טראומת ההגן או שאני מגזימה? (ארוך)
בתי בת שנתיים ו-7 ח'. היא אמורה להתחיל ללכת לגן בחוה"מ סוכות, ובינתיים נמצאת בטיפולה המסור של מטפלת שמגיעה אלינו הביתה (המטפלת אצלנו מאז שבתי בת 9 ח'). ביום הראשון של הגן לקחנו את הקטנה לשם כדי שתתרשם (וכדי שאנחנו גם נתרשם) ותכיר את הגן, אבל כאמור - היא אמורה להתחיל את הקליטה בחוה"מ סוכות. ביום הראשון נשארו כמובן איתה ביחד כשעתיים, היא התנהגה בסה"כ בסדר ואפילו אכלה שם ארוחת בוקר, וכששבנו ביתה - היא אמרה שהגן מאוד מצא חן בעיניה והיא רוצה לחזור לשם מהר. ביום שישי שעבר הגיעה לגן צלמת לצלם ילדים, ומנהלת הגן אמרה לי להביא את גם את בתי על מנת שיצלמו גם אותה. הגענו לגן, צילמו אותה (בחצר) ואז בתירצתה להכנס לגן ולהצטרף אל קבוצת הילדים. שאלתי את מנהלת הגן האם זה בסדר מבחינתה, והיא אמרה שאין בעיה, רק שהיא צריכה להכנס לבד - בלעדיי, הכוונה. שאלתי את מיכל האם היא רוצה להכנס לגן לבד או ללכת איתי הביתה, והיא אמרה שהיא רוצה להכנס לבד. היא נכנסה עם המנהלת, ואני נשארתי בחצר. ביקשתי ממנהלת הגן שאם היא מתחילה לבכות, אפילו קצת - לא לנסות להרגיע אותה, אלא לקרוא לי מיד, כי עוד לא התחלנו קליטה, אז מבחינת בתי- היא נמצאת במקום זר. הייתי בחוץ בערך 20 דקות, אבל אי אפשר היה לראות מהחלון מה קורה בגן. כל כמה זמן המנהלת יצאה ושאלתי אותה מה שלום בתי, והיא אמרה לי שהיא בסדר ולא בוכה. אחרי 20 דקות פתאום קלטתי שהתיק שלה נמצא אצלי (כי לא התכוונתי לשלוח אותה לגן), אז ביקשתי מאחת הסייעות שהייתה בחוץ לקחת את התיק, כי אולי בתי תרצה לשתות, וגם ביקשתי לשאול אותה האם היא צריכה פיפי, כי חשבתי שאולי היא צריכה, אבל לא יודעת למי לפנות. הסייעת נכנסה לגן, יצאה אחרי דקה ואמרה לי שהקטנה בוכה. ביקשתי ממנה שהיא תוציא אותה אליי. היא חזרה אחרי חצי דקה עם בתי שלא יכלה לנשום מרוב בכי, מבוהלת ורועדת כולה. שאלתי למה לא קראו לי מיד כשהיא התחילה לבכות, הרי ביקשתי במפורש, וזו לא ילדה שכבר התחילה להתאקלם בגן ולפחות מכירה את הצוות קצת. הסייעת אמרה שהגננת לקחה אותה על הידיים וניסתה להרגיע אותה, אבל היא לא הצליחה, ובתי נכנסה עוד יותר להיסטריה. כנראה הגננת עוד לא מכירה מספיק את הילדים (שבוע זה לא מספיק זמן?) וחשבה שבתי כבר נמצאת שבוע בגן כמו כל הילדים האחרים. מנהלת הגן התנצלה ואמרה שהיא לא הספיקה להגיד לסייעות שלא לנסות להרגיע את בתי, ואולי זה לא היה רעיון טוב לאפשר לה להכנס לגן היום. לא רציתי להכנס לויכוחים איתה, אבל כן ציינתי בפניה שהדבר נעשה בתיאום עמה ובאישורה. בינתיים בתי המשיכה לבכות ואפילו הקיאה מרוב בכי. כשיצאנו מהגן - לקח לה זמן להרגע. היא אמרה שהיא הייתה עם כל הילדים, ואז "ילד קטן נגע לי בראש ונזכרתי שאין לי אימא", והיא לא ידעה למי להגיד שהיא מתגעגעת לאמא , אז "התחלתי לבכות ממש-ממש חזק, כי נבהלתי נורא". כשהגענו הביתה - היא הודיעה לי שהיא לא רוצה ללכת יותר לגן, כי היא תבכה שם מאוד, והיא לא רוצה לבכות חזק ולהקיא. מאז עבר כמעט שבוע. ביומיים ראשונים היא התעוררה כל בוקר והדבר הראשון שיצאה מפיה היה: "אל תחשבו שאני הולכת לגן". כשהמטפלת הגיעה בבקרים - הילדה צרחה עליה: "לכי מפה - אני לא רוצה לגן!" (התוכנית היא שאני אהיה