טריגר... צריכה לשתף..
היי, חיפשתי מקום לפרוק בו את רגשותי.. זאת הפעם הראשונה שאני כותבת פה.. ובכלל. אני בת 25, מתמודדת עם הפרעות אכילה כבר 9-10 שנים, הכרתי את אתרי הפרו-אנה למינהם כשהייתי בת 15-16 ונמשכתי אליהם כמו פרפר לאש. אז לא ידעתי אפילו מה זה אומר... רק רציתי את הטיפים והטריקים שלהם. מאז זה אף פעם לא עזב אותי, אף לא לרגע. זה תמיד שם איתי. מעולם לא התדרדרתי לכדי משקל אשפוז או אפילו נמוך מאוד. תמיד נשארתי בגבול הנורמטיבי, ואני משערת שזה חלק מהגורם לדיכאון שאני חווה כמעט על בסיס יומיומי, כלומר מן הרגשה כזאת של "אני אפילו לא מצליחה להיות אנורקסית כמו שצריך.." תמיד כשאני מגיעה למשקל יחסית נמוך בשבילי, אני מוצאת את עצמי מצליחה לשמור על כך למשך כמה שבועות ואז הורסת ועולה הכל חזרה בבולמוסים בלתי ניתנים לשליטה של אכילת כמות קלוריות שלא הייתה מביישת גדוד בגולני. אני נשקלת עשרות פעמים ביום (אני באמת לא מגזימה- בבוקר, לפני הפיפי, אחרי הפיפי, לפני אוכל, אחרי אוכל, לפני בולמוס, אחרי, עם בגדים, בלי.. וסתם עוד המון המון פעמים..) מעולם לא הקאתי. אף פעם לא ידעתי איך והאמת שאני שמחה על כך. זה די מפחיד אותי. מעולם לא חתכתי, פוחדת פחד מוות מכאב שכזה. כל הדברים הללו גורמים לי להרגיש לא יוצלחית בנושא הזה. אני יודעת שזה נשמע מפגר, מי רוצה להצליח להיות אנורקסית? ומי ממשיכה לנסות בכל כוחה אחרי 9 שנים של כשלונות רצופים?? אבל זה חזק ממני. אני לא רוצה להחלים, אני רוצה להיפטר מהאכילה האובססיבית ולשקוע בעולם שכולו ריק מאוכל. הכל אצלי זה שחור או לבן. אין אמצע. בהכל. אם התחלתי את הבוקר בחוסר מעש ולא הצלחתי להתיישב ללמוד, אני גם לא אצליח בצהריים. אם התחלתי את הבוקר בבולמוס... אתן יודעות את ההמשך. אף אחד לא יודע על שום דבר ממה שעובר עליי, גם לא בן זוגי מזה 5 שנים. אני לא מרגישה שאני יכולה לשתף כי במשקלי הנוכחי אני מרגישה מגוחכת אפילו לדבר על הפרעות אכילה. להורים אין טעם לספר, אמא שלי היא מראש זאת שפיתחה אצלי את יחסי האהבה-שנאה עם האוכל והגוף שלי, אבל זה לסיפור אחר.. גם ככה זה כבר יוצא יותר מדי ארוך... אני מתמודדת עם המון לחץ (לימודים) בחיי היומיום, ואני אכן מרגישה שעכשיו, כשתקופת הבחינות בפתח אני בהחלט מתדרדרת ברגשות. בנוסף להכל- אני לא מצליחה לצאת מהמעגל של שחור או לבן ואני גם דופקת לעצמי את הלימודים כי אני מבזבזת ימים שלמים (!) בשיטוט באינטרנט/בהייה בטלוויזיה ושינה.. הו השינה המתוקה... הלוואי ויכולתי לישון כל הזמן, זאת כזו בריחה נהדרת... ואני מרגישה כרגע שכל מה שאני עושה זה לברוח... מכולם, מהכל ובעיקר מעצמי. אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת את זה, אני מניחה שאני פשוט מחפשת הזדהות לראות שאולי יש עוד בנות כמוני, כי אני כבר מתחילה להרגיש משוגעת. אחרי כ"כ הרבה זמן שהרגשות האלה לא מרפים, אני באמת כבר מרגישה משוגעת.... תודה למי שקראה, ואני אשמח שאם מישהי הזדהתה תגיב.. נ.ב- מנוסח בלשון נקבה מטעמי נוחות, אם ישנם בנים שמזדהים אשמח לשמוע גם כן...
