טריגר.
אז אני מנסה לכתוב כבר יומיים (ואולי אפילו שבועיים),
אני מנסה ומוותרת, כי אפילו פה זה קשה לי.
אני לא יודעת איך לנסח את עצמי כמו שצריך, ואם בכלל יש לי זכות.
ו-9 שנים כמעט חלפו,
9 שנים ואני לא מסוגלת להכיר לגמרי, להודות לגמרי,
זה רק מרחף לו באוויר,
ביני, לבין המראה, לבין המשקל, לבין האסלה, לבין צלקות, לבין עצמי.
וזה צבוע, כי הנה המשקל יורד, אבל אני עדיין לא ביעד שלי.
וזה חולה לנסות ולהצדיק בזה שהיעד הוא לא תת משקל.
זה צבוע כי עד שאני לא אגיע אליו, אני לא מרגישה שיש לי באמת זכות.
זה חולה לחשוב שאין לי באמת זכות.
אמא שלי אומרת שהיא צריכה להוריד את המראות מהבית.
היא צוחקת.
אני לא.
היא לא מבינה שאני באמת יכולה להרגיש בין רגע כמה שהתרחבתי.
המשקל יורד, ואני לא מרוצה.
9 שנים וזה אף פעם לא מספיק גרוע, או קיצוני מדי בשבילי.
הגוף קצת מאותת. אבל הוא חזק.
9 שנים- וכמה באמת הרסתי?
וזה מסובך להסביר את כל השנים האלה,
כמה שמצד אחד תמיד הצלחתי למתן, אבל תמיד היה עודף משקל.
ועכשיו אין (בהגדרה), ומבחינתי זה נשאר רק שם.
כי להסתכל בהשתקפות של עצמי שווה אלף הגדרות.
מתי יגיע הקצה?
מתי תהיה לי זכות?
אז אני מנסה לכתוב כבר יומיים (ואולי אפילו שבועיים),
אני מנסה ומוותרת, כי אפילו פה זה קשה לי.
אני לא יודעת איך לנסח את עצמי כמו שצריך, ואם בכלל יש לי זכות.
ו-9 שנים כמעט חלפו,
9 שנים ואני לא מסוגלת להכיר לגמרי, להודות לגמרי,
זה רק מרחף לו באוויר,
ביני, לבין המראה, לבין המשקל, לבין האסלה, לבין צלקות, לבין עצמי.
וזה צבוע, כי הנה המשקל יורד, אבל אני עדיין לא ביעד שלי.
וזה חולה לנסות ולהצדיק בזה שהיעד הוא לא תת משקל.
זה צבוע כי עד שאני לא אגיע אליו, אני לא מרגישה שיש לי באמת זכות.
זה חולה לחשוב שאין לי באמת זכות.
אמא שלי אומרת שהיא צריכה להוריד את המראות מהבית.
היא צוחקת.
אני לא.
היא לא מבינה שאני באמת יכולה להרגיש בין רגע כמה שהתרחבתי.
המשקל יורד, ואני לא מרוצה.
9 שנים וזה אף פעם לא מספיק גרוע, או קיצוני מדי בשבילי.
הגוף קצת מאותת. אבל הוא חזק.
9 שנים- וכמה באמת הרסתי?
וזה מסובך להסביר את כל השנים האלה,
כמה שמצד אחד תמיד הצלחתי למתן, אבל תמיד היה עודף משקל.
ועכשיו אין (בהגדרה), ומבחינתי זה נשאר רק שם.
כי להסתכל בהשתקפות של עצמי שווה אלף הגדרות.
מתי יגיע הקצה?
מתי תהיה לי זכות?