עיסת ערפל סמיך
שוב אני כבר לא בטוחה אילו תגובות קראתי ואילו עדיין לא קראתי. אני גם מקלידה על מחשב מאוד מאוד בעייתי בלשון המעטה. אז סלחו לי, אלו שכן קוראות את מה שאני כותבת כאן.
הנסיכה שלי היתה כאן אתמול בלילה עד שש בבוקר. אז בעלי החזיר אותה לאמא שלי ונסע לעבודה. אני מרגישה שאני צריכה אותה לידי אבל אין לי את הכוחות שהיא צריכה ממני. אני לא בטוחה שאני ברורה מספיק לכן או לעצמי.
לא ישנתי טוב בלילה כי היא לא ישנה טוב בכלל. הנסיכה שלי ישנה כאן, אבל היא לא ישנה טוב בכלל ואני הייתי איתה ערה כל הלילה... בשעה ארבע לפנות בוקר כמעט והערתי את בעלי כדי שיקח אותה חזרה לאמא שלי. בסוף שרדתי עוד שעתיים..... כל היום הלקתי את עצמי על כך שהיה לי קשה. שהיה לה קשה. על מה שאני מעבירה אותה עכשיו... בחודשיים האחרונים. כמה הלקאות עצמיות בת אדם אחת יכולה לספוג?!?!
אמא שלי מפעילה עלי לחצים שאני אמורה בסופו של דבר להפעיל על בעלי כדי שכולנו נגור יחד וככה יהיה לה יותר קל לעזור לי. המניפולציות שלה מגעילות אותי. אני מרגישה האדם הכי בודד בעולם. חשבתי שאני יכולה לסמוך על אמא שלי.
היא רוצה להתגרש מבעלה השלישי ולכן היא צריכה שאני ארגיש שאני לא יכולה לטפל בתינוקת שלי לבד. בהתחלה היא אמרה לי, קשה לי לנהוג עד אליך כדי לעזור לך, אולי תעברי יותר קרוב אלי - כדי שיהיה לי יותר קל לעזור לך. עכשיו התינוקת שלי אצלה כבר מראש השנה.
ונמאס לי. אומנם אין לי כוחות גוף או נפש לטפל בתינוקת שלי עשרים וארבע שעות בסטנדרטים שאני מציבה לעצמי, אבל מצד שני אם אנחנו נחזור לגור עם ההורים שלי.... "משפחה מורחבת", "כמו פעם".... ככה היא קוראת לזה.
אולי אני לא בפורום הנכון - אני זורה מלח על הפצעים שלכן... כי אני עדיין אמא איכשהו למרות השיקולים הרציניים שלי והמאמצים שלי למצוא מישהי שאמא שלה התאבדה, כדי לבדוק עד כמה זה באמת הרס אותה, או שהיא יודעת שזה היה בעצם צעד חכם מצד אמא שלה... למות, כדי שגם היא לא תהיה שרוטה.
אני מותשת היום. גמורה. הכי בודדה בעולם. המחשב הזה מתיש אותי. אני נלחמת במקלדת הארורה. אז אמא שלי בחיים, אבל היא האמא של התינוקת שלי והיא מפעילה עלי מניפולציות רגשיות כדי לשכנע אותי שיהיה יותר טוב לכולנו, בעיקר לתינוקת שלי ולי אם כולנו נגור יחד - היא ובעלה, אני ובעלי והתינוקת המשפחתית.
אז זהו, שהיא לא התינוקת המשפחתית. היא התינוקת שלי!! אני נשאתי אותה ברחם שלי תשעה חודשים, שהיו החודשים הכי קשים בכל חיי מכל בחינה אפשרית והיא יצאה ממני בלידת ואקום איומה, חסרת הכרה עם כתף פרוקה ונלקחה ממני במהרה שניה אחת אחרי שהניחו אותה על הבטן שלי.
גם אני איבדתי הכרה במהלך הלידה. התינוקת שלי צריכה להיות בבית שלי איתי ועם בעלי. אבל.... אבל.... אבל... מאיפה מתחילים בכלל? איך מתחילים בכלל? איך מחזירים אותה הביתה? האם אני יכולה להבטיח לה שאני לא אתאבד? האם אני יכולה להבטיח לה חיים יציבים - ככל הנראה שלא.
היא צריכה להיות איתי פה. אבל אני.... אני לא צחצחתי שיניים כמה ימים לא התקלחתי או החלפתי בגדים כבר כמה ימים.... אני זומבי בבית שלא מרגיש לי הבית שלי. אני לא מרגישה שאני מחוברת כאן לשום דבר. אני לא אוהבת את הדירה שאנחנו גרים בה ואין לי את כוחות הנפש כדי להסביר לבעלי עד כמה אני פשוט שונאת את הדירה הזאת.
