מנסה להבין אותך
בהתחלה כשקראתי מה שכתבת אמרתי לעצמי "כן, מוכר". כמובן שזה עבר בי בטון יותר אמפטי ממה שזה נראה על הכתב... אבל זה שטויות. כי אין לי מושג מה את עוברת. 15 שנה??!! זה המון זמן!!! זה כל כך המון זמן!! 15 שנה של התמודדות, של קושי, של סבל, של כאב... וברור שלא כל הרגעים וכל הזמנים הם כאלה. ובכל זאת - 15 שנה של עצב מיותר, שהיו יכולות להראות אחרת. אני לא יודע איך "מתחזקים" בולימיה פעילה עם משרה מלאה ושני ילדים. מה שאכתוב מעכשיו הוא ככל הנראה טריגר - נא לשים לב. אני זוכר את עצמי בגיל... 17? 18? מקיא את הנשמה כל היום. יושב בבית, אוכל, מקיא, נשקל, אוכל, מקיא, נשקל, אוכל, מקיא, נשקל. שוב ושוב שוב. עוד כאב ועוד כעס ועוד התעללות בי ובגוף שלי. כשהמצב קיצוני והמחלה דומיננטית, לסבול מבולימיה קשה זה ממש Full time job. זה היה איתי במשך היום, כל היום. זה רדף אותי עד לשינה ולחלומות. חלומות בהם אני אוכל ומאביס, ומבלי לחלום שאני מקיא את הכל הייתי קם בתחושה איומה שאכלתי ולא הקאתי. התעוררות לזוועה. והנה באה את, אימא לשניים, אישה לאיש שלך, אשת קריירה. ובולימית. 15 שנה. יש לך בכלל מושג, שמץ של מושג, קצה קצהו של מושג - כמה כוחות יש לך? איזה מין בן אדם, איזה אופי ואיזו אישיות צריך כדי לעמוד במעמסה, הפיזית והרגשית בו-בעת - שאת חיה כל יום מחדש? אז אני לא מבין אותך. ואני שמח שאני לא מבין אותך. כדי להבין אותך צריך להיות במצב שלך, ואני, בתהומות הפרטיים שהייתי בהם, מעולם לא החזקתי על כתפיי עשירית ממה שאת מחזיקה מדי יום שעה שעה רגע רגע. אני שמח לשמוע שאת בתה"ש ושמח לשמוע את שכן מרגישה התקדמות, ובטח שמח לשמוע שזו שקילה ראשונה אחרי תקופה ארוכה שנמנעת מזה. מקווה שתמשיכי להניח למשקל - ותמשיכי לדאוג לשלומך עוד ועוד עד לבריאות.
