טריגר- להודעה זו שורשרה הודעה של גולשת

אשבל1

New member
טריגר- להודעה זו שורשרה הודעה של גולשת

הודעה שעלולה לעורר אצל חלק מהבנות הקוראות, והמשתתפות בפורום , ואצל בנות שאמן התאבדה, רגשות קשים, ולכן אני כותבת הודעה זו בראש השירשור.

אני מזכירה לכל הכותבות בפורום שלנו, כי קיים פורום תמיכה נפשית למבוגרים - סה"ר

http://www.tapuz.co.il/forums2008/forumpage.aspx?forumid=63

וגם קיים אתר לסהר שם ניתן לנהל צ'אט ולנהל שיחה אישית למי שחשה מצוקה גדולה

http://www.sahar.org.il/
 

echoraz4

New member
ריגשתן אותי מאוד

אשבל1 - ראשית, סליחה שלא כתבתי אזהרה בעצמי לפני ההודעה.
אני גם לא כל כך ידעתי איפה לכתוב תגובה לכל מי שהגיבה להודעה שלי.
אני מסוממת לגמרי מכדורים פסיכיאטריים ויותר מידי שעות במיטה בין חלום לעירות, בין מתים לחיים. אמא שלי היתה אמורה להביא אלי את התינוקת שלי - לא קרה בסופו של דבר.
בעלי - אני לא יודעת אם לדרוש ממנו לא לטוס עכשיו ואיך זה ישפיע על העבודה שלו.
אני אענה ואכתוב תגובות למילים שריגשו אותי. כולכן ריגשתן אותי.
"הסיפור שאינו נגמר" הוא אכן סרט שיצא לאקרנים בשנות ה-80, לפי ספרו של מיכאל אנדה היקר.
אני לא יודעת מה זה ראשי התיבות שמישהי מכן כתבה - ארבע אותיות באנגלית.
בעיקרון האבחנה שלי היא אישיות גבולית יחד עם מאניה דיפרסיה = ביפולריות. למרות שרב החיים שלי היו לי בעיקר תקופות של דיכאון בלי תקופות של מאניה.... אבל לפי התנ"ך של הפסיכיאטרים מספיקה אפיזודה אחת של מאניה כדי לאבחן את האבחנה. ביננו - ממש לא מעניין אותיי מה האבחנה.
אני רוצה להפסיק להיות עצובה, אני רוצה להרגיש פחות בודדה, אני רוצה להיות פחות חושבת, פחות מרגישה.... עם פילטרים. פילטרים זה חשוב מאוד כדי להמשיך להתקיים. אני רוצה שפעולות שהן פשוטות לשכנה שלי, אני מציצה עליה דרך העינית של הדלת. היא עושה מלא דברים במקביל. לא נראה שהיא חושבת בכלל. ליד הדלת שלה באופן קבוע יש דלי, מטאטא, סמרטוט ומגב. היא מעשנת המון ומקיימת את כל שיחות הטלפון שלה בחדר המדרגות. חייה אינם חיים קלים, אבל היא חיה אותן. מתמודדת איתן. היא כן צועקת על בעלה ליד הילדה הקטנה וכן מעשנת לידה, אבל מכבה את הסגריות על ריצפת חדר המדרגות. בעלי חושב שזה פשוט עצוב שהיא המודל לחיקוי שלי בגלל שהיא מתפקדת. היא איכשהו קמה בבוקר ומכינה את עצמה ואת הילדה לגן... אני בעצם לא יודעת מה קורה איתן בבוקר. אני יודעת שהיא אוספת את הילדה הקטנה בסביבות ארבע ומשהו מאיזושהי מסגרת....
אני לא יודעת איך היא עושה את זה. אני לא יודעת איך אתן עושות את זה - חיות את החייים... מתפקדות.... קמות מהמיטה ועושות את מה שצריך לעשות בבית, מה שצריך לעשות כדי להיות אמא, כדי להיות רעיה, כדי להיות אישה נושמת, חיה ומתפקדת.
התפקוד שלי אפסי. אין לי כוח לחלק את התירוצים לאיך שהבית נראה או מריח בין מצב גופני או מצב נפשי.
יש לי פסיכיאטר טוב, אבל הוא רק העלה לי את המינון של אחת התרופות ובעוד כמה ימים אעשה בדיקת דם כדי לדעת האם נשאר לי יותר חומר פעיל בדם או שצריך לעבור תרופה.
החדר חשוך. הבית חשוך. אני לא מצליחה להתלבש בכדי לצאת החוצה... פעם... הייתי מצלמת... הכול... עלים... חתולים... פחי אשפה... אמא ובת שהולכות יחד עם עגלה... קשישים ממתינים לאוטובוס. אתמול הצלחתי להתקלח ואפילו יצאנו לקולנוע. חזרנו עם מסקנות מאוד עצובות לגבי החיים שלנו, לגבי הזוגיות שלנו....
מחכים להמלצה על מטפל זוגי.... מחכים למשיח.... מחכים ליום שיהיו לי מספיק כוחות בכדי לפתוח את התריס ואת החלון ולאוורר מעט את הבית. מחכים... מחכה.... אין אוויר. כולם חנוקים כאן בגללי. אמא שלי דואגת לי. מתקשרת כמה פעמים ביום ומשגעת אותי עם אותה השאלה "מה שלומך?" וגם בעלי... ואין לי תשובה.... אני במיטה כל היום... לא בטוחה אם ישנה או ערה.... לא יודעת מה השעה... קמה מידי פעם לשירותים. מדליקה מזגן, מתכסה בפוך... מזיעה מחום... מורידה את הפוך... ניסיתי לקרוא ספר שחשבתי שאזדהה עם הגיבורה וכך ארגיש פחות גיבורה - התאכזתי מאוד "עלילות פרומות". כתוב בפלצנות וניכר כל כך שגבר כבר ספר וניסה לדבר מתוך גרונה של אישה, אמא צעירה.
