טריגר לילי.

Lovely locks

New member
טריגר לילי.

הלוואי שאני אמות כבר. חצי מהחיים שלי אני חולה. בנאדם לא בריא. ואני לעולם לא אהיה. בשביל מה. זה כל יום להתמוטט, שוב ושוב. אני לא רוצה יותר.
 

jellybelly1

New member
מבינה

מבינה את העייפות וההרגשה שהמאמצים חסרי טעם ונדרשים מחדש כל יום...
אבל באמת מאמינה שהחיים שלנו חשובים וגם למאמצים האלה לשרוד אותם יש חשיבות ומשמעות
וזוכרת שיש רגעים של הנאה ואושר שמתדלקים בכוחות ושיש תקופות שההתמודדות קלה יותר
ואני מאמינה גם שקיימים עזרה ופתרונות שיכולים להקל את החיים על אנשים רגישים ושאסור לוותר על החיפוש
 

Lovely locks

New member
האמת?

אני ממש לא יודעת. אני כל הזמן מקבלת תזכורות קטנות ואימתניות לחוסר היכולת שלי לשרוד את היומיום.

עברתי מההורים ואני מרגישה כאילו הבדידות עברה להתיישב לי מתחת לעור. זה לא שהיא לא הייתה שם, אבל היא נוכחת מתמיד.

ואיזה ידיד החליט לריב איתי על הדבר המטופש ביותר ואני יודעת בוודאות שהפעם אני לא אשמה וניסיתי לדבר איתו בהגיון, לא הלך. בינתיים, אני לא מתקשרת. רוצה לראות כמה זמן יקח לו ליצור קשר, אם בכלל.

וחברה אחרת נעלמה ולא מראה סימני חיים. היא עושה את זה הרבה, אבל יש לי תחושה שפשוט נמאס לה.

והמערך התומך שלי ובכן, הוא עדיין יחסית חסר. מהפסיכיאטר אני מתחמקת, כי אני יודעת עד כמה הוא מזלזל בי, רואה בי רק אבחנה מטופשת, מטאטא אותי החוצה מהמשרד שלו ועל העובדת הסוציאלית שלי אני מעיקה בינתיים, מנסה כמה שפחות, כי יש גבול. וחוסר הוודאות הזו לגבי אפשרות הטיפול הזו בסוף החודש, סוף החודש מרגיש רחוק כל כך.

ואם כרגע רמת התפקוד שלי כל כך נמוכה ואני נשברת, פשוט נשברת, ככה פתאום, מוצפת ברגש ולא מחוברת להליך החשיבה, איך אני אמורה להחזיק עבודה.

(על זוגיות אי אפשר באמת לחשוב. זה לא לאנשים כמוני, שמביאים את החולי שלהם באשר הם הולכים)

אני רק רוצה להיות במיטה וזהו ושיסתיים העולם. אבל אני שולחת קורות חיים למשרות שלא מתחשק לי לעבוד בהן ומחר אלך לפגישה של הקורס שהייתי בו ואני יודעת שבלילה יגיעו המחשבות האובדניות, זה קצת מוזר, חשבתי שלאשיות גבולית אין דפוס כל כך ברור של שינוי מצב רוח, כמו אצלי. אני בסדר, בערך, עד שמחשיך. ואז הכל נהיה... בלתי אפשרי.

זה באמת כבר חצי חיים. אני בת 26. חליתי באנורקסיה בגיל 13. החלמתי ממנה, אבל השיירים דבקו אליי ואני לא הולכת להתנער מהם לעולם. זו לא פסימיות. זה המצב כמו שהוא. יותר מידי טראומות, פחות מידי תמיכה. אני לא באמת רוצה להמשיך, לא כשזה הבנאדם שאני. אבל אין ברירות.

