טריגר. טריגר, קשה.
הוא חשב שהיא שכחה.
ואולי גם היא, רצתה להשלות את עצמה לחשוב.
הוא מזמן עבר הלאה,
טיאטא אותה כמו שמנקה רחובות מטאטא לכלוך אל שולי מדרכה
אבל כנראה שלא כולם יכולים פשוט להתנער ולקום סתם ככה.
כנראה לא כולם יכולים לשכוח, לעבור הלאה, לשים פס, למחוק.
והשבוע.. השבוע אצל הירקן השכונתי.. מישהו העיר לה כמה יפה היא נראית.
ושאל למה היא מאופרת פתאום, למה לבושה ככה יפה.
(והיא- היא סתם שמחה שפתאום היא נכנסת לג'ינס הזה, ולא קר לה פתאום.. והיא יצאה ככה בלי שהייתה לה סיבה או פגישה- פשוט יצאה לסיבוב בשכונה, פשוט קפצה לקניון..)
אז היא התפלאה ושאלה- מה רע? עדיף דכאון? הוא שאל ממה היא מתקיימת, כי רואים אותה כאן קונה אוכל בכל יום(אאוץ')- והוא לא מכיר. שאר המוכרים מכירים, יודעים על הקצבה, על הסיבות. פחות או יותר.
ואז אמר- אנשים חושבים בחורה שקונה ככה בכל יום וגרה לבד- חושבים שהיא "מארחת". ועד שהיא הבינה. עד שירד לה האסימון.. אמר לה- אוכל- כמו שהוא נכנס- ככה הוא יוצא. תמצאי גבר.. הוא לפחות נכנס ויוצא כמה פעמים.. מרוב מבוכה, לא ידעה איפה לשים את עצמה. ברחה משם..
מישהי אמרה לי שאני יכולה להאשים את כולם- אבל אני זאת שלא משנה את החיים שלי.
אני זאת שחיה אותם. בידיים שלי הכוח.
זה נכון. נכון ולא נכון.
כי אין לי כוח. אין לי את הכוח.
ולא מקבלים אותי בשום מקום כרגע.
וההורים שלי הם האנשים היחידים שיש לי- וגם אותם אין לי.
ואין לי אף אחד ולא מקבלים אותי גם במסגרת הכי ציבורית שהיא בית חולים, הכי פשוט. שהוא מיון.
ואני לא יודעת מה לעשות.
והאסימון המחורבן הזה.. שנפל לי בחנות ההיא..
אתה לא זוכר אותי אולי.
ונוח לך שנעלמתי ככה.
נוח לך שאני מתה, אם הייתי מתה. אבל הלוואי שאני אחיה. הלוואי ואני אחיה רק כדי לספר.
הלוואי ואני אחיה כדי לספר עליך על מטפלים כמוך- שלא אמורים לטפל.
שלא אמורים להתקרב לטיפול בכלל.
שלא צריכים להתקרב לנשים, לאנשים, לבני אדם.
שלא צריכים להיות הורים, שלא צריכים להיות עם אנשים- שצריכים לעבור סדנאות אנושיות לפני שהם מתקרבים לבני המין האנושי והנושם כלשהו.
הערצתי אותך, פאקינג הערצתי אותך יא חתיכת חרא! חתכית מנוול, חתיכת מניאק, חתיכת בן אלף, חתיכת סוטה, חתיכת..
פאקינג הערצתי אותך!!.
ואתה עדיין עובד.
ובכל לילה, בכל פעם אני נכנסת לאתר הזה המפורסם שלכם וחושבת לשלוח לשותף שלך הודעה על מי זה השותף שלו או לא. ותוהה האם הוא יודע?
וחושבת כמה פתטי זה.
וחושבת כמה מהר, כמה בין רגע אפשרי לאתר כתובת IP. כתובת מגורים.. כמה התהללת בפניי מי אתה. ומה אתה. וכמה אתה. ו"כמה גדול יש לך" תרתי ולא תרתי..
יופי. אז יש לך גדול. ואני לא יכולה שלא לתהות- באמת הייתי היחידה? זה באמת "אף פעם לא קרה לך עם אף מטופלת"?
ובאמת אני הייתי "חברה מיוחדת" ואלה היו "יחסים מיוחדים"? כי הייתי כל כך פתטית וכל כך התחננתי לזה, או מה? הייתי כל כך זונה? כל כך רציתי את זה? כל כך רית להפטר ממני? או ריחמת עליי כל כך? או שהיית כל כך חרמן? או פשוט רצית להדחף לכל חור- גם אם הוא מת לך מול העיניים ונגמר לך מול העיניים- ומולך צונח ומצניח מעצמו ומשיל ק"ג? ויורד למשקלים הזויים לחלוטין ממראה אנושי ולשלד מהלך?
ועכשיו, עכשיו מה? אתה מרגיש טוב עם עצמך?
