מההכרות הקצרה ביננו אני חושבת שזה יעשה עבורך המון. בתור אחת שרק לאחרונה עשתה את השינויי הזה אני יכולה להגיד לך שאין משהו שמבהיר בצורה חזקה יותר מזו כמה אני אחראית על החיים שלי, כל הבחירות בידי, אני לא בובה חסרת אונים של אף אחד).
הסטאז' מלחיץ אותך, גומר לך את היום, גומר אותך פיזית ונפשית. אוקי, אז שיחכה רגע בצד. (את כל הדברים האלה את יודעת להגיד יפה מאוד לבנות אחרות על גבי הפורום, אבל מה איתך? מה אם לראות לרגע איך החיים שלך נוזלים ממך ולעצור רגע לעשות שינוי מסיבי...)


חלומות, תפסיקי לשים את עצמך באותו ריבוע קטן ולהתייחס לעצמך כאילו אין לך שום אופציה אחרת וזה הדבר היחיד שאת מכירה.
יש לך הרבה אופציות והן פתוחות ואת רק צריכה לבחור.



(כואב לי לראות אותך ככה, סליחה)
 
זה נכון שנלחמת

אבל המלחמה הזו היא לא מלחמה של שנה, גם לא של שנתיים. צר לי, אבל לא נלחמת מספיק כדי להרגיש שאת יכולה להשען אחורה ולהגיד שעשית מה שיכולת. המלחמה הזו היא ארוכה יותר מזה, והיא מצריכה סבלנות רבה.
אני לא יודעת אם את במקום של לשמוע משהו בכלל, אם לא בשבילך, אני מזכירה את זה לאחרות.
 

levshavur

New member
חלומות של אחרים טריגר

שלום לך
למות זאת לא אופציה זה רק מביא אישפוז במחלקה סגורה (איכס!!!) ואני כותבת כאן בתור אחת שעשתה את זה כמה פעמים מבחינתי זו צעקה לעזרה....
גם לחתוך זה "עוזר" לטווח הקצר אבל לא באמת עוזר ...גם זה מניסיון...יכול להיות שלבד לא עושה לך טוב (לדוגמא בסטודיו טוב לך יותר)
יכולים להיות לך חיים טובים יותר !!
גם אני חשבתי שאני בבור ללא מוצא אבל בזכות הפסיכיאטרית שלי, שניסתה יחד איתי לחשוב מה הצדדים החזקים שלי, זה עובד!
אלכוהול ןבמיוחד עם כדורים זה ממש הרס עצמי אז בבקשה תעשי משהו להפסיק את זה !!!
זה מסוכן!!!
לבשה.
 
וואו כמה כאפות (ט')

אוקי, מגיע לי
רחלי- אני באמת לא במקום של להקשיב עכשיו. ממש לא. ובטח לא במקום של לעשות.
אתמול גם הדיאטנית וגם הפסיכולוג רמזו "בעדינות" שאם זה ימשך ככה עוד כמה שבועות אז.... אשפוז.
הדיאטנית מן הסתם בגלל התפריט , הפסיכו' בגלל המחשבות האובדניות שחוגגות לי בראש
אני יודעת שאני צריכה לדבר עם גור על טיפול תרופתי אבל האמת שאני פשוט מפחדת. הנבאדם הזה הוא כאפה מהלכת. אצבע מאשימה שתיתקע לי ישר בעין.
מבחינת הדיאטנית יש לי עד שבוע הבא להוכיח לה שאני יכולה לעשות לפחות משהו לא במסגרת של אשפוז, "רק" להוסיף ארוחה אחת נורמלית. רק.
אני חושבת שאם לא הייתי כל כך numb הייתי מזועזעת. אני? עוד אשפוז? איך לעזאזל זה קרה?
אבל אני לא. למען האמת כבר לא אכפת לי.
בינתיים מוסיפה עוד כמה חתכים. למה? ככה. כי זה מרגיע אותי. לעכשיו. רק לעכשיו. אבל אני לא חושבת אפילו שעתיים קדימה כי העכשיו הוא כל כך בלתי נסבל.
מחזיקה את עצמי לא לחתוך יותר עמוק. עמוק מידי. עכשיו לפחות אני מבינה למה- אני מפחדת מהתגובה של אמא שלי אם היא תבין שניסיתי לעשות משהו. פתטי.
תיכף הולכת לעבודה. הולכת להעמיד פנים שאני בנאדם רגיל שלא מייחל למוות בכל רגע נתון. כיף.
 

hory0

New member
רוצה שתדעי

שאני קוראת אותך,בכל הודעה ולא רק פה.. ודואגת לך מאוד.

מחפשת את המילים הנכונות, אבל אני ככ מותשת בעצמי שלא מצליחה לכתוב דבר.

אבל אני איתך..את במחשבתי ובליבי המון..
שולחת חיבוק חזק!!
 

קולדון

New member
אולי אני טועה.. ט

אבל קיבלתי את התחושה שאולי את בעצם מייחלת לאישפוז הזה.
שלא סתם את נותנת לעצמך להתדרדר..

אם קו המחשבה הזה הוא טעות- אז סליחה מראש. אבל אם יש בזה מן האמת... תחשבי על זה, אמנם יש משהו מגונן ומקל באישפוז ובמסגרת-לעומת ההתמודדות עם הטריגרים של הבחוץ והאחריות היותר גדולה..
אבל מה, את רוצה לבלות ככה את החיים, לצאת ולהכנס לאישפוזים?
 
את לא טועה

צד אחד שלי נורא רוצה אשפוז עכשיו. כי זה יותר קל, וכי שם אני יודעת שתהיה לי תמיכה שאין לי בבית, וכי שם אין ברירה.
מצד שני- ברור לי באם אני נכנסת עכשיו לאשפוז אני מוותרת על המבחן הממשלתי בפברואר. ואני לא יכולה לוותר. כי אז כל החצי שנה האחרונה הייתה בזבוז זמן וכסף. ויותר מזה- כי אני חייבת לדעת שלפחות השגתי משהו אחד בחיים שלי.
אז אני יודעת שבקרוב אני אצטרך לקחת את עצמי בידיים ולעשות משהו, אבל אני גם יודעת שעוד יש לי כמה שבועות עד שהם יידחקו אותי לפינה של "תאכלי או תתאשפזי"
ועד שאני אהיה בפינה הזאת אני לא אצליח לעשות כלום. מניסיון. אני זזה רק כשמאיימים עליי.
 
למעלה