זאת דירה של סבתא שלו, שעכשיו גרה בבית אבות יוקרתי.... אנחנו משלמים לה שכ"ד מאוד יפה - לא בחינם. אין חוזה מוסדר. אני לא רוצה להיות כאן. יש לי מכאן רק הרבה זכרונות שליליים. זה הבית שלו... כמעט תמיד גרנו בבתים שהוא בחר. לכאורה בזוגיות שלנו, אני הדומיננטית שמחליטה לאן יוצאים, עם מי יוצאים, מה מזמינים ומה קונים... אבל את ההחלטות החשובות והגדולות - הוא מקבל. הוא השכל ואני הלב. הוא חושב ואני מרגישה. אני מרגישה בשביל שנינו.
אני כל כך עייפה היום. כל כך בודדה היום. כל כך כועסת היום. על עצמי. על שהרשתי לעצמנו להגיע למצב הזה שאמא שלי היא המטפלת העיקרית בתינוקת שלי והיא מחזיקה את הקלפים. אני מנסה לנחם את עצמי שהכול עוד בר שינוי - שאני עוד אחזיר את הנסיכה שלי אלי ואלינו.... אבל עוד טלטלות.... עוד מעבר דירה? עוד מריבות עם בן הזוג שלי? אני כבר ציינתי שאין לי חברים או חברות אמיתיים.... יש לי כמה מאות בפייסבוק...
אני מתעבת את החיים שלי. אני מתעבת את עצמי. אני מתעבת את הדירה שאני גרה בה. אני מלאת זעם על המטפלים שלי. על אמא שלי. על הבעל שלי. אני רוצה את הנסיכה שלי. אני רוצה ללמוד להיות אמא שלה. אין לי מושג מאיפה מתחילים.
אתמול בלילה.... כשהיא ישנה פה, היא ישנה איתנו במיטה... היא אחרי מיליון וקצת חיסונים ובכלל רציתי שהיא תהיה קרובה אלי. בעלי קרס מעייפות וממש ישן ולא התעורר מכל אנחה שלה... נזכרתי עכשיו בקביעות שאמא שלי אומרת כל הזמן... "אנחנו הרי יודעות שהיא תינוקת רגישה". מי יודעות? למה יודעות? למה זה אני ואת ביחד עכשיו?
היא תמיד עושה את זה.... מייחדת אותנו משאר בני התמונה, אז אנחנו יחד נגד כל העולם וברגע ששתינו בפיסגה היא בועטת אותי למטה ומשאירה אותי להתבוסס במיצי בדידות ואכזבה.
אין לי כבר אנחנו בכלל... אין אנחנו. אין בי אמון באף אחד בעולם הזה. לא באמא שלי ולא בבעל שלי. הוא מעולם לא בגד בי, אבל אני מדברת על אמון אחר. אני רוצה מישהו שיראה לנגד עיניו את טובתי ורק את טובתי. ואין אף אחד כזה.
לא יודעת מתי היה...
אני מקווה שאני לא יאבד את כל הטקסט הארוך הזה שכתבתי כי אני רואה שלא עשיתי כניסה למערכת ואני אף פעם לא זוכרת את הסיסמה שלי....
אני אבודה מכל כך הרבה בחינות. הייתי אמורה ללכת היום ללשכת הרווחה כדי לטפל בענייני סל שיקום של משרד הבריאות. לא הצלחתי אפילו לצחצח שיניים או לחפש כסף נסיעות.... אחרי שהגיעו מתרימות, הבנתי שאין לי כסף בבית. שאני תקועה בדירה הזאת שאני כל כך מתעבת ובעלי כל כך אוהב.... הקירות כאן כל כך דקים!!!! רק זה יכול להטריף אותי. שומעים את כל מה שנעשה בכל דירה ודירה בבניין.... כולם בתוך הוריד שלי ובתוך הראש שלי.
ואני כל כך קנאית לפרטיות שלי. אני מותשת
אם מישהי רוצה לכתוב לי בבקשה תכתבו לי לאי מייל הפרטי שלי
[email protected]
אני מרגישה שאני רק מכבידה עליכן כאן ובכל מקרה ממש לא שייכת לקבוצה הזאת. למרות שיש לי אמא בחיים, היא לעיתים מרגישה כמו אויב מניפולטיבי.... מזודה שכזאת או עכבישה שטווה את הקורים שלה סביב החיים של כולנו תחת מעטה של אהבה ודאגה.... אני מותשת היום! כל כך מותשת. הראש שלי כולו עיסה אחת ענקית ערפל סמיך.