הוא חשב שהיא שכחה.
ואולי גם היא, רצתה להשלות את עצמה לחשוב.
הוא מזמן עבר הלאה,
טיאטא אותה כמו שמנקה רחובות מטאטא לכלוך אל שולי מדרכה
אבל כנראה שלא כולם יכולים פשוט להתנער ולקום סתם ככה.
כנראה לא כולם יכולים לשכוח, לעבור הלאה, לשים פס, למחוק.
והשבוע.. השבוע אצל הירקן השכונתי.. מישהו העיר לה כמה יפה היא נראית.
ושאל למה היא מאופרת פתאום, למה לבושה ככה יפה.
(והיא- היא סתם שמחה שפתאום היא נכנסת לג'ינס הזה, ולא קר לה פתאום.. והיא יצאה ככה בלי שהייתה לה סיבה או פגישה- פשוט יצאה לסיבוב בשכונה, פשוט קפצה לקניון..)
אז היא התפלאה ושאלה- מה רע? עדיף דכאון? הוא שאל ממה היא מתקיימת, כי רואים אותה כאן קונה אוכל בכל יום(אאוץ')- והוא לא מכיר. שאר המוכרים מכירים, יודעים על הקצבה, על הסיבות. פחות או יותר.
ואז אמר- אנשים חושבים בחורה שקונה ככה בכל יום וגרה לבד- חושבים שהיא "מארחת". ועד שהיא הבינה. עד שירד לה האסימון.. אמר לה- אוכל- כמו שהוא נכנס- ככה הוא יוצא. תמצאי גבר.. הוא לפחות נכנס ויוצא כמה פעמים.. מרוב מבוכה, לא ידעה איפה לשים את עצמה. ברחה משם..
מישהי אמרה לי שאני יכולה להאשים את כולם- אבל אני זאת שלא משנה את החיים שלי.
אני זאת שחיה אותם. בידיים שלי הכוח.
זה נכון. נכון ולא נכון.
כי אין לי כוח. אין לי את הכוח.
ולא מקבלים אותי בשום מקום כרגע.
וההורים שלי הם האנשים היחידים שיש לי- וגם אותם אין לי.
ואין לי אף אחד ולא מקבלים אותי גם במסגרת הכי ציבורית שהיא בית חולים, הכי פשוט. שהוא מיון.
ואני לא יודעת מה לעשות.
והאסימון המחורבן הזה.. שנפל לי בחנות ההיא..
אתה לא זוכר אותי אולי.
ונוח לך שנעלמתי ככה.
נוח לך שאני מתה, אם הייתי מתה. אבל הלוואי שאני אחיה. הלוואי ואני אחיה רק כדי לספר.
הלוואי ואני אחיה כדי לספר עליך על מטפלים כמוך- שלא אמורים לטפל.
שלא אמורים להתקרב לטיפול בכלל.
שלא צריכים להתקרב לנשים, לאנשים, לבני אדם.
שלא צריכים להיות הורים, שלא צריכים להיות עם אנשים- שצריכים לעבור סדנאות אנושיות לפני שהם מתקרבים לבני המין האנושי והנושם כלשהו.
הערצתי אותך, פאקינג הערצתי אותך יא חתיכת חרא! חתכית מנוול, חתיכת מניאק, חתיכת בן אלף, חתיכת סוטה, חתיכת..
פאקינג הערצתי אותך!!.
ואתה עדיין עובד.
ובכל לילה, בכל פעם אני נכנסת לאתר הזה המפורסם שלכם וחושבת לשלוח לשותף שלך הודעה על מי זה השותף שלו או לא. ותוהה האם הוא יודע?
וחושבת כמה פתטי זה.
וחושבת כמה מהר, כמה בין רגע אפשרי לאתר כתובת IP. כתובת מגורים.. כמה התהללת בפניי מי אתה. ומה אתה. וכמה אתה. ו"כמה גדול יש לך" תרתי ולא תרתי..
יופי. אז יש לך גדול. ואני לא יכולה שלא לתהות- באמת הייתי היחידה? זה באמת "אף פעם לא קרה לך עם אף מטופלת"?
ובאמת אני הייתי "חברה מיוחדת" ואלה היו "יחסים מיוחדים"? כי הייתי כל כך פתטית וכל כך התחננתי לזה, או מה? הייתי כל כך זונה? כל כך רציתי את זה? כל כך רית להפטר ממני? או ריחמת עליי כל כך? או שהיית כל כך חרמן? או פשוט רצית להדחף לכל חור- גם אם הוא מת לך מול העיניים ונגמר לך מול העיניים- ומולך צונח ומצניח מעצמו ומשיל ק"ג? ויורד למשקלים הזויים לחלוטין ממראה אנושי ולשלד מהלך?
ועכשיו, עכשיו מה? אתה מרגיש טוב עם עצמך?