איתה בתהליך הקליטה בגן, ואח"כ המטפלת תקח אותה לגן בבקרים ותאסוף אותה בצהריים) - ובכל התקופה שהמטפלת נמצאת אצלנו - זוהי הפעם הראשונה שבתי מתנהגת ככה כלפיה. לאחר יומיים היא התחילה להרגע קצת בנושא הגן, עדיין המשכה לדבר על זה הרבה, אבל לאחר שהבטחתי לה שאבוא איתה לגן, אהיה איתה שם בהתחלה ואעזור לה להכיר ילדים אחרים ואת הגננות - נראה שזה סיפק אותה, והיא אפילו חזרה לשאול מתי היא תלך לגן. מה שכן - כל ההתנהגות שלה בשבוע הזה היא פשוט מזוויעה. היא צורחת ללא הפסקה, היא בוכה, היא מייללת. היא נזרקת על הרצפה, היא רוקעת ברגליים, היא בועטת בחפצים וזורקת אותם. נראה שהיא כמעט ולא מדברת או משחקת ברוגע - אלא רק בוכה ללא הפסקה. כל שתי מילים היא אומרת: "לא רוצההההההההההההההה!" (איך ב-20 דקות בגן היא הספיקה ללמוד את המשפט המפואר הזה בעברית, ודווקא את המשפט המפואר הזה - נשגב מבינתי). מדובר בילדה חכמה מאוד שיודעת להתבטא בצורה נהדרת ואמנם בעלת אופי עקשני משהו, אבל תמיד הצלחנו להגיע איתה להבנה ושיתוף פעולה. אני רואה ילדים של חברים שהתחילו ללכת לגן וגם עליהם עבר שבוע לא קל בכלל, כולל שינוי התנהגותי, אבל בתי הייתה בגן רק 20 דקות! שהיו אמנם טראומטיות עבורה, אבל אני חוששת שאם ככה היא מגיבה לאירוע הזה - למה לצפות כשהיא תתחיל ללכת לגן בצורה מסודרת? אני יודעת שזו הייתה טעות - לאפשר לה להכנס לגן, כי מבחינתה - היא נשארה לבד באמצע הרחוב, עם אנשים שהיא לא מכירה. אני מרגישה שכל השבוע האחרון הזה היא מנסה לבדוק אותי, כאילו רוצה לוודא, שגם כשהיא מתנהגת ממש-ממש-ממש-ממש גרוע - אני לא אעזוב אותה. מה עושים?
בתי בת שנתיים ו-7 ח'. היא אמורה להתחיל ללכת לגן בחוה"מ סוכות, ובינתיים נמצאת בטיפולה המסור של מטפלת שמגיעה אלינו הביתה (המטפלת אצלנו מאז שבתי בת 9 ח'). ביום הראשון של הגן לקחנו את הקטנה לשם כדי שתתרשם (וכדי שאנחנו גם נתרשם) ותכיר את הגן, אבל כאמור - היא אמורה להתחיל את הקליטה בחוה"מ סוכות. ביום הראשון נשארו כמובן איתה ביחד כשעתיים, היא התנהגה בסה"כ בסדר ואפילו אכלה שם ארוחת בוקר, וכששבנו ביתה - היא אמרה שהגן מאוד מצא חן בעיניה והיא רוצה לחזור לשם מהר. ביום שישי שעבר הגיעה לגן צלמת לצלם ילדים, ומנהלת הגן אמרה לי להביא את גם את בתי על מנת שיצלמו גם אותה. הגענו לגן, צילמו אותה (בחצר) ואז בתירצתה להכנס לגן ולהצטרף אל קבוצת הילדים. שאלתי את מנהלת הגן האם זה בסדר מבחינתה, והיא אמרה שאין בעיה, רק שהיא צריכה להכנס לבד - בלעדיי, הכוונה. שאלתי את מיכל האם היא רוצה להכנס לגן לבד או ללכת איתי הביתה, והיא אמרה שהיא רוצה להכנס לבד. היא נכנסה עם המנהלת, ואני נשארתי בחצר. ביקשתי ממנהלת הגן שאם היא מתחילה לבכות, אפילו קצת - לא לנסות להרגיע אותה, אלא לקרוא לי מיד, כי עוד לא התחלנו קליטה, אז מבחינת בתי- היא נמצאת במקום זר. הייתי בחוץ בערך 20 דקות, אבל אי אפשר היה לראות מהחלון מה קורה בגן. כל כמה זמן המנהלת יצאה ושאלתי אותה מה שלום בתי, והיא אמרה לי שהיא בסדר ולא בוכה. אחרי 20 דקות פתאום קלטתי שהתיק שלה נמצא אצלי (כי לא התכוונתי לשלוח אותה לגן), אז ביקשתי מאחת הסייעות שהייתה בחוץ לקחת את התיק, כי אולי בתי תרצה לשתות, וגם ביקשתי לשאול אותה האם היא