היי, חיפשתי מקום לפרוק בו את רגשותי.. זאת הפעם הראשונה שאני כותבת פה.. ובכלל. אני בת 25, מתמודדת עם הפרעות אכילה כבר 9-10 שנים, הכרתי את אתרי הפרו-אנה למינהם כשהייתי בת 15-16 ונמשכתי אליהם כמו פרפר לאש. אז לא ידעתי אפילו מה זה אומר... רק רציתי את הטיפים והטריקים שלהם. מאז זה אף פעם לא עזב אותי, אף לא לרגע. זה תמיד שם איתי. מעולם לא התדרדרתי לכדי משקל אשפוז או אפילו נמוך מאוד. תמיד נשארתי בגבול הנורמטיבי, ואני משערת שזה חלק מהגורם לדיכאון שאני חווה כמעט על בסיס יומיומי, כלומר מן הרגשה כזאת של "אני אפילו לא מצליחה להיות אנורקסית כמו שצריך.." תמיד כשאני מגיעה למשקל יחסית נמוך בשבילי, אני מוצאת את עצמי מצליחה לשמור על כך למשך כמה שבועות ואז הורסת ועולה הכל חזרה בבולמוסים בלתי ניתנים לשליטה של אכילת כמות קלוריות שלא הייתה מביישת גדוד בגולני. אני נשקלת עשרות פעמים ביום (אני באמת לא מגזימה- בבוקר, לפני הפיפי, אחרי הפיפי, לפני אוכל, אחרי אוכל, לפני בולמוס, אחרי, עם בגדים, בלי.. וסתם עוד המון המון פעמים..) מעולם לא הקאתי. אף פעם לא ידעתי איך והאמת שאני שמחה על כך. זה די מפחיד אותי. מעולם לא חתכתי, פוחדת פחד מוות מכאב שכזה. כל הדברים הללו גורמים לי להרגיש לא יוצלחית בנושא הזה. אני יודעת שזה נשמע מפגר, מי רוצה להצליח להיות אנורקסית? ומי ממשיכה לנסות בכל כוחה אחרי 9 שנים של כשלונות רצופים?? אבל זה חזק ממני. אני לא רוצה להחלים, אני רוצה להיפטר מהאכילה האובססיבית ולשקוע בעולם שכולו ריק מאוכל. הכל אצלי זה שחור או לבן. אין אמצע. בהכל. אם התחלתי את הבוקר בחוסר מעש ולא הצלחתי להתיישב ללמוד, אני גם לא אצליח בצהריים. אם התחלתי את הבוקר בבולמוס... אתן יודעות את ההמשך. אף אחד לא יודע על שום דבר ממה שעובר עליי, גם לא בן זוגי מזה 5 שנים. אני לא מרגישה שאני יכולה לשתף כי במשקלי הנוכחי אני מרגישה מגוחכת אפילו לדבר על הפרעות אכילה. להורים אין טעם לספר, אמא שלי היא מראש זאת שפיתחה אצלי את יחסי האהבה-שנאה עם האוכל והגוף שלי, אבל זה לסיפור אחר.. גם ככה זה כבר יוצא יותר מדי ארוך... אני מתמודדת עם המון לחץ (לימודים) בחיי היומיום, ואני אכן מרגישה שעכשיו, כשתקופת הבחינות בפתח אני בהחלט מתדרדרת ברגשות. בנוסף להכל- אני לא מצליחה לצאת מהמעגל של שחור או לבן ואני גם דופקת לעצמי את הלימודים כי אני מבזבזת ימים שלמים (!) בשיטוט באינטרנט/בהייה בטלוויזיה ושינה.. הו השינה המתוקה... הלוואי ויכולתי לישון כל הזמן, זאת כזו בריחה נהדרת... ואני מרגישה כרגע שכל מה שאני עושה זה לברוח... מכולם, מהכל ובעיקר מעצמי. אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת את זה, אני מניחה שאני פשוט מחפשת הזדהות לראות שאולי יש עוד בנות כמוני, כי אני כבר מתחילה להרגיש משוגעת. אחרי כ"כ הרבה זמן שהרגשות האלה לא מרפים, אני באמת כבר מרגישה משוגעת.... תודה למי שקראה, ואני אשמח שאם מישהי הזדהתה תגיב.. נ.ב- מנוסח בלשון נקבה מטעמי נוחות, אם ישנם בנים שמזדהים אשמח לשמוע גם כן...
