טריגר?
אני לא מצליחה להפסיק לחשוב שאיזה מין עולם זה, שבמקום מסוים, לא מאד רחוק, גיאוגרפית, יכולה להיות שמש כל כך יפה ומאירה ומחממת, עם צבעים מרוחים בשמיים, כשבמקום אחר רטוב וטחוב ונעול יכולים לקרות הדברים שקרו לי. (קרו לא קרו קרו לא קרו.) והמרחק הוא שנות אור. המרחק הוא בלתי חדיר. אני לא מצליחה למצוא סיבה אחת לרצות להישאר כאן, בעולם כזה. שבו האדם שאתה הכי אוהב יכול למות כל כך ושלך לא יהיה מושג. בעולם שבו אמא שלי לא הפסיקה את בישולי יום שישי והתחלחלה וניפצה צלחות, מתוך איזה רגש על חושי כזה. אני מנסה לאכול ומנסה להיות משוכנעת שמגיע לי הכל, ושמותר שיכאב לי, אבל כל מה שאני רוצה לעשות הוא למחוק את השאריות של עצמי. ואני לא מוכנה שיהיה דבר בעולם שאסור לי לעשות, או מקומות שאסור לי להתקרב אליהם. ואני חושבת שאני מעמיסה יותר מדי. אני חושבת שכרגע הדברים הבסיסיים הם יותר מדי. אני חולמת חלומות נוראים. ואלו לא חלומות. והטיפול לא מספיק, אני מסתכלת קדימה עד יום חמישי ולא רואה איך אני מגיעה אליו מספיק שלמה כדי לקחת את עצמי לשם. והוא גם יותר מדי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בשעות שאחרי, אבל אני לא מצליחה לתפקד. האנשים שהולכים ברחוב הם הרבה יותר מדי, אחרי החמישים דקות האלה. הריחות והצבעים והקרבה שלהם, איך שהם חוצים אותי ומפוררים אותי לחלקיקים קטנים, זה יותר מדי, אחרי החמישים דקות האלה. אני הולכת חמישה צעדים ומתמוטטת על עוד ספסל. ומוציאה עוד סיגריה ולא מצליחה לעשן אותה ומתחילה לרעוד. אני נקרעת לגזרים שוב. ולילה וחושך ואיך עוברים מזה.
אני לא מצליחה להפסיק לחשוב שאיזה מין עולם זה, שבמקום מסוים, לא מאד רחוק, גיאוגרפית, יכולה להיות שמש כל כך יפה ומאירה ומחממת, עם צבעים מרוחים בשמיים, כשבמקום אחר רטוב וטחוב ונעול יכולים לקרות הדברים שקרו לי. (קרו לא קרו קרו לא קרו.) והמרחק הוא שנות אור. המרחק הוא בלתי חדיר. אני לא מצליחה למצוא סיבה אחת לרצות להישאר כאן, בעולם כזה. שבו האדם שאתה הכי אוהב יכול למות כל כך ושלך לא יהיה מושג. בעולם שבו אמא שלי לא הפסיקה את בישולי יום שישי והתחלחלה וניפצה צלחות, מתוך איזה רגש על חושי כזה. אני מנסה לאכול ומנסה להיות משוכנעת שמגיע לי הכל, ושמותר שיכאב לי, אבל כל מה שאני רוצה לעשות הוא למחוק את השאריות של עצמי. ואני לא מוכנה שיהיה דבר בעולם שאסור לי לעשות, או מקומות שאסור לי להתקרב אליהם. ואני חושבת שאני מעמיסה יותר מדי. אני חושבת שכרגע הדברים הבסיסיים הם יותר מדי. אני חולמת חלומות נוראים. ואלו לא חלומות. והטיפול לא מספיק, אני מסתכלת קדימה עד יום חמישי ולא רואה איך אני מגיעה אליו מספיק שלמה כדי לקחת את עצמי לשם. והוא גם יותר מדי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בשעות שאחרי, אבל אני לא מצליחה לתפקד. האנשים שהולכים ברחוב הם הרבה יותר מדי, אחרי החמישים דקות האלה. הריחות והצבעים והקרבה שלהם, איך שהם חוצים אותי ומפוררים אותי לחלקיקים קטנים, זה יותר מדי, אחרי החמישים דקות האלה. אני הולכת חמישה צעדים ומתמוטטת על עוד ספסל. ומוציאה עוד סיגריה ולא מצליחה לעשן אותה ומתחילה לרעוד. אני נקרעת לגזרים שוב. ולילה וחושך ואיך עוברים מזה.
