Silence angelic
New member
טריגר
תמיד אני מוצאת את עצמי בורחת אליכם.
לבית הזה.
אני חושבת שאתם היחידים בעולם שבאמת מכירים אותי.
אני חושבת שבמשך השנים הוצאתי פה המון זיעה, כאב, רגש ובכי.
אני מוצאת את עצמי מתבודדת כבר כמה ימים.
בדיכאון שגובר מדקה לדקה.
מחשבות על לחתוך לאחר חודשים ללא.
ההקאות חוזרות.
הצום המתמשך.
העייפות, העצלנות, העצבנות, החוסר סבלנות, הצחוק, הבכי.
הכל מתערבב ביחד.
אין לי כוח לשום דבר. לא לחברות, לא למשפחות, לא לפסיכולוג, לא לעבודה, לא ללימודים.
לאף אחד!
אין לי כוח לדבר ולהקשיב. אין לי כוח לישון, אין לי כוח לשבת, אין לי כוח לעמוד.
לא בא לי ואין לי חשק לשום דבר!
מחשבות על אובדנות חוזרות. על חוסר מעש ומה משמעותי לחיים האלו בכלל. האם יש טעם? מישהו בכלל ישים לב שנעלמתי? אני חושבת שאני יכולה להיות מוטלת פה על הריצפה ויקחו לפחות כמה ימים עד שמישהו יבחין שאולי קרה משהו. כי גם ככה אני מסננת טלפונים ונעלמת לתקופות.
אני תוהה אם באמת יום אחד ימאס לי לגמרי, אני אשבר ובאמת יוציא את המחשבות הללו לפועל. אני חייבת לציין שבמחשבות על אובדנות יש משהו שנורא מרגיע ונורא מפחיד. כן, אולי זה סותר. אבל זו ההרגשה. וכן יש בי משהו שרוצה לחיות, ולהתקדם הלאה, אבל אין לי סבלנות, ואין לי כוח להילחם שזה יגיע כבר. אני מרגישה שהזמן רץ לי מבין האצבעות.
אני מרגישה שאנשים חיים והולכים ואני צועדת אחורה.
אני מרגישה ריקבון וכישלון ופשוט שבר כלי.
אני ממש ממש רוצה לחתוך!!
(יש פה מישהו בכלל?!)
שלח[?]
תמיד אני מוצאת את עצמי בורחת אליכם.
לבית הזה.
אני חושבת שאתם היחידים בעולם שבאמת מכירים אותי.
אני חושבת שבמשך השנים הוצאתי פה המון זיעה, כאב, רגש ובכי.
אני מוצאת את עצמי מתבודדת כבר כמה ימים.
בדיכאון שגובר מדקה לדקה.
מחשבות על לחתוך לאחר חודשים ללא.
ההקאות חוזרות.
הצום המתמשך.
העייפות, העצלנות, העצבנות, החוסר סבלנות, הצחוק, הבכי.
הכל מתערבב ביחד.
אין לי כוח לשום דבר. לא לחברות, לא למשפחות, לא לפסיכולוג, לא לעבודה, לא ללימודים.
לאף אחד!
אין לי כוח לדבר ולהקשיב. אין לי כוח לישון, אין לי כוח לשבת, אין לי כוח לעמוד.
לא בא לי ואין לי חשק לשום דבר!
מחשבות על אובדנות חוזרות. על חוסר מעש ומה משמעותי לחיים האלו בכלל. האם יש טעם? מישהו בכלל ישים לב שנעלמתי? אני חושבת שאני יכולה להיות מוטלת פה על הריצפה ויקחו לפחות כמה ימים עד שמישהו יבחין שאולי קרה משהו. כי גם ככה אני מסננת טלפונים ונעלמת לתקופות.
אני תוהה אם באמת יום אחד ימאס לי לגמרי, אני אשבר ובאמת יוציא את המחשבות הללו לפועל. אני חייבת לציין שבמחשבות על אובדנות יש משהו שנורא מרגיע ונורא מפחיד. כן, אולי זה סותר. אבל זו ההרגשה. וכן יש בי משהו שרוצה לחיות, ולהתקדם הלאה, אבל אין לי סבלנות, ואין לי כוח להילחם שזה יגיע כבר. אני מרגישה שהזמן רץ לי מבין האצבעות.
אני מרגישה שאנשים חיים והולכים ואני צועדת אחורה.
אני מרגישה ריקבון וכישלון ופשוט שבר כלי.
אני ממש ממש רוצה לחתוך!!
(יש פה מישהו בכלל?!)
שלח[?]
