שישמים אחרים
New member
טריגר.
לא קרה אסון גדול. גם לא קטן. כביכול, אני הרבה יותר בסדר מאז הערב ההוא שבו ניסיתי להרוג את עצמי. לראשונה מזה המון זמן, אני אוכלת נורמלי. ממש. יש לי כרס קטנה ולא אהובה אבל אני לפחות, אני מנחמת את עצמי, אני לא מונעת ממני אוכל. אני מבשלת. השותפה שלי בדיאטת הרזיה ואני לא נגררת אחריה. הפציעה העצמית הצטמצמה למינימום. כמעט ואין בכי. הבקרים סבירים. אני מצליחה להיות סטודנטית שזה הרבה יותר ממה שהרגשתי שאני יכולה כשיצאתי מהאשפוז ההוא (אני חולמת עליו חלומות זוועה בלילות; עליי בו; על המחלקה הפנימית והמוניטורים והזונדה והעירוי). קרה משהו בעולם. משהו שונה, בכל זאת. חציתי את הגבול. אני מתעללת בעצמי כבר כמה ימים בקריאה של אתרי הנצחה לאנשים שהתאבדו. מנסה לאמוד את מה שעשיתי (למי שעשיתי). לאמוד את האובדן (שלי, של מה שרציתי) את הרווח (אז למה זה מרגיש ככה, לחיות). זה כאילו היתה סערה גדולה שאחריה אפשר רק לקוות שלא תהיה עוד אחת ולהכין הכל לקראת הבאה (כמה אנשים יודעים שאני אוהבת אותם; ממי כדאי להתרחק כדי שיישמר מהרוחות הטורפות, ממני)
אני מסוממת לחלוטין ונרדמת עכשיו.
(חלומות מתוקים)
שלח?
לא קרה אסון גדול. גם לא קטן. כביכול, אני הרבה יותר בסדר מאז הערב ההוא שבו ניסיתי להרוג את עצמי. לראשונה מזה המון זמן, אני אוכלת נורמלי. ממש. יש לי כרס קטנה ולא אהובה אבל אני לפחות, אני מנחמת את עצמי, אני לא מונעת ממני אוכל. אני מבשלת. השותפה שלי בדיאטת הרזיה ואני לא נגררת אחריה. הפציעה העצמית הצטמצמה למינימום. כמעט ואין בכי. הבקרים סבירים. אני מצליחה להיות סטודנטית שזה הרבה יותר ממה שהרגשתי שאני יכולה כשיצאתי מהאשפוז ההוא (אני חולמת עליו חלומות זוועה בלילות; עליי בו; על המחלקה הפנימית והמוניטורים והזונדה והעירוי). קרה משהו בעולם. משהו שונה, בכל זאת. חציתי את הגבול. אני מתעללת בעצמי כבר כמה ימים בקריאה של אתרי הנצחה לאנשים שהתאבדו. מנסה לאמוד את מה שעשיתי (למי שעשיתי). לאמוד את האובדן (שלי, של מה שרציתי) את הרווח (אז למה זה מרגיש ככה, לחיות). זה כאילו היתה סערה גדולה שאחריה אפשר רק לקוות שלא תהיה עוד אחת ולהכין הכל לקראת הבאה (כמה אנשים יודעים שאני אוהבת אותם; ממי כדאי להתרחק כדי שיישמר מהרוחות הטורפות, ממני)
אני מסוממת לחלוטין ונרדמת עכשיו.
(חלומות מתוקים)
שלח?
