Kalphana Vera
New member
טריגר אנורקטי מטופש
(וזה הדבר האחרון בערך שמטריד אותי, אבל היחיד שאני יכולה לתרגם למילים ופעולות)
אני רעבה. נורא.
יש לי פסיכיאטרית חדשה ותרופות חדשות עם תופעת לוואי של 36% סיכויים להשמנה.
דיברנו על זה. הייתי בסדר עם זה. זה עדיף על התרופה הקודמת.
אז אני רעבה. נורא.
ונורא לא בסדר עם זה.
כמעט 10 שנים שאני לא רעבה, הגוף שכח איך. כמעט 10 שנים שאני אוכלת כי אני צריכה, לא כי אני רוצה. עם זה אני בסדר.
אני יודעת שצריך לאכול, אני יודעת שלגוף שלי מגיע אוכל (לי לא, לגוף שלי כן), אני יודעת שאסור לי לרדת במשקל ושתת משקל זה מכוער ורע.
אני אפילו בסדר עם המשקל שלי. אני לא רוצה להיות בתת משקל, או כמה גרמים מעל תת משקל (רק רוצה להיעלם, אבל יודעת שתת משקל זאת לא הדרך. באופן פרדוקסאלי להחריד, זה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה).
אז במשך כמעט עשור אני מדקלמת לעצמי מנטרות, משתדלת לאכול כשצריך וכי צריך, שומרת על משקל תקין במרחק בטוח מהגבול האדום של ה-BMI.
ואני בסדר עם זה. מרגישה שמנה נורא, אבל אני בסדר עם זה. אני רואה את זה כעונש, ובמובן מסויים זה אפילו מקל עלי.
נכון, האנורקסיה מעולם לא נעלמה, ולמנוע מעצמי דברים אחרים זה לא פחות אנורקטי מלמנוע מעצמי אוכל, אבל כרגע רק ככה זה אפשרי, אז so be it.
ועכשיו, אני רעבה נורא.
אני לא יודעת איך אוכלים כשרעבים.
כשרעבים, הגוף לא פשוט צריך אוכל, זאת לא פעולה טכנית. זה לא משהו שחייבים לעשות, כמו לשלם מיסים או לקום מהכיסא כשזקן נכנס לאוטובוס.
וככה, אני לא יודעת (מסוגלת) לאכול. הגוף לא חייב את זה, הוא רוצה את זה.
וככה, אני לא מסוגלת לאכול. ככה, אני מדלגת על ארוחות.
הבטן שלי שורפת מכאב וצורחת מרעב, וזה גורם לי לרצות להכאיב לה (לי) יותר, כמה שיותר.
(ואני נזכרת כמה נעים ומנחם זה הרגיש בגיל 14, ומתמכרת לזה מחדש, למרות שאני יודעת יותר טוב עכשיו)
(וזה הדבר האחרון בערך שמטריד אותי, אבל היחיד שאני יכולה לתרגם למילים ופעולות)
אני רעבה. נורא.
יש לי פסיכיאטרית חדשה ותרופות חדשות עם תופעת לוואי של 36% סיכויים להשמנה.
דיברנו על זה. הייתי בסדר עם זה. זה עדיף על התרופה הקודמת.
אז אני רעבה. נורא.
ונורא לא בסדר עם זה.
כמעט 10 שנים שאני לא רעבה, הגוף שכח איך. כמעט 10 שנים שאני אוכלת כי אני צריכה, לא כי אני רוצה. עם זה אני בסדר.
אני יודעת שצריך לאכול, אני יודעת שלגוף שלי מגיע אוכל (לי לא, לגוף שלי כן), אני יודעת שאסור לי לרדת במשקל ושתת משקל זה מכוער ורע.
אני אפילו בסדר עם המשקל שלי. אני לא רוצה להיות בתת משקל, או כמה גרמים מעל תת משקל (רק רוצה להיעלם, אבל יודעת שתת משקל זאת לא הדרך. באופן פרדוקסאלי להחריד, זה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה).
אז במשך כמעט עשור אני מדקלמת לעצמי מנטרות, משתדלת לאכול כשצריך וכי צריך, שומרת על משקל תקין במרחק בטוח מהגבול האדום של ה-BMI.
ואני בסדר עם זה. מרגישה שמנה נורא, אבל אני בסדר עם זה. אני רואה את זה כעונש, ובמובן מסויים זה אפילו מקל עלי.
נכון, האנורקסיה מעולם לא נעלמה, ולמנוע מעצמי דברים אחרים זה לא פחות אנורקטי מלמנוע מעצמי אוכל, אבל כרגע רק ככה זה אפשרי, אז so be it.
ועכשיו, אני רעבה נורא.
אני לא יודעת איך אוכלים כשרעבים.
כשרעבים, הגוף לא פשוט צריך אוכל, זאת לא פעולה טכנית. זה לא משהו שחייבים לעשות, כמו לשלם מיסים או לקום מהכיסא כשזקן נכנס לאוטובוס.
וככה, אני לא יודעת (מסוגלת) לאכול. הגוף לא חייב את זה, הוא רוצה את זה.
וככה, אני לא מסוגלת לאכול. ככה, אני מדלגת על ארוחות.
הבטן שלי שורפת מכאב וצורחת מרעב, וזה גורם לי לרצות להכאיב לה (לי) יותר, כמה שיותר.
(ואני נזכרת כמה נעים ומנחם זה הרגיש בגיל 14, ומתמכרת לזה מחדש, למרות שאני יודעת יותר טוב עכשיו)
