טריגר רציני.

[Lovely locks]

טריגר רציני.

לפניי כשבועיים ביצעתי נסיון אובדני. עצם העובדה שאני כותבת את שורות אלה, מעידה על כך- שלא צלחתי. שלושה ימים הייתי מחוסרת הכרה, מונשמת. בטיפול נמרץ. כל כולי הייתי נפוחה. לא הפסקתי להקיא להם שם (גם שטיפת קיבה מכובדת עשו לי). אחריי שהתעוררתי, הייתי עוד יומיים בטיפול נמרץ. כשהתעוררתי, לקח לי זמן להבין איפה אני. שוב ושוב היו צריכים להזכיר לי. ושוב ושוב שכחתי. פיתחתי דלקת ריאות די חריפה, כתולדה מההנשמה והפחם הפעיל ומי יודע מה עוד. בימים הראשונים קשרו אותי למיטה. השתוללתי. לא בדיוק הבנתי מה הולך. אני זוכרת לילה אחד, של החלפת משמרות. המח שלי ייצר לי הזייה מאוד מורכבת ומאוד ארוכה. הזרועות שלי היו קשורות. ראיתי את מחלקת טיפול נמרץ נמהלת בסדנת אמנות. דמיינתי את האחים שם כיצורים דמוניים, המורחים צבעים עליזים על פני המטופלים חסרי ההכרה. הייתי בטוחה שאיזה מישהו שחזק בסצינת האמנות נמצא בחדר השני. אפילו ניסיתי לקרוא לו. בחדר השני היו עוד חולים, בסך הכל. דמיינתי את האחים האלה מזריקים לי טרנפטין לעירוי. מאיפה ישיגו טרנפטין בטיפול נמרץ, על זה לא חשבתי. ההגיון התפוגג לו והלך לנפוש בסיני. ואח"כ, כשעמדתי פעם ראשונה, עם משקפיי החמצן המחורבנים, וגיליתי שיש לי כתנת בית חולים מכוערת וחיתול שממנו משתרבב קטטר ודרשתי שיוציאו לי אותו, למרות שבקושי הצלחתי להחזיק את עצמי בין סורגי המיטה ובטח שלא לצעוק. אח"כ כל הליכה לשירותים הייתה מבצע, היו צריכים לקחת אותי עם בלון חמצן וכסא גלגלים ולפעמים פשוט סגרו את הוילון ואני הייתי צריכה להטיל את מימי לסיר. והפסיכיאטר שדיבר איתי, שהחליט שכדאי לשלוח אותי לטירת הכרמל. והחתימה שלי על אשפוז מרצון שהפכה לאשפוז כפוי, תוך כשעתיים. וההעברה מהמחלקה היותר 'רכה' לזו שלמטופלים בה זה לא אשפוז ראשון. והדה-הומניזציה המוחלטת. שאתה נמצא במקום הכי נמוך נפשית וחייב לשקר כדי שיעבירו אותך הלאה, לא שיש לך מושג מתי. כשסכיזופרן בן חמישים אומר לי לפנות בוקר שאני לא יכולה לבכות עכשיו, כשהם רואים. שאני חייבת להיות חזקה. על העדר הזכויות המצמית שלי. המקום שאליו 'אמנסטי' לא יגיעו לעולם. והמטופלים, המתהלכים אולי בשטח של 250 מטר, הלוך ושוב. ורובם כה מסוממים עד שהמילים נבלעות להם ורוק ניגר מפיהם. מטופלים אחרים מסייעים להם להתקלח. הצוות מריץ בדיחות. וסוללת הרופאים, שכל מטרתה היא לגרום לי לחשוב שאני מאוד חולה ושאיני יודעת דבר. ושעליהם לחשוב עבורי. וכשמטופל אחר נגע בי והתלוננתי, איימו שיקשרו אותי. כמה לילות אחר כך, מצאתי אותו ישן במיטה של הבחורה שהייתה איתי בחדר. חיכיתי עד הבוקר וטלפנתי לאחי ובעשר וחצי הוא בא לשחרר אותי. מסתבר שעם מספיק לחץ, גם בחורה חולה עד מאוד, כמוני, יכולה לצאת לחופשי. יצאתי. לא בטוח שלחופשי. קרסתי. כל השבועיים נמסכים זה בזה. פלאשבקים קטנים ואיומים. תהייה על תאי המח שנשרפו לעד ובעיקר, איך ממשיכים מכאן הלאה. אני לא מסוגלת לדבר את הזוועה. אני לא רוצה להמשיך לחיות בידיעה שיש מקום שבו הורגים בני אדם בשיטתיות. למרות שלא פשעו. וחלקם באמת חולים מאוד ומכאן הם יצאו שברי אדם מהוהים, שלא מסוגלים לבטוח יותר באיש. ולי עוד היה מזל. שרדתי את המוות. את דלקת הריאות שהתפתחה לאחר מעשה. את האשפוז הזה, שהזכיר לי זוועות שקראתי עליהן ואף פעם לא חשבתי שהן מתקיימות בחצר האחורית של כולנו. עכשיו אני חיה בידיעה שהם עלולים לחטוף אותי בכל עת, בכל שלב. אני כבר במאגר שלהם. והחופש ילקח ממני לפרק זמן לא ידוע ושארית החיות שלי תתאדה ולא אמצא אותה לעולם. אני ישנה הרבה עכשיו. אני לא מסוגלת לקרוא כל כך. זעם, זכרונות, יאוש וחוסר אונים מתערבבים בתוכי. לא מעניין אותי דבר. אני מבועתת ממנה שנגלה אליי, מבועתת מיכולתי המרשימה להרוס כל דבר שאני נוגעת בו. ואני לא יודעת איך ממשיכים הלאה. לא, האמת היא, שאין לי שמץ של מושג.

