טריגר

[פיטרינית]

טריגר

קצת טפשי. וירוס בגרון, אין לי קול והמקסימום שאני יכולה זה ללחוש וגם זה מרגיש כמו מאמץ עילאי. אני הולכת למרפאה. משטח גרון הרופאה מזהירה אותי שזה לא כואב, רק קצת לא נעים. היא מכניסה את המקל, לא שולטת בזה- זזה אחורה, מנסה לברוח ממנו ומנסה לדחוף אותו עם היד. היא מצליחה איכשהו להחזיק אותי. דמעות בעיניים. אני משפילה מבט. שלא יראו מה שעובר לי בראש. היא רואה שאני מתאמצת לא להתפרק? סתם בדיקה, זה לא כואב. רק לא נעים. רק מזכיר סיטואציות אחרות שגם בלי וירוס בגרון לא יכולתי לדבר.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אהובה שלי.

את יכולה היום לדבר. במקום שאת בוחרת- כאן, ואיך שאת בוחרת- במילים האלו שלך, הברורות, האומרות בקול את מה שקרה לך. אף אחד לא יכול להשתיק אותך היום, את יכולה לדבר עכשיו. תזכרי את זה. ... איתך.

 

[קולדון]

עברה לי צמרמורת לקרוא את זה.

שולחת לך חיבוק גדול!

 

[קולדון]

ומצטערת שאין לי יותר מזה...

נשארתי קצת בלי מילים.

 

[levshavur]

לפיטרינית

שלום לך אני מאוד מזדהה לכן אני לא הולכת לרופא שיניים, ואם כן אז לא לבד... ובפעם שהלכתי לגסטרוסקופיה והרגשתי שאין לי אוויר...אחרי שזה נגמר הייתי בבכי היסטרי והם השאירו אותי לבכות לבד (למרות שאמרתי מראש שאני פוסט טראומטית) אז אחרי שלושת רבעי שעה (שבכיתי ) באה עובדת סוציאלית של בית החולים וגם היא לא ידעה מה לעשות איתי ומה שהייתי צריכה זה שהיא תקשיב לי שתגיב באמפתיה וכל מה שהיה לה להגיד זה לכי לבית חולים פסיכיאטרי שם יעזרו לך... דרך אגב זו זכותך להביא איתך מישהו או לבקש שמישהי מהצוות תהיה איתך בזמן בדיקות "לא נעימות".. לבשה . ..

 

[שישמים אחרים]

"סתם בדיקה",

את יודעת, הסתם הזה. לפני שלושה שבועות קיבלתי סתם תרופה, צפויות תופעות לוואי קלות. מאז התעלפתי פעמיים, ביליתי ארבעה ימים במיטה ועוד שבועיים לא מסוגלת להתכופף או לקרוא יותר מחצי עמוד מרב סחרחורת. כי הסתם הזה, תמיד יהיה מישהו שבשבילו זה עוד משהו. כואב. לא נעים עד בלתי נסבל. אנחנו אנשים שונים שמגיבים שונה. לפעמים מתוקף היותנו, לפעמים מתוקף נסיבות. מה שקרה לך אצל הרופאה הוא לא טפשי. אפילו לא קצת. הוא תגובה הגיונית ומובנת של מישהי שקרה לה משהו אכזרי ומכאיב, שלא באשמתה. שום דבר מזה הוא לא באשמתך. (ולפעם הבאה - שלא תהיה, כן? אני מאחלת לך הרבה בריאות, עכשיו ואחר כך - אני מצטרפת ללבשה. זכותך להכנס לרופאה עם עוד מישהו או מישהי, אם זה עוזר. אני מקפידה להכנס לכל רופאה שהיא בחיוך ובמילים "שלום, אני שישמים, אני לא מרשה לעשות דברים בלי להסביר לי בדיוק מה יקרה ולבקש רשות, ולפעמים אני נבהלת כשנוגעים בי". זאת לגמרי המלצה. עוד לא יצא שזה לא התקבל בהבנה, מעולם לא הייתי צריכה להסביר יותר, וזה הקל על הסיטואציה במקרים שבהם התחלתי לבכות נורא כי, נו, שמו לי פנס באזן). ואת יכולה לדבר. זאת בחירה שלך, מכל היבט שלה (הנה, בחרת לכתוב כאן. באומץ. וקראו אותך. הקשיבו לך). (חיבוק)

 

[שישמים אחרים]

ואגב,

מהמקום שלי כמטפלת - בתחום מאוד שונה, ובכל זאת, באנשים - חשוב לי להגיד שאחת מההנחות הבסיסיות היא שאנשים שונים מגיבים בצורה שונה לאותם הדברים. ככה זה. אקסיומה. אני כותבת את זה בגלל ה"זה לא כואב, רק קצת לא נעים" שובר הלב שלך. כי זה היה אמור להיות ככה, ולא הוגן שהנסיבות הפכו את הבדיקה לכל כך אחרת מהנורמה שהרופאה הציגה לך. זה לא הופך אותך ללא בסדר. לא בסיטואציה הזאת, לא בעיני הרופאה (שבטח יכולה להעיד על איך אנשים מגיבים אחרת אחד מהשני) ולא בכלל.