טריגר
היום השתכרתי. לא התכוונתי.אני יודעת מה הגבולות שלי.
זה לא היה במובן של לעשות שטויות, אלא במובן של לסבול, ללכת הבייתה ולהקיא (כי פיזית הגוף שלי דחה את האלכוהול).
אני יודעת את הגבולות שלי. אבל שתיתי על קיבה ריקה כי רוקנתי אותה כמה שעות לפני זה מארוחת שישי.
וכשהגוף שלי דחה את האלכוהול בעצמו, אירוני שדווקא במקום הזה הרגשתי כמה הגוף שלי מאותת על מה שאני מעוללת לו.
וחשבתי על טיפול. ככה כשאני שיכורה. כי אולי הגיע הזמן, כי אולי זה כבר חולה מדי, כי כבר אין לי כוחות.
ולפני שנרדמתי חשבתי על זה, שמעניין אם בטיפול יחשבו גם כמוני.
ישנתי שעתיים, התפכחתי. וככה התפכחו גם המחשבות. וזה לא מספיק- חולה, מופרע, הרסני-
עדיין לא (וכנראה שלעולם לא יהיה).
ואני לא מצליחה להגיע לנקודה שאני רוצה להפסיק.
וזה כבר כמה ימים שאני מנסה להתחמק מעצבות מאוד גדולה שחודרת.
והיום כבר קשה להתחמק. כי אין תירוץ. שומדבר לא חדש.
ואין לי בכלל סיבות, ואולי יש לי את כל הסיבות בעולם.
אני כבר (שוב) לא מצליחה להתחמק.
גועל, ותיעוב ושנאה-
לבפנים, לבחוץ.
לעובדות, לפרשנות שלי, למראה, לגוף, להווה, לעבר.
למה שלא ישתנה.
זה לא ישתנה. כי אני בוחרת שלא. כי אני לא באמת רוצה.
כי רק לדמיין אחרת, גורם לי להבין שזו לא אופציה מבחינתי.
אני כותבת, כי כמו לפני שנים, זה נותר המקום היחיד שהוא אמיתי.
כי אחרי שאני אשלח את ההודעה,
היא תהפוך להיות מילים של עוד אחד עם שם בדוי,
של מציאות שלא כוללת בתוכה את כל בליל המילים האלה.
המילים יפסיקו להיות שלי, וההודעה תיעלם לה בין הדפים, הלאה לארכיון.
היום השתכרתי. לא התכוונתי.אני יודעת מה הגבולות שלי.
זה לא היה במובן של לעשות שטויות, אלא במובן של לסבול, ללכת הבייתה ולהקיא (כי פיזית הגוף שלי דחה את האלכוהול).
אני יודעת את הגבולות שלי. אבל שתיתי על קיבה ריקה כי רוקנתי אותה כמה שעות לפני זה מארוחת שישי.
וכשהגוף שלי דחה את האלכוהול בעצמו, אירוני שדווקא במקום הזה הרגשתי כמה הגוף שלי מאותת על מה שאני מעוללת לו.
וחשבתי על טיפול. ככה כשאני שיכורה. כי אולי הגיע הזמן, כי אולי זה כבר חולה מדי, כי כבר אין לי כוחות.
ולפני שנרדמתי חשבתי על זה, שמעניין אם בטיפול יחשבו גם כמוני.
ישנתי שעתיים, התפכחתי. וככה התפכחו גם המחשבות. וזה לא מספיק- חולה, מופרע, הרסני-
עדיין לא (וכנראה שלעולם לא יהיה).
ואני לא מצליחה להגיע לנקודה שאני רוצה להפסיק.
וזה כבר כמה ימים שאני מנסה להתחמק מעצבות מאוד גדולה שחודרת.
והיום כבר קשה להתחמק. כי אין תירוץ. שומדבר לא חדש.
ואין לי בכלל סיבות, ואולי יש לי את כל הסיבות בעולם.
אני כבר (שוב) לא מצליחה להתחמק.
גועל, ותיעוב ושנאה-
לבפנים, לבחוץ.
לעובדות, לפרשנות שלי, למראה, לגוף, להווה, לעבר.
למה שלא ישתנה.
זה לא ישתנה. כי אני בוחרת שלא. כי אני לא באמת רוצה.
כי רק לדמיין אחרת, גורם לי להבין שזו לא אופציה מבחינתי.
אני כותבת, כי כמו לפני שנים, זה נותר המקום היחיד שהוא אמיתי.
כי אחרי שאני אשלח את ההודעה,
היא תהפוך להיות מילים של עוד אחד עם שם בדוי,
של מציאות שלא כוללת בתוכה את כל בליל המילים האלה.
המילים יפסיקו להיות שלי, וההודעה תיעלם לה בין הדפים, הלאה לארכיון.