מישהי שאלה למה אני לא יכולה פשוט להיות אמא שלה וזהו - כי אני פוחדת לטעות. בייקום שלי, לכולם מותר לטעות - חוץ ממני. לי אסור לטעות. ותפקיד ה"אמא" הוא התפקיד הכי ענקי שהיה או יהיה לי בחיים, אז אדרבא, אסור לי אפילו לחשוב על לטעות. על לקבל החלטה שגויה, להיות חסרת סבלנות אליה... להרגיש שבא לי לנפץ את הטלויזיה....
בימים האחרונים עשיתי המון המון כדי לשפר את המצב שלי - יצאתי מהבית כמה פעמים עם בעלי. התקלחתי, התאפרתי, התבשמתי.... פגשתי את סבתא שלי ואת אמא שלי ולקחתי את התינוקת לגן החיות.... וקולנוע וראיתי "חברות". הכול רק החמיר את המצב. אני רואה בכל מקום המון אימהות שהן פשוט אימהות.
תינוק/ת בעגלה וההורים מדברים בזמן שאחד מהם דוחף את העגלה.... אמא אחרת, מישהי שלמדה איתי בכיתה כבר עם שני ילדים, יושבים במסעדה ובולסים כולם. אף אחד לא נראה מאושר. אבל כולם מתפקדים. נראה שלכל האימהות זה בא בכזאת קלות... להחליף חיתול, להחליף בגדים, לשים סיר על הגז של ירקות ועוף....
אני רוצה שיהיה לה סדר יום. אני לא מצליחה להחליט מה היא צריכה לאכול בכל ארוחה. אני לא מצליחה להחליט מתי יהיה הכי נכון להוציא אותה למסגרת כלשהי.... פעוטון? מעון? משפחתון? אני אמא איומה. אני אפילו לא יודעת מה ההבדלים. אני כל כך פוחדת לטעות שבינתיים אני לא מקבלת אף החלטה. היא אצל אמא שלי.... למרות שראיתי בגן החיות שילדים אחרים עניינו אותה יותר משאר בעלי החיים שהיו מאחורי סורג ובריח.
יום אחד היא תשאל שאלות ואני לא יודעת אם יהיו לי את התשובות לכל השאלות שלה... והתשובות שלי.... בגלל שאני דפוקה כל כך - ידפקו גם לה את המוח.
יש לי בעל מסור ונפלא ובדרך כלל אני לא קנאית ולא חוששת, אבל לאחרונה אני כל כך תלותית וזקוקה לו ופוחדת לאבד אותו או שיש לו מישהי אחרת.... שאני פשוט מחרפנת גם אותו.
אמא שלי מותשת. אני מותשת.
חברות - יש 1 וחצי ללא נוכחות של ממש, פרט להודעות בוואטצאפ או ביקור של חצי שעה שעה שבה לא נאמר דבר ואין מה לומר. אחת בכלל לא בכיוון של להיות אמא, חיה חיים של תל אביבית מעצבנת.... השניה גרה בכפר, גם חייה סבוכים וגם היא אמא - אבל היא לגמרי מחפפת את עניין האימהות ואני לא מבינה איך היא עושה את זה. לי זה נראה כמו התעללות או התעלמות. השלישית - חברה ישנה חדשה. אין לי מה לתת לה מעצמי עכשיו...
מישהי כתבה שאני יפה. אני מתעתעת. גם את עצמי. 3 שכבות של איפור והמון מסקרה ואני נראית יפה... בלי כלום - אני סמרטוט.
כשאני מתאפרת כולם משוכנעים שהכול בסדר איתי, לא רואים מבעד לשורות הריסים הצבועות שהעיניים כבויות. קצת מחשוף של חזיה טובה מסתיר את הלב שבוקשי פועם ושפתון מבריק וכמעט ולא שומעים שפתאום אני מגמגמת.... זה נדיר. בעבר... הייתי "מסמר הערב": מצחיקה, פתיינית, זאת שקובעת מה עושים, לאן נוסעים, מי נוסע לאיפה ומתי ואיכשהו הכול נעשה עם המון אהבה וחיבוקים ונשיקות.... רק בני הזוג שלי היו עדים לימים הקשים....
אני גם שמנה מאוד! ברמה שקיבלתי 20% נכות מביטוח לאומי על עודף משקל. אין לי כוח לצאת מהמיטה. כאבי שרירים.... רק אתמול בעלי הסכים לבדוק באינטרנט על התרופה שאני לוקחת. אחת מיני רבות....
דפלפט 3 כמוסות של 500 מ"ג
סרוקוואל כמוסה אחת של 300 מ"ג
קלונקס שתי כמוסות של 0.5 מ"ג
נקסיום - למערכת העיכול שלא תיפגע מכל התרופות. 20 מ"ג - פעמיים ביום.
אז לא, אני לא יפה. אני רק יודעת לשים על עצמי כמויות עצומות של איפור שיסתירו את הכול, להדגיש את החזה הגדול (רק בגלל שאני שמנה). וכשאני לא מצליחה לצאת מהבית, אני לא מצליחה לצאת מהמיטה.
להיות אמא גרועה.... טוב לי מותי מחיי. אמא שלי.... כמה שאכתוב עליה לא יהיה מספיק מקום בכדי להכיל את סיפור חייה ואישיותה המורכבת.
נוצרתי מחצי חדירה (סליחה על הבוטות) מפעם אחת ויחידה שאבא שלי היה באמא שלי (פעם אחת יותר מידי) ועכשיו אני חצי אדם. בין חיה למתה. בודדה בבית מחניק וחשוך ואין לי אפילו כוח לצחצח שיניים, להוריד איפור מליל אמש או לפתוח את החלון כדי לאוורר את הבית.
תודה על נוכחותך החדשה בחיי
רז
אתן מוזמנות לכתוב לי למייל כי המחשב הזקן שלי מתקשה להסתדר עם האתר הזה משום מה מבחינת תצוגת הפרסומות וכו', אתן יכולות גם לא להגיב.
הכול בסדר
 