צריכה פיפי, כי חשבתי שאולי היא צריכה, אבל לא יודעת למי לפנות. הסייעת נכנסה לגן, יצאה אחרי דקה ואמרה לי שהקטנה בוכה. ביקשתי ממנה שהיא תוציא אותה אליי. היא חזרה אחרי חצי דקה עם בתי שלא יכלה לנשום מרוב בכי, מבוהלת ורועדת כולה. שאלתי למה לא קראו לי מיד כשהיא התחילה לבכות, הרי ביקשתי במפורש, וזו לא ילדה שכבר התחילה להתאקלם בגן ולפחות מכירה את הצוות קצת. הסייעת אמרה שהגננת לקחה אותה על הידיים וניסתה להרגיע אותה, אבל היא לא הצליחה, ובתי נכנסה עוד יותר להיסטריה. כנראה הגננת עוד לא מכירה מספיק את הילדים (שבוע זה לא מספיק זמן?) וחשבה שבתי כבר נמצאת שבוע בגן כמו כל הילדים האחרים. מנהלת הגן התנצלה ואמרה שהיא לא הספיקה להגיד לסייעות שלא לנסות להרגיע את בתי, ואולי זה לא היה רעיון טוב לאפשר לה להכנס לגן היום. לא רציתי להכנס לויכוחים איתה, אבל כן ציינתי בפניה שהדבר נעשה בתיאום עמה ובאישורה. בינתיים בתי המשיכה לבכות ואפילו הקיאה מרוב בכי. כשיצאנו מהגן - לקח לה זמן להרגע. היא אמרה שהיא הייתה עם כל הילדים, ואז "ילד קטן נגע לי בראש ונזכרתי שאין לי אימא", והיא לא ידעה למי להגיד שהיא מתגעגעת לאמא , אז "התחלתי לבכות ממש-ממש חזק, כי נבהלתי נורא". כשהגענו הביתה - היא הודיעה לי שהיא לא רוצה ללכת יותר לגן, כי היא תבכה שם מאוד, והיא לא רוצה לבכות חזק ולהקיא. מאז עבר כמעט שבוע. ביומיים ראשונים היא התעוררה כל בוקר והדבר הראשון שיצאה מפיה היה: "אל תחשבו שאני הולכת לגן". כשהמטפלת הגיעה בבקרים - הילדה צרחה עליה: "לכי מפה - אני לא רוצה לגן!" (התוכנית היא שאני אהיה איתה בתהליך הקליטה בגן, ואח"כ המטפלת תקח אותה לגן בבקרים ותאסוף אותה בצהריים) - ובכל התקופה שהמטפלת נמצאת אצלנו - זוהי הפעם הראשונה שבתי מתנהגת ככה כלפיה. לאחר יומיים היא התחילה להרגע קצת בנושא הגן, עדיין המשכה לדבר על זה הרבה, אבל לאחר שהבטחתי לה שאבוא איתה לגן, אהיה איתה שם בהתחלה ואעזור לה להכיר ילדים אחרים ואת הגננות - נראה שזה סיפק אותה, והיא אפילו חזרה לשאול מתי היא תלך לגן. מה שכן - כל ההתנהגות שלה בשבוע הזה היא פשוט מזוויעה. היא צורחת ללא הפסקה, היא בוכה, היא מייללת. היא נזרקת על הרצפה, היא רוקעת ברגליים, היא בועטת בחפצים וזורקת אותם. נראה שהיא כמעט ולא מדברת או משחקת ברוגע - אלא רק בוכה ללא הפסקה. כל שתי מילים היא אומרת: "לא רוצההההההההההההההה!" (איך ב-20 דקות בגן היא הספיקה ללמוד את המשפט המפואר הזה בעברית, ודווקא את המשפט המפואר הזה - נשגב מבינתי). מדובר בילדה חכמה מאוד שיודעת להתבטא בצורה נהדרת ואמנם בעלת אופי עקשני משהו, אבל תמיד הצלחנו להגיע איתה להבנה ושיתוף פעולה. אני רואה ילדים של חברים שהתחילו ללכת לגן וגם עליהם עבר שבוע לא קל בכלל, כולל שינוי התנהגותי, אבל בתי הייתה בגן רק 20 דקות! שהיו אמנם טראומטיות עבורה, אבל אני חוששת שאם ככה היא מגיבה לאירוע הזה - למה לצפות כשהיא תתחיל ללכת לגן בצורה מסודרת? אני יודעת שזו הייתה טעות - לאפשר לה להכנס לגן, כי מבחינתה - היא נשארה לבד באמצע הרחוב, עם אנשים שהיא לא מכירה. אני מרגישה שכל השבוע האחרון הזה היא מנסה לבדוק אותי, כאילו רוצה לוודא, שגם כשהיא מתנהגת ממש-ממש-ממש-ממש גרוע - אני לא אעזוב אותה. מה עושים?