אז אני בוכה הרבה ושותה הרבה וחושבת הרבה על מוות. אלו הם החיים שלי. והם בודדים קצת יותר מכדי שאוכל לשאת אותם.
 

jellybelly1

New member
חיבוק גדול


תרשי לי להמשיך להאמין בך ובכוחות שלך
ממה שאת מספרת נראה שיש לך לצד היאוש גם עקשנות וחוסר ויתור (ממשיכה לשלוח קורות חיים, מחכה לטיפול, לא חוזרת לבית ההורים ולחיים-מוות במיטה)
ואני מאמינה ביכולת שלך למשוך אלייך אנשים אוהבים ותמיכה ולא להיות לבד אם תרשי לעצמך לתת יותר אמון. לא יודעת כמה ערך יש למחמאה הזאת כרגע בשבילך אבל את כותבת כ"כ יפה ונוגע!
מצטערת על כל מה שעברת ואת צודקת שאולי לתמיד ההתמודדות שלך תהיה יותר קשה ומורכבת מאדם רגיל אבל אסור להתייאש שהיא תהיה קלה יותר עם הזמן. תדאגי להשיג לך את כל התמיכה והעזרה שמגיעה לך בלי לחשוש להעיק על אחרים. מה עם טיפול DBT שחיפשת?
 
היי.

בדידות היא התמודדות אנושית. הרבה אנשים בריאים לגמרי מתמודדים עם הכאבים שנלווים לה. ביחד עם הקשיים הרגשיים שאת מתמודדת איתם, זו באמת מציאות שמאוד לא פשוט להיות בה לבד. מציאות קשה לשאת כל יום ובטח כל לילה.
אני חושבת שהרבה מאיתנו כאן מכירות את החרדה הזו שעולה כשהחושך יורד, ואיך הכל משתנה בך ובעולם פתאום. אני לא חושבת שזה קשור להפרעת אישיות כלשהי. אם הייתי במצברוח להתבדח היית אומרת שאפשר לסבול מכמה דברים ביחד, אבל אני פשוט אגיד שלצד ההתמודדות עם הפרעת אישיות אפשר לסבול גם מפוסט טראומה או מחרדות או מהרבה דברים אחרים שהופכים את הלילות לקשים כל כך.

אני מבינה שבאיזשהו מקום, יותר מרגיע ומייצב להגיד לעצמך בקול שכנראה כל הדברים האלו הולכים ללוות אותך כל החיים. זה בוודאי נכון לגבי הטראומות ואני משערת שלגבי עוד דברים.
אפילו שאני ממש לא מומחית בתחום אני יודעת שהפרעת אישיות גבולית זה משהו שגם מחקרים מוכיחים שלא תמיד נשאר באותה עצמה. פעם קראתי מחקר שמדבר על זה שיש כאלו שאובחנו כהפרעת אישיות גבולית אבל בעשור השלישי לחייהם לא נשאר לכך זכר. אולי אפילו בפורום הזה יש לי דוגמא אחת לפחות למישהי שקיבלה אבחונים כאלו ועם השנים הסימפטומים פחתו ואי אפשר לראות עליה שום שונות.
אני לא אומרת את זה כדי להכניס לך לראש מחשבה אופטימית, אלא כדי להגיד שגם אם יש דברים שאת סובלת מהם מאוד היום וגם אם הם ילוו אותך כל החיים זה לא בהכרח יהיה בדיוק בצורה הזו או בעצמה הזו.
החיים הם ארוכים ושום דבר בהם הוא לא קבוע עד הסוף, והרבה דברים יכולים לקבל משקל אחר בהמשך השנים.

אני גאה בך שאת ממשיכה להתמודד ולהתעקש למרות הכל, ולנסות לתפקד. מקווה שזה גם יהיה קל יותר בהמשך.
 

Lovely locks

New member
החיים הם ארוכים,

אבל אין רגיעה בהתנהגות הכאוטית שלי. במצבי הרוח המשתנים במהירות מסחררת והמשיכה שלי לחומרים מטשטשי תודעה, מטשטשי אני.

כל יום הוא מאבק. היום אני כבר שבועיים בדירה לבד ובינתיים הייתה רק התמוטטות מג'ורית אחת. אבל זו רק ההתחלה.

ורוצים שאשתלב בשוק העבודה ואני, כל השנים התבצרתי בתוך עצמי ואני מפחדת ליפול שוב ולהבין שאין, אני לא יכולה להיות חלק מתפקד כלשהו מהחברה המשונה הזו.

אני מנסה, אני תמיד מנסה. אני לא תמיד מגיעה לאנשהו, אם בכלל.