עדיה222

New member
ECHORAZ

אני יושבת וקוראת, מרגישה ממש קרבה אליך, ידידות, עם התיאור המעולה, החי כל כך, איך השכנה מתפקדת, איך את צופה עליה דרך העינית של הדלת; יש ממש הרגשה שאנחנו שם איתך, בבית, בין שינה לערות, עם הכסת והחום והקור, ומפעם לפעם הבטה על השכנה שחיה את חייה בשטף. תיארת בדיוק כזה את כל ההליכות שלה שמצד אחד לא מתקבלות על דעתך, הבדלים בחדר המדרגות, שיחות הטלפון בחדר המדרגות, הצעקות על בעלה על יד בתה, העישון הרב - - ומצד שני את כאילו ביחסי הערצה אליה, בגלל שהיא מתפקדת. "תיפקוד" זאת המילה שאוצרת המון דברים בחובה, ואת באמת מפרטת - כאילו מפרטת, חה חה חה - מה הוא תפקוד.

את יודעת, מרגישים את המאבק שלך, את הסבל יחד עם המאמץ להבין באופן שכלי מה הם חיי האנשים האחרים, אלה שלא סובלים, מה זאת האנרגיה הזאת שכל הזמן מניעה אותם, המוטיבציה שלהם, המטרות שלהם, ממה עשוייה הפעולה הקולחת שלהם.

