שישמים אחרים
New member
טריגר קשה
(ומטומטם. אני רצינית. צאו מפה אם זה לא הזמן המתאים).
אז לפני שבועיים התאשפזתי במחלקה סגורה עם מחשבות אובדניות. השתחררתי אחרי פחות מעשרים וארבע שעות. החיים נראו לי בלתי הגיוניים שם. או אולי אני צריכה להתחיל ב, אז לפני שבוע וחצי ניסיתי להרוג את עצמי. התחרטתי אחרי וחברה לקחה אותי לבית חולים, שם חיכתה אמא שלי. ביליתי את הלילה מחוברת לצינורות ומוניטורים. אחר כך התאשפזתי במחלקה פתוחה בצריף ישן, מוקף בדשא, מלא באנשים שהיו יכולים להיות סבים או סבתות שלי. אני עצובה. הייתי צריכה לספר את הסיפור שלי שוב ושוב. (אני לא יודעת, בכלל, מה הסיפור שלי). היו פסיכיאטרים נחמדים ומבינים. היו פסיכיאטרים שסיכמו את המפגש איתי בתשתדלי לא להטריח עוד צוותי חדר מיון. שאלו אותי: זאת פעם ראשונה שלך (כן). שאלו: רצית למות (כן, לרגע. אחר כך נורא נבהלתי). נורא נבהלתי, אולי זה העניין. אני מסתובבת בעולם מבוהלת מאז. מה ימנע ממני לעשות את אותו הדבר שוב. הייתי מאד קרובה, קרובה מדי, (לא קרובה מספיק?), אני נאחזת בזה שלא רציתי, שנבהלתי, (שהבהלתי את כל האנשים שאני אוהבת). יכולתי לא לאכול במחלקה אבל נאבקתי עם עצמי שכן, למרות בת השירות הקטנה, הלא מבינה, ששקלה אותי ואמרה לי בחיוך כמה. (לא רציתי לדעת שלא ירדתי כלום מאז האשפוז הקודם). זה כבר לא שיש יותר מדי ממני, זה שיש - בכלל - יש ממני, ולפעמים המחשבה הזאת היא בלתי נסבלת.
(ועכשיו אני מתנהגת יפה ונותנת לבנזודיאזפינים לעשות את שלהם. אני אלך לישון. משגיחים עליי. אין מה לדאוג).
(ומטומטם. אני רצינית. צאו מפה אם זה לא הזמן המתאים).
אז לפני שבועיים התאשפזתי במחלקה סגורה עם מחשבות אובדניות. השתחררתי אחרי פחות מעשרים וארבע שעות. החיים נראו לי בלתי הגיוניים שם. או אולי אני צריכה להתחיל ב, אז לפני שבוע וחצי ניסיתי להרוג את עצמי. התחרטתי אחרי וחברה לקחה אותי לבית חולים, שם חיכתה אמא שלי. ביליתי את הלילה מחוברת לצינורות ומוניטורים. אחר כך התאשפזתי במחלקה פתוחה בצריף ישן, מוקף בדשא, מלא באנשים שהיו יכולים להיות סבים או סבתות שלי. אני עצובה. הייתי צריכה לספר את הסיפור שלי שוב ושוב. (אני לא יודעת, בכלל, מה הסיפור שלי). היו פסיכיאטרים נחמדים ומבינים. היו פסיכיאטרים שסיכמו את המפגש איתי בתשתדלי לא להטריח עוד צוותי חדר מיון. שאלו אותי: זאת פעם ראשונה שלך (כן). שאלו: רצית למות (כן, לרגע. אחר כך נורא נבהלתי). נורא נבהלתי, אולי זה העניין. אני מסתובבת בעולם מבוהלת מאז. מה ימנע ממני לעשות את אותו הדבר שוב. הייתי מאד קרובה, קרובה מדי, (לא קרובה מספיק?), אני נאחזת בזה שלא רציתי, שנבהלתי, (שהבהלתי את כל האנשים שאני אוהבת). יכולתי לא לאכול במחלקה אבל נאבקתי עם עצמי שכן, למרות בת השירות הקטנה, הלא מבינה, ששקלה אותי ואמרה לי בחיוך כמה. (לא רציתי לדעת שלא ירדתי כלום מאז האשפוז הקודם). זה כבר לא שיש יותר מדי ממני, זה שיש - בכלל - יש ממני, ולפעמים המחשבה הזאת היא בלתי נסבלת.
(ועכשיו אני מתנהגת יפה ונותנת לבנזודיאזפינים לעשות את שלהם. אני אלך לישון. משגיחים עליי. אין מה לדאוג).