תודה.
 
אבל זו באמת רק ההתחלה.

וזה יכול להיות גם במובן חיובי. התחלות זה קשה ושינוי זה קשה, וצריך ללמוד את האחריות הזו שכרוכה בלבד, וגם צריך ללמוד איך להיות בודד.
זה לא משהו שיודעים ישר, אבל אפשר לפתח את המנגנונים האלו,
ואני מאמינה שגם אם עכשיו זה נראה סיוט נוראי זה יכול להיות קל יותר בהמשך.
 
הלוואי שתחמלי עלייך

ובתור התחלה תחליפי את "גבולית" ב-c-ptsd. זה משאיר כלך כך הרבה מקום להחלמה - מושג מעורפל, אני יודעת, ובטח שלא אומר לחזור ולחיות את החיים שהיו יכולים להיות לך בלי הטראומה - כלומר, מקום שמאמין שיכול להיות לך הרבה יותר טוב. אני מאמינה. אני מקווה שההודעה הזאת תהיה ברורה כי היא מתנסת בראש שלי כבר כמה ימים ואני לא מצליחה להגיע לכתוב אותה שלא על תרופות מיישנות.

הדפוס של שינוי מצב הרוח הוא דווקא אחת מהקריטריונים לאבחון אישיות גבולית - אבחנה איומה - ולפי הפסיכיאטרית החכמה שלי, מאד מאד נפוץ בקרב נפגעות טראומה בילדות. אני מכירה אותו מאד מקרוב ומטופלת תרופתית בהצלחה (אנטי-אפילפטיות). זה לא מושלם אבל עוזר. אני באמת ממליצה לך לקרוא את "טראומה והחלמה" של לואיס הרמן. היא מסבירה כל כך יפה תופעות שתכירי - זאת למשל - ובצורה עדינה וחומלת. חמלה היא אחד מהדברים החשובים, בעיני, בטיפול בנפגעות טראומה.

אני לא מאמינה ב"זה המצב כמו שהוא", לא בשבילי ולא בשבילך. אנשים שרדו דברים איומים ומתמשכים ועיבדו אותם ברמות שונות, בקצב שלהם, וזכו לחיות חיים עם הטראומה אבל לא בצלה. (אני קוראת עכשיו את "עכשיו אני" של מאיה ריד. היא מספרת על מסע טיפולי אמיץ אחרי טראומה מינית מתמשכת בילדות. את יודעת איך היא קראה לספר שלה, אחרי "עכשיו אני"? "זה לא לנצח" (forever). אני באמת מאמינה שלא היתה לך הזדמנות לעבד את הטראומה בטיפול מיטיב וארוך ומבינה את היאוש אחרי שנים של נסיון מר, אבל גם מאמינה - שוב, בשבילך וגם בשבילי - בחיים אחרים.

טיפול גם עוזר עם הבדידות הכרונית של נפגעות טראומה; יש מישהו שצופה ונמצא אתך. את לומדת, דרך עיניים של מישהי אחרת, לראות אותך ואת הסיטואציה. לפעמים אין ברירה אלא להרגיש לבד לבד לבד, אבל הרבה פעמים הטיפול עושה אותך קצת פחות בודדה. זאת דרך אחת. דרך אחרת היא זאת שמלמדת אותך מחדש על קשרים אנושיים אחרים, לא אכזריים. אחרי חצי שנה של טיפול למדתי להיות חברה טובה יותר, מישהי שכן מחפשת זוגיות. זה לא מושלם אבל למדתי - קצת, יש עוד הרבה - על היכולת (והרצון והצורך) שלי להיות ביחד.

אלו החיים שלך עכשיו, ואני שמחה שאת נותנת לך לבכות. זה שלב של האבל, ולצערי, יש הרבה להתאבל עליו. יש גם אחרת. והלוואי שתמצאי טיפול טוב, בקרוב, ותצליחי להאמין בזה. אני שנות אור משם, אבל מאמינה. בך ובי.

את לא לבד.
 

Lovely locks

New member
אני חושבת (ט'),

שאני בשלב האבל כבר יותר מידי זמן.