ומרגישים במה שאת כותבת את הסתירות העצומות בין האידאל של "תפקוד" - שבו כל דבר הולך, כל דבר הוא מעולה וקביל, בדלים, צעקות, הזנחה מסויימת של הילדים - לבין מה שיאה ונאות בעבורך, מבחינתך, לך בעצמך. זאת אומרת, "תפקוד" הוא של האחרים. הוא מושא ההתבוננות המשתאה. אבל את בעצמך כמובן לא מסכימה "לתפקד" באופנים "הירודים" האלה.

אני בעצמי מעריצה אותך, שאת משתפת את בעלך ב"אידאל" הזה של חיים כדוגמת השכנה. ברור שהוא חושב ש"עצוב" שאת רואה בה מודל... אבל - הרי - היא מודל במובן מאוד מסויים, היא לא באמת מודל בעבורך. נדמה יותר שבאמצעות ההתבוננות והצפייה בחיי השכנה, את מקיימת את החשיבה שלך, את הניתוח שלך, כמעט אפשר לומר את "ההמשגה" שלך, על מה הם חיים, מה זה בכלל לחיות, איך זה מתבצע, מה קורה שם.

אפשר גם לראות את האידאליזציה של "התפקוד" של האחרים כמו מין הליך של ביקורת עצמית נוראה, הליך של דירוג שלך, כלומר של הצבתך על פני סולם, על פני מדרגות, "סולם התפקוד". הסולם הזה הופך עכשיו בתפיסה שלך לקנה המידה היחיד לאדם.
ה"מתפקד" הוא המצויין!! ואילו האדם הרגיש, האנושי, החושב, האוהב, המודע לעצמו, שקרה לו משהו שהסיט אותו מהבריאות הקודמת שלו (אולי אפילו לידה? ירידה פתאומית בהורמונים שמשבשת המון דברים) - מוצב בתחתיות של הסולם המופרך הזה, סולם התפקוד, שכמדומה - דרך הדוגמא של השכנה - את בעצמך יודעת שהוא מופרך.


מאוד מאוד יפה מצדך שכתבת במלאות שכזאת, וגם אמרת משהו על היווצרותך, על עצם יצירתך, על הבאתך לעולם - רמז. אני חושבת שרבות כאן בפורום (וכנראה יש קוראות בפורום שלאו דווקא כותבות) ישמחו להמשיך לקרוא מה שלומך, איך מתקדמים הימים שלך, מה שלום הילדה! אני כבר רואה כמה היא מתוקה. מה היא עושה כבר? מה היא אומרת, שרה, רצה, נופלת?
איזה יופי שאת יודעת להתאפר כך, בצורה כל כך מלאה שבאמת כנראה מבליטה את יופיך.

ועוד - הבעייה של פרסומות שצצות ומכסות הכל, היתה גם לי במחשב שלי ואשבל אמרה איך להיפטר מהן. אני כבר לא זוכרת מה עשיתי אבל עכשיו הבעייה איננה.
 

echoraz4

New member
עיסת ערפל סמיך

שוב אני כבר לא בטוחה אילו תגובות קראתי ואילו עדיין לא קראתי. אני גם מקלידה על מחשב מאוד מאוד בעייתי בלשון המעטה. אז סלחו לי, אלו שכן קוראות את מה שאני כותבת כאן.
הנסיכה שלי היתה כאן אתמול בלילה עד שש בבוקר. אז בעלי החזיר אותה לאמא שלי ונסע לעבודה. אני מרגישה שאני צריכה אותה לידי אבל אין לי את הכוחות שהיא צריכה ממני. אני לא בטוחה שאני ברורה מספיק לכן או לעצמי.
לא ישנתי טוב בלילה כי היא לא ישנה טוב בכלל. הנסיכה שלי ישנה כאן, אבל היא לא ישנה טוב בכלל ואני הייתי איתה ערה כל הלילה... בשעה ארבע לפנות בוקר כמעט והערתי את בעלי כדי שיקח אותה חזרה לאמא שלי. בסוף שרדתי עוד שעתיים..... כל היום הלקתי את עצמי על כך שהיה לי קשה. שהיה לה קשה. על מה שאני מעבירה אותה עכשיו... בחודשיים האחרונים. כמה הלקאות עצמיות בת אדם אחת יכולה לספוג?!?!

