טראומה
הייתי מנהלת לשכה (עאלק) במחשך כחצי שנה, ומובטלת מזה 4 חודשים. אתן יודעות מה, אני מרגישה כאילו