לו רק הייתה לי חמלה על עצמי, גם הייתה לי אחרים.

הייתה טראומה חוזרת ונשנית, הייתה אלימות בבית מהרגע בו נולדתי וזו הסביבה בה גדלתי. יש רמזים מעורפלים למשהו שמערב מיניות. אני לא יודעת, אני לא בטוחה אם אני רוצה לדעת.

וגם אם עברתי, אז מגיעה לי חמלה? זו לא הייתה אשמתי ובכל זאת, דברים לא נמחים. אני האדם שאני, האדם השנוא שאני, גם בגלל מה שעברתי. אבל אני כועסת על חוסר היכולת שלי לעבור הלאה. לדשדש באותו מקום. להתאבל, כאמור.

אנסה לקרוא את "טראומה והחלמה", למרות שהקשב ניזוק משנים של תרופות ומינוני יתר קטלניים כמעט.

עוד שבועיים האינטייק ואני מפחדת, שהם לא יקבלו אותי ואין לי לאן ללכת ואני כל כך צריכה, רק פעם אחת בשבוע, מקום לדבר בו על כל הרעש הזה שבראש שלי, שלא מרפה ממני לעולם, שלא מניח לי לישון.

כל השנים האלה וכל הפסיכיאטרים האלה, שאמרו לי שאני "אישיות גבולית", חסרת תקנה. ואף פעם לא פתחנו מחדש את הפצעים, הפסיכיאטרים שאני פגשתי לא אוהבים כל כך להתלכלך.

תודה, על האמונה ועל המילים ועל הכוונה.
 

תמרה45

New member
קראתי את כל השרשור

לפעמים נדמה כאילו אין תשובה, פתרון או תרופה לבדידות. במיוחד אם לבדידות הבסיסית שכנראה כל אדם חווה ברמה זו או אחרת (אני מאמינה שזה תלוי בסף הרגישות והמודעות של האדם וגם בכמה החיים שלו מלאים בדברים) אז במיוחד מקשה שיש בבדידות הזו גם אשמה.. כי זה פשוט בלי שאפילו שמים לב זה מוביל לחוסר התקדמות ולעצב להתגבר בתוכך פנימה.. טוב להתאבל, טוב להרגיש אך לא טוב להאמין שהעצב ו/ או הבדידות הם מהות החיים, הם מי ומה שאת. אלו הם תחושות שקיימות בך מסיבות שונות ואין טעם אולי להתכחש אך גם אין טעם לשקוע למטה בגללם או איתם או להפסיק לקצות או להפסיק לחיות.. אני יודעת כמה שזה קשה להמשיך למרות שנראה שאין שום פיסת אור ותקוה ומשמעות וסיבה.. אבל התחושות האלה והשקיעה לתוכם, מטשטשות. באמת באמת זה גורם לנו לראות רק צד אחד בעולם, צד שהוא ההפך משמח וטוב. שלא לומר חיובי..
אין סיבה אז להיות נאיביים אבל לא צריך להיות גם נוטים טו מאצ׳ לצד השני..
מותר להיות גם מזה וגם מזה ואלו 2 עוצמות חיים שהחיים מכילים..
אבחנות כפי שהן, לא מקדמות.. הן רק איזה שהוא תמרור כזה שבא לעזור לך להבין איך לדייק את הדרך שלך ולהיות במקום היותר מאוזן וטוב.. אבל אסור לנו לחיות את האבחנה, זה משתק..
אז גם שאת בת 26, יכולה להיות לך בריאות ושמחה ומשמעות בחיים שלך. תבקשי מעצמך להאמין בזה, ולא משנה מה העולם בחוץ מנסה להוכיח אחרת..
את תהיי ראויה לחמלה תמיד,
אני לא רוצה להישמע ממש סתומה אבל תודי לעצמך לפעמים, על החיים שלך, על שאת מנסה כמיטב יכולתך, זה לא מובן מאליו, וזה מראה על עוצמת חיים טובה שיש בך.. רק שפשוט צריך לחזק את זה קצת יותר.. אז תודי לך על עצמך..
אני מאמינה ברפואה שלך
מקווה שגם את, שולחת לך כוחות משלי,
תמרה
 
למעלה