טריגר?

[סינקדוכה]

יכול להיות שלהפסיק לחשוב את זה

מכאיב מידי כרגע. איך יכול להיות שבעולם אחד יש גם אור וחום ויופי, אבל גם מרתפים חשוכים של כאב ורוע? איך יכול להיות שהשחור הזה לא שואב לתוכו את הכל? כי בפנים הוא כן. קל להגיד לא לחשוב בשחור ולבן, אבל בסופו של יום השחור כהה יותר וצריך להתאמץ שלא יכסה על הכל. ובכל זאת, יש גם וגם. בתור התחלה מבחוץ, אולי בסוף גם בפנים. אני לא יודעת אם זה ישמע רע או שאולי זו בכלל לא שאלה בריאה, אבל את יודעת שאת לא חייבת לדבר את הכל בבת אחת, נכון? זה בסדר לשים קצת בצד נושאים עד שמסדירים את הנשימה ואח"כ לחזור אליהם. הם עדיין יהיו שם, שזה גם כואב אבל גם מרגיע. מרגע שגם המטפל איתך, זה לא רק אצלך בראש ולא יתעלמו מזה, הוא לא ישמוט אותך לבד עם זה. ותודה. אני כל כך מזדהה איתך שגרמת לי לומר לעצמי דברים חשובים. את אמיצה.

 

[No longer]

התגובה החכמה שלך

גרמה לי לשאול את עצמי כמה שאלות חשובות. האמת היא שאני מפחדת, מנסיון קל עם עצמי בנושא הזה, שאם לא אדבר הכל עכשיו, אני עלולה לברוח חזרה לקונכיה שלי, והסביבה עשויה לשכוח אותי. המטפלת עשויה לשכוח למה הגעתי אליה מלכתחילה. קשה לי לחשוב כרגע על כל הדברים האלו. בין היתר כי אני על מינימום של שעות שינה, ואת זה אני מקווה דווקא לפתור הלילה. אבל אחזור לחשוב עוד קצת ברגע שאמצא כוחות.בינתיים נורא תודה שהגבת לי ברצינות כזאת ועם המון אמת.

 

[ג ר נ י ו ם]

אני מסכימה שזו תגובה חכמה

ואני מקווה שתגידי את מה שכתבת כאן למטפלת שלך (הקונכיה, וזה שהיא עלולה לשכוח) אבל אני כן רוצה לסייג ולהגיד שאני חושבת שיש משהו בסיטואציה שבה מישהי מקשיבה לך, ולך פתאום יש יכולת לדבר, שמעורר את הצורך לדבר בבת אחת ובלי הפסקה על הדברים האלה, לא כי היא עלולה לשכוח או את לברוח אלא כי סופסוף מישהו מקשיב וסופסוף את יכולה לדבר. אל תקחי את כל האחריות על עצמך ("אני עלולה לברוח"). זו לא פתולוגיה שלך, לרצות לדבר על הכל ובבת אחת. זה משהו שהמציאות הזאת כופה אבל כדי להבריא הפעם, לא כדי להכאיב (אני מובנת? הסתבכתי עם הניסוחים..)

 

[No longer]

בגלל שאמרת את זה עכשיו, אגיד לה.

(לפעמים לוקח לי זמן להצליח לעשות את הסינון מה אני צריכה להעלות בטיפול ומה לא.) ואת צודקת, כמובן. אני לא רגילה שיש מי שרוצה [או מקבל כסף, אבל לצורך העניין, בשנים האחרונות הרבה פחות אכפת לי מכמה שטיפול עשוי להיות דבר "מאולץ" כביכול] לשמוע, או מוכן להכיל את המשקל של הדברים. אבל במקום מסוים, אני כל כך לא יודעת לכמה זמן יש לי את זה, לכמה זמן יש לי משהו שאני יכולה באמת להשתמש בו, שאני נורא משתדלת לנצל כל שניה שבה יש לי טיפול, כי מי יודע מתי זה יגמר. [כי אני לא רגילה שטיפול הוא משהו שמחזיק מעמד, או שהמטפל מגדיר לי מראש שעכשיו יש לי X שנים להגיע לשינוי משמעותי.] תודה, מותק. חשבתי לעומק עכשיו. בדרכי לעשות דברים רגועים, כמו שהצעת, ולנוח לראשונה השבוע הזה.

