האמת?
אני ממש לא יודעת. אני כל הזמן מקבלת תזכורות קטנות ואימתניות לחוסר היכולת שלי לשרוד את היומיום.
עברתי מההורים ואני מרגישה כאילו הבדידות עברה להתיישב לי מתחת לעור. זה לא שהיא לא הייתה שם, אבל היא נוכחת מתמיד.
ואיזה ידיד החליט לריב איתי על הדבר המטופש ביותר ואני יודעת בוודאות שהפעם אני לא אשמה וניסיתי לדבר איתו בהגיון, לא הלך. בינתיים, אני לא מתקשרת. רוצה לראות כמה זמן יקח לו ליצור קשר, אם בכלל.
וחברה אחרת נעלמה ולא מראה סימני חיים. היא עושה את זה הרבה, אבל יש לי תחושה שפשוט נמאס לה.
והמערך התומך שלי ובכן, הוא עדיין יחסית חסר. מהפסיכיאטר אני מתחמקת, כי אני יודעת עד כמה הוא מזלזל בי, רואה בי רק אבחנה מטופשת, מטאטא אותי החוצה מהמשרד שלו ועל העובדת הסוציאלית שלי אני מעיקה בינתיים, מנסה כמה שפחות, כי יש גבול. וחוסר הוודאות הזו לגבי אפשרות הטיפול הזו בסוף החודש, סוף החודש מרגיש רחוק כל כך.
ואם כרגע רמת התפקוד שלי כל כך נמוכה ואני נשברת, פשוט נשברת, ככה פתאום, מוצפת ברגש ולא מחוברת להליך החשיבה, איך אני אמורה להחזיק עבודה.
(על זוגיות אי אפשר באמת לחשוב. זה לא לאנשים כמוני, שמביאים את החולי שלהם באשר הם הולכים)
אני רק רוצה להיות במיטה וזהו ושיסתיים העולם. אבל אני שולחת קורות חיים למשרות שלא מתחשק לי לעבוד בהן ומחר אלך לפגישה של הקורס שהייתי בו ואני יודעת שבלילה יגיעו המחשבות האובדניות, זה קצת מוזר, חשבתי שלאשיות גבולית אין דפוס כל כך ברור של שינוי מצב רוח, כמו אצלי. אני בסדר, בערך, עד שמחשיך. ואז הכל נהיה... בלתי אפשרי.
זה באמת כבר חצי חיים. אני בת 26. חליתי באנורקסיה בגיל 13. החלמתי ממנה, אבל השיירים דבקו אליי ואני לא הולכת להתנער מהם לעולם. זו לא פסימיות. זה המצב כמו שהוא. יותר מידי טראומות, פחות מידי תמיכה. אני לא באמת רוצה להמשיך, לא כשזה הבנאדם שאני. אבל אין ברירות.
אז אני בוכה הרבה ושותה הרבה וחושבת הרבה על מוות. אלו הם החיים שלי. והם בודדים קצת יותר מכדי שאוכל לשאת אותם.
