(( טריגראתמול אבא התקשר. הוא ראה את שקית העוגיות בפח שלי. שקית שקניתי מהכסף שלי, שהוא הביא לי.
"זה מה שאת עושה עם הכסף שאני מביא לך? מקיאה אותו?"
ז זהו. מעכשיו אין יותר כסף לקנות אוכל ולהקיא. אין כסף בכלל האמת. ואני מתחילה לעבוד מחר בעבודה חדשה ואני כולי בפחדים שמא לא אצליח להתמודד איתה ואאכזב (שוב) את כולם. מצד אחד אין שום סיבה הגיונית שזה יקרה ומצד שני...הכל יכול לקרות.
דיברתי שיחות נפש עם כולם היום, על קח שזהו, אני מפסיקה עם ההקאות (חצי בכפייה וחצי מרצון כנה).
אז אכלתי נורמלי ויפה עד שעה 14:00 ואז נרדמתי. חלמתי חלומות שכולם על אוכל. כמויות עצומות של אוכל. חלמתי על הקאה. קמתי מדוכאת ומותשת. הלכתי לאכול. ואז אכלתי עוד. לא עשיתי בולמוס ולא הקאתי. אבל ללא ספק אכלתי יותר מדי.
הגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת לאכול נורמלי. שלוש ארוחות ביום. משהו מרגיש חסר וזה לאו דווקא הבולמוס - הקאה. זה הנורמליות הזאת שאני כה סולדת ממנה. ההרגשה הזאת של כלום לא קורה בגוף שלי. לא השמנה שתביא אותי לשנאה עצמית ולמוטיבציה לרדת, ולא ירידה במשקל שתביא לי "נחת".
לאכול נורמלי זה הכי קשה לי. ואני לא יכולה להתמודד עם זה. לפחות לא הקאתי. אבל מה יהיה בעוד שבוע, כשאף אחד כבר לא יתרכז בי ויפתח 100000 עיניים?
אני מרגישה במלכוד. אני לא יכולה ללכת לטיפול ולא רק כי אני לא רוצה, אלא כי אז אצטרך לספר לחבר שלי על הבעיה שבגללה אני הולכת לטיפול. בעיה שדאגתי להסתיר טוב טוב כברכמעט חמישה חודשים. אני לא רוצה להכניס אותו לתוך הביצה המגעילה הזאת. הוא היחיד שקרוב אליי ולא רואה בי את ההפרעה. היחיד שיש לי שקט איתו במובן הזה. איך הוא יוכל להסתכל עליי כשידע את הדברים המגעילים שאני עושה?
אוף...לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם זה בתקופה הזאת.