 

[ג ר נ י ו ם]

מותק, את יודעת שאני יכולה להגיד גם

שטויות גמורות, נכון?

 

[No longer]

השטויות הגמורות האלו מצליחות לקלוט אותי מספיק

אם זה אומר שאני צריכה אמירות שהן שטויות גמורות, סו בי איט. [ואם את לא צודקת, כמו שכבר יצא לנו באיזו סוגיה וחצי פה ושם, אני יודעת להגיד לך גם אחרת. אל דאגה.

] ואת יודעת מה, הלוואי שיום אחד נצחק ביחד על שטויות גמורות.

 

[ג ר נ י ו ם]

יש המון סיבות להישאר, גם ברגעים הכי קשים. חברוּת. אהבה. שטויות מצחיקות. סרטים יפים. שירים שגורמים לך לבכות. אומץ. הדברים הנפלאים שאת עושה עם עצמך ושעוד תעשי, עם עצמך ובעולם. בינתיים, הדברים האלה בלתי נסבלים. הם ילכו וייעשו (גם אם לא באופן ליניארי) קלים יותר. את בהתחלה או באמצע של ההתחלה וזה באמת קשה מנשוא. תבואי לכאן ותכתבי. תדברי עם חברות. תעשי דברים מרגיעים (אמבטיה עם קצף + ספר ביד היא אחת ההעדפות שלי). תקראי דברים שבהם תוכלי למצוא את עצמך, להיות פחות לבד (אף על פי שאנחנו תמיד לבד). תבואי לכאן שוב. השעות הקשות עוברות. הן לא חייבות להצטבר לחיים שאי אפשר לחיותם. ושוב, אני מאמינה בך, ואני מאמינה בתהליך שאת עושה. ואני מאמינה שאפשר לחיות אחרת ושאפשר ליצור אינטגרציה של הדברים האלה אל תוך מציאות של חיים טובים ומלאים (גם בכאב). אל תתייאשי, טוב?

 

[No longer]

מאמינה לכל מילה שלך.

וזה כנראה אומר משהו על הכוחות שלי, העובדה שאני מוכנה להאמין לדברים שנשמעים לי לפעמים כל כך הזויים ורחוקים וכמו מין הד רחוק שהולך ונחטף ממני. אבל באמת שברגעים שבהם אני מרגישה הכי עיוורת, במובן של...הולכת בחושך גמור, אני פשוט עוצרת לסמוך עלייך לעוד שניה אחת. תודה שאת לא מנסה לייפות את המציאות בשבילי, זה רק גורם לי לרצות להתקרב יותר ללחיות אותה.

 

[ג ר נ י ו ם]

יפתי, זה אחד הדברים

היפים ביותר שאמרו לי מעודי. תני לי רק להחלים מאנורקסיה ואני אהיה ראויה למה שכתבת שם. וכן, ודאי שזה אומר משהו על הכוחות העצומים שלך, ועל הנדירות שלהם, ועל הנדירות שלך... מחבקת חזק חזק.

 

[No longer]

ואת לגמרי ראויה להחלים מאנורקסיה.

אבל זה שעוד לא החלמת לא הופך אותך ללא ראויה לזה. שמחתי לתת טיפה בחזרה. [ואצור קשר בקרוב.

]

 

[secret self]

כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי...

אני לא באמת יודעת מה להגיד לך (לא מצליחה להפיק מעצמי כלום... סליחה!) ומאידך, ממש לא יכולה להתעלם מההודעות הכואבות שלך בשרשור הזה. אז האחרות כבר כתבו לך דברים חכמים ונבונים מאד, ולכן אשלח לך חיבוק וירטואלי

, שבא מה-

. ואולי רק אוסיף משהו קלישאתי לחלוטין, אך בעיני נכון ומתאים - התגובות שלך נורמאליות לחלוטין, זה הסיטואציות שעמן נדרשת להתמודד שהזויות. לפעמים זה מתעתע, אז תשתדלי להזכיר לעצמך את זה.

 

[No longer]

את סתם חושבת שלא אמרת כלום,

בחיי שאמרת הרבה.ומזל שיש אתכם כדי להזכיר לי כשאני לא מצליחה.