אמא שלי מפעילה עלי לחצים שאני אמורה בסופו של דבר להפעיל על בעלי כדי שכולנו נגור יחד וככה יהיה לה יותר קל לעזור לי. המניפולציות שלה מגעילות אותי. אני מרגישה האדם הכי בודד בעולם. חשבתי שאני יכולה לסמוך על אמא שלי.
היא רוצה להתגרש מבעלה השלישי ולכן היא צריכה שאני ארגיש שאני לא יכולה לטפל בתינוקת שלי לבד. בהתחלה היא אמרה לי, קשה לי לנהוג עד אליך כדי לעזור לך, אולי תעברי יותר קרוב אלי - כדי שיהיה לי יותר קל לעזור לך. עכשיו התינוקת שלי אצלה כבר מראש השנה.
ונמאס לי. אומנם אין לי כוחות גוף או נפש לטפל בתינוקת שלי עשרים וארבע שעות בסטנדרטים שאני מציבה לעצמי, אבל מצד שני אם אנחנו נחזור לגור עם ההורים שלי.... "משפחה מורחבת", "כמו פעם".... ככה היא קוראת לזה.
אולי אני לא בפורום הנכון - אני זורה מלח על הפצעים שלכן... כי אני עדיין אמא איכשהו למרות השיקולים הרציניים שלי והמאמצים שלי למצוא מישהי שאמא שלה התאבדה, כדי לבדוק עד כמה זה באמת הרס אותה, או שהיא יודעת שזה היה בעצם צעד חכם מצד אמא שלה... למות, כדי שגם היא לא תהיה שרוטה.

אני מותשת היום. גמורה. הכי בודדה בעולם. המחשב הזה מתיש אותי. אני נלחמת במקלדת הארורה. אז אמא שלי בחיים, אבל היא האמא של התינוקת שלי והיא מפעילה עלי מניפולציות רגשיות כדי לשכנע אותי שיהיה יותר טוב לכולנו, בעיקר לתינוקת שלי ולי אם כולנו נגור יחד - היא ובעלה, אני ובעלי והתינוקת המשפחתית.
אז זהו, שהיא לא התינוקת המשפחתית. היא התינוקת שלי!! אני נשאתי אותה ברחם שלי תשעה חודשים, שהיו החודשים הכי קשים בכל חיי מכל בחינה אפשרית והיא יצאה ממני בלידת ואקום איומה, חסרת הכרה עם כתף פרוקה ונלקחה ממני במהרה שניה אחת אחרי שהניחו אותה על הבטן שלי.
גם אני איבדתי הכרה במהלך הלידה. התינוקת שלי צריכה להיות בבית שלי איתי ועם בעלי. אבל.... אבל.... אבל... מאיפה מתחילים בכלל? איך מתחילים בכלל? איך מחזירים אותה הביתה? האם אני יכולה להבטיח לה שאני לא אתאבד? האם אני יכולה להבטיח לה חיים יציבים - ככל הנראה שלא.

היא צריכה להיות איתי פה. אבל אני.... אני לא צחצחתי שיניים כמה ימים לא התקלחתי או החלפתי בגדים כבר כמה ימים.... אני זומבי בבית שלא מרגיש לי הבית שלי. אני לא מרגישה שאני מחוברת כאן לשום דבר. אני לא אוהבת את הדירה שאנחנו גרים בה ואין לי את כוחות הנפש כדי להסביר לבעלי עד כמה אני פשוט שונאת את הדירה הזאת.
זאת דירה של סבתא שלו, שעכשיו גרה בבית אבות יוקרתי.... אנחנו משלמים לה שכ"ד מאוד יפה - לא בחינם. אין חוזה מוסדר. אני לא רוצה להיות כאן. יש לי מכאן רק הרבה זכרונות שליליים. זה הבית שלו... כמעט תמיד גרנו בבתים שהוא בחר. לכאורה בזוגיות שלנו, אני הדומיננטית שמחליטה לאן יוצאים, עם מי יוצאים, מה מזמינים ומה קונים... אבל את ההחלטות החשובות והגדולות - הוא מקבל. הוא השכל ואני הלב. הוא חושב ואני מרגישה. אני מרגישה בשביל שנינו.