 

[ג ר נ י ו ם]

לא יודעת מה להגיד מעבר לזה שצר לי כל כך

לקרוא את הדברים האלה שכתבת, שעברת, ושחלק מהחוויות אני מכירה (אם זה עוזר לתחושת ה"איך חיים אחרי דבר כזה" - עובדה, חיים. וסליחה על הפלגמטיות). והדבר האחרון: את צריכה טיפול במקום שבו מתייחסים לאנשים כמו בני אדם, ואני לא מחדשת לך שום דבר בזה. ככה ממשיכים.

 

[ילדונת~]

מעבר לזה שכל כך עצוב לדעת מה את עוברת

ומעבירה את עצמך בדיוק השבוע הבנתי שלומדים לחיות עם המראות של שם

 

[מאפרת בשאנטי]

אכן הודעה קשה.

מאד. לא יודעת כ"כ מה להגיד........... רק שאני מצטערת שאת מרגישה תחושות כל כך קשות, ואני מקווה שתגיעי אל טיפול טוב, תומך, שיבנה אותך ולא ההיפך.

 

[שינוי צורה]

טיפול טיפול טיפול

ניתנה לך הזדמנות שנייה לחיים, קחי אותה כאילו נולדת מחדש ואל תחזרי על טעויות העבר. די להאשים את עצמך- הגיע הזמן להיות מי שרצית להיות (יעני אהובה, תומכת, שמחה, מקבלת, ולא כחושה וחולה). קבלי על עצמך להחלים מעכשיו, כי הזדמנות שנייה ממש לא בהכרח מבשרת על הזדמנות שלישית.

 

[Blackbird fly]

קשה לקרוא את זה...

במיוחד שאני מבינה מה עברת. אני יודעת מה זה טיפול נמרץ, אשפוז כפוי, קשירות למיטה, המראות האלה. שלא שוכחים כ"כ בקלות. מקווה שתקבלי טיפול מתאים וטוב, יש גבול לסבל.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

כואב ועצוב לקרוא אותך.

כמו הרבה מהדברים שאת כותבת, הלוואי שיכולתי לשנות את המציאות עבורך. אבל אני לא יכולה. יכולה רק להצטרף לכל מי שנמצאת פה להושיט יד וללוות אותך בהתמודדות עם מה שקורה בחיים שלך. את פוחדת שהעתיד שלך יתאדה אם יחזירו אותך אל המקום הזה, ואני פוחדת שזה יקרה גם אם לא. כמו שאמרת, גם עכשיו את לא חופשיה, ובכל מיני צורות גם בחיים שלך עכשיו את עוברת דברים בלתי נסבלים, שלא ראוי שתעברי. עזרה בכל אופן את חייבת באופן דחוף. עזרה אינטנסיבית כמו שאת זקוקה לה, כשבטח לא מתאימות אופציות של טיפול מרפאתי רגיל, אני מכירה שתי דרכים להשיג- או המון המון כסף שהולך לבניית מסגרת טיפול יחודית, או מחלקות של בתי חולים, מכל מיני סוגים. אני יודעת שיש עוד מחלקות שבהם אפשר לקבל עזרה. בכולן לא תמיד נעים וטוב, ובכולן יש יותר מדי רופאים עייפים, אחים ממורמרים, ועוד כל מיני דברים שמייצרים מציאות עצובה במקום מקום בטוח ושומר ומגן. אבל לא בצורה שבה את מתארת. ובהרבה מהן הטוב שאת יכולה להפיק עולה על הרע. אולי שווה לשקול פניה למקום כזה. ובנתים, ללא שום תנאי, וללא קשר לשום החלטה שתקבלי, אנחנו כאן להמשיך לחבק ולשמוע, ולהיות מקום לספר בו את מה שהיה ראוי שיותר אנשים ידעו.

 

[Kalphana Vera]

גם לי אין מושג איך ממשיכים,

אבל אני יודעת שאת תגלי את התשובה הזאת, בקצב שלך, עם הרבה קושי וכאב אבל גם, אולי, בתקווה, עם כמה רגעים יפים בין לבין. אני אוהבת אותך כל כך, ו*כל כך* חסרת לי בשבועות האחרונים- השיחות המפגרות שלנו, תובנות החיים שלנו בשעות שרק אנחנו ערות, אפילו סתם SMSים קטנים. חסרת לי נורא, ודאגתי נורא, ואני עדיין דואגת. והלוואי והייתי יכולה להיות יותר כאן בשבילך ממה שאני.