אני כל כך עייפה היום. כל כך בודדה היום. כל כך כועסת היום. על עצמי. על שהרשתי לעצמנו להגיע למצב הזה שאמא שלי היא המטפלת העיקרית בתינוקת שלי והיא מחזיקה את הקלפים. אני מנסה לנחם את עצמי שהכול עוד בר שינוי - שאני עוד אחזיר את הנסיכה שלי אלי ואלינו.... אבל עוד טלטלות.... עוד מעבר דירה? עוד מריבות עם בן הזוג שלי? אני כבר ציינתי שאין לי חברים או חברות אמיתיים.... יש לי כמה מאות בפייסבוק...

אני מתעבת את החיים שלי. אני מתעבת את עצמי. אני מתעבת את הדירה שאני גרה בה. אני מלאת זעם על המטפלים שלי. על אמא שלי. על הבעל שלי. אני רוצה את הנסיכה שלי. אני רוצה ללמוד להיות אמא שלה. אין לי מושג מאיפה מתחילים.
אתמול בלילה.... כשהיא ישנה פה, היא ישנה איתנו במיטה... היא אחרי מיליון וקצת חיסונים ובכלל רציתי שהיא תהיה קרובה אלי. בעלי קרס מעייפות וממש ישן ולא התעורר מכל אנחה שלה... נזכרתי עכשיו בקביעות שאמא שלי אומרת כל הזמן... "אנחנו הרי יודעות שהיא תינוקת רגישה". מי יודעות? למה יודעות? למה זה אני ואת ביחד עכשיו?
היא תמיד עושה את זה.... מייחדת אותנו משאר בני התמונה, אז אנחנו יחד נגד כל העולם וברגע ששתינו בפיסגה היא בועטת אותי למטה ומשאירה אותי להתבוסס במיצי בדידות ואכזבה.

אין לי כבר אנחנו בכלל... אין אנחנו. אין בי אמון באף אחד בעולם הזה. לא באמא שלי ולא בבעל שלי. הוא מעולם לא בגד בי, אבל אני מדברת על אמון אחר. אני רוצה מישהו שיראה לנגד עיניו את טובתי ורק את טובתי. ואין אף אחד כזה.
לא יודעת מתי היה...
אני מקווה שאני לא יאבד את כל הטקסט הארוך הזה שכתבתי כי אני רואה שלא עשיתי כניסה למערכת ואני אף פעם לא זוכרת את הסיסמה שלי....

אני אבודה מכל כך הרבה בחינות. הייתי אמורה ללכת היום ללשכת הרווחה כדי לטפל בענייני סל שיקום של משרד הבריאות. לא הצלחתי אפילו לצחצח שיניים או לחפש כסף נסיעות.... אחרי שהגיעו מתרימות, הבנתי שאין לי כסף בבית. שאני תקועה בדירה הזאת שאני כל כך מתעבת ובעלי כל כך אוהב.... הקירות כאן כל כך דקים!!!! רק זה יכול להטריף אותי. שומעים את כל מה שנעשה בכל דירה ודירה בבניין.... כולם בתוך הוריד שלי ובתוך הראש שלי.
ואני כל כך קנאית לפרטיות שלי. אני מותשת

אם מישהי רוצה לכתוב לי בבקשה תכתבו לי לאי מייל הפרטי שלי [email protected]
אני מרגישה שאני רק מכבידה עליכן כאן ובכל מקרה ממש לא שייכת לקבוצה הזאת. למרות שיש לי אמא בחיים, היא לעיתים מרגישה כמו אויב מניפולטיבי.... מזודה שכזאת או עכבישה שטווה את הקורים שלה סביב החיים של כולנו תחת מעטה של אהבה ודאגה.... אני מותשת היום! כל כך מותשת. הראש שלי כולו עיסה אחת ענקית ערפל סמיך.
 

עדיה222

New member
ECHORAZ עם הנסיכה

אוי מרגישים כמה היא חמודה, הנסיכה שלך. את כלל לא מכבידה, על מה את מדברת. ואם לומר זאת ביבשושיות: מי שקוראת קוראת. ואת כותבת בצורה מאוד מאוד חיה ומעניינת, רוצים לקרוא על החיים שלך, שכרגע הם כה קשים אבל גם כה מודעים לעצמם, כלומר לעצמך. המאבק שלך הוא הרואי, כך זה נראה דרך מה שאת כותבת. את כותבת שההריון היה קשה מאוד מאוד והלידה קשה מאוד מאוד. כל זה לא כל כך רחוק בזמן... ועכשיו - היית ערה כל הלילה, וזה הגיוני מאוד וזה קורה הרבה מאוד, כך הורים צעירים רבים לא ישנים. ולך יש תוספת של עייפות בגלל התרופות שלך ובגלל המחשבות שלך שבטח מתישות אותך.
כל כך הרבה אמהות צעירות נעזרות במישהי נוספת, לאורך שנות הגידול הראשונות. כלומר לא רק בשבועות הראשונים.
 

עדיה222

New member
ECHORAZ הפסיכיאטר

תוחבת חוטם - איך את יודעת שהפסיכיאטר טוב?

מכל התרופות כמובן אני מכירה רק קלונקס, שנטלתי אחרי מות הוריי, ובעוד מצבים למיניהם.
נדמה לי שקלונקס ניתן נגד חרדה.
אוף באמת את תחת טיפול כבד. כל הכבוד שאת מצליחה לחשוב!

ניסית לקרוא על התרופות באינטרנט? ולקרוא על האבחנה שלך?
ניסית פורומים של פסיכיאטריה?
או שאולי את מנומנמת ומעורפלת יותר מדי.

אולי הקלונקס ניתן עד שתרופות אחרות יתחילו להשפיע?
וכשישפיעו, תוכלי לרדת ממנו, ולא תהיי כל כך עייפה?
 

echoraz4

New member
פסיכיאטרים, תרופות ואבחנה

עברתי המון פסיכיאטרים מגיל 16 בערך... חצי חיים. לא שרדתי יותר משתי פגישות. או שהיו חסרי רגישות או לא מקצועיים מספיק... יש לי סטדנרטים גבוהים כמו שכבר הבנת... יותר מעצמי מאשר אצל אחרים, אבל בתחום הטיפולי - אני ביקורתית מאוד ומזהה "סחורה טובה"

תרופות - כנראה שכבר פירטתי כמה תרופות אני מקבלת
מתישהו אמור להגיע השיפור... לצערי התרופה הכי יעילה, היא גם הכי יקרה - 15 ש"ח לכדור שהופך אותי לגוויה שבקושי מצליחה להוציא מילה אחרי השעה 8 בערב או להזיז את עצמי לבד לכיוון המיטה. סרוקוואל 300 מ"ג אקס אר.... יחד עם 1500 דפלפט ועוד שני קלונקס כתומים ושני נקסיום כדי שהקיבה שלי לא תיחרב סופית מכל הכימיקלים... תכלס, לא איכפת לי עד כמה שמנה אני אהיה. אני כבר מוגדרת נכה על ידי ביטוח לאומי ועל ידי עצמי או הסובבים אותי ואני גם מוגדרת כ"כונפה" על ידי החברה שהכתיבה בבירור שהפגם הכי גדול באישה הוא להיות שמנה

איבחון - ממש לא איכפת לי איך הם קוראים לזה. בעוד כמה חודשים הם ימציאו הגדרה חדשה, קריטריונים שונים וימציאו שם אחר למישהו שהוא לא נורמלי.... גם ככה ה- DSM הוא כל כך ענקי שיש ממש מעט אנשים שלא נכנסים אף קטגוריה של בן אדם נורמלי....אז בתכלס יש קווים לאישיות גבולית, שזה מצחיק מאוד - כי אישיות גבולית זאת ההגדרה של כל אלה שלא עונים באופן מתאים לאף הגדרה.... אז קווים לאישיות גבולית, זה כבר מעורר גיחוך
והפרעה ביפולרית... עליות וירידות במצב הרוח...

סליחה שאני תוקפנית היום. לא שזה מקל או יותר קל להכיל, אבל ככל שאני חדה יותר כתער למי שמסביבי ופוגענית יותר - כך ניתן כבר להסיק איזה נזק והרס אני עושה לנפש שלי. אני משייפת את הסכינים שלי הרבה יותר טוב ועושה וידוא הריגה לפני שאני נועצת אותם בנפש של עצמי... על אחרים אני עושה דקירות קלות ועדינות עם סכינים לא משוייפים כלל.
 

אשבל1

New member
אני מבינה שהיית נסערת ולכן לא ציינת זאת.

מקווה שתמצאי כוחות להסיט וילון ולפתוח חלון, האור ישפיע עלייך לטובה, מובן שכרגע כל משימה היא מבצע, תתחילי בקטן, צעד אחד קטן מאמינה שישפר את ההרגשה הכללית.
 
דיעה + הפניה

שלום לך.

כואב, כמעט לא יאומן לקרוא את דברייך.

נוגעת הלב הדאגה לביתך והשמתה במקום הראשון, למרות כל הכאב והקשיים שלך. זה כבר מראה על חוזק שלך.

אני מניחה שכל בת ללא אם רוצה לזעוק - אל תוותרי.
אני מבינה את ההתבטויות שלך.

אני מקווה שתוכלי להמתין עוד, להיעזר ולהתחזק, כך שירווח לך, לביתך ולכל משפחתך.

אני מכירה מישהי כפי שביקשת, פניתי אליה. אין בכך הבטחה, כפי שציינה אשבל יש כאן משהו טריגרי שלא תמיד קל לפתוח אותו. לכן אני מאוד מקוו שתוכלי למצוא מקורות אלטרנטיביים לתמיכה, ראיתי שקיבלת כאן הפניות.

אני מציעה שתראי גם בפורום הזה מקום אפשרי לתמיכה. אם נצליח לתרום להצלתה של בת אחת מלהיות בת ללא אם, אני בטוחה שזה ייטיב עם כולם.

מאחלת לך הרבה הרבה כוחות נפש.


אני מציעה ש
 

echoraz4

New member
תודה ענקית ו....

סקאלי היקרה,
לפני הכול תודה רבה על התגובה שלך.
בדיוק בשניות אלו אמא שלי התקשרה אלי כדי שאעזור לה עם השלט של הטלויזיה ועשתה לי המון רגשות אשמה על כך שאני לא יחד עם הבת שלי.... אני כבר לא מצליחה להבין אותה. את אמא שלי, כמובן. המניעים שלה ברורים לי כל כך, אבל למה על חשבון הנפש שלי שגם ככה שברירית כל כך עכשיו. היא רוצה להתגרש מבעלה, אבל היא תלויה בו מבחינה כלכלית... היא בעצמה אמרה לפני כמה חודשים שאולי היא תהיה האומנת של הבת שלי. תגור איתנו ותהיה המטפלת של הנסיכה שלי בתמורה למגורים איתנו. אחרי שאמרתי לה שזה לא נראה לי - היא אמרה לי שהיא צחקה כמובן.... בכלל לא היה מצחיק וכשהיא שאלה, היא לא שאלה בצחוק.
היא נשואה בפעם השלישית. אני מאמינה שנישואים יציבים ובינוניים פלוס יכולים לתת המון המון המון יציבות לילדים ולכן לדעתי, אחרי שמגיעים ילדים לעולם - צריך לשקול עוד כמה עשרות פעמים כל צעד לפני שמתגרשים. אמא שלי היא פשוט אישה אנוכית, לא יציבה בנפשה, עקשנית, דעתנית ויהירה. איך הגעתי לאמא שלי שוב פעם.... ועוד כאן.... גם בפורום הזה, אני כבר כותבת עליה פעמיים הערב בתגובות שלי וגם בתגובה שהיתה הכי חשובה שלי?!?!?! אני לא ברורה לעצמי הערב, סלחי לי.

אני מאוד מאוד מאוד הייתי רוצה להתכתב או לשוחח עם אותה אישה שאמא שלה התאבדה. יכול להיות שזה יהיה מעין סגירת מעגל גם עבורה... יכול להיות שזה יהיה תסריט של סרט אמריקאי מתקתק שבדיאלוג איתי היא תסגור סוג של מעגל ואולי אני אולי דרכה ללמוד להיות אמא ואולי אהיה מבחינות מסויימות האמא שלא היתה לה... אולי.... אולי ירקם בין שתינו קשר מיוחד. אולי היא תוכל לירות עלי את כל חיצי הכעס, האכזבה והכאב שלא היה על מי לירות.... אולי?
בבקשה כתבי לי או מסרי לה את כתובת האימייל שלי בבקשה [email protected]

תודה ענקית וסליחה על כל החפירות כאן הערב. עובר עלי ערב מאוד מאוד קשה.
אני גם נוסעת לפסיכולוגית שלי באס.או.אס בשעה לא סבירה בעליל כי המצב שלי ממש ממש קשה בעקבות חווית הכישלון כאמא לנסיכה שלי אתמול בערב. בעלי אומר שאני אמא מדהימה... הרבה אנשים אומרים את זה. אני לא מאמינה לאף אחד.
אני אמא עייפה ואני רק מחכה שהיא כבר תעמוד או תלך או תדבר.... שתהיה כבר מישהי שיהיה אפשר לנהל איתה דיאלוג.
ערב טוב
רז
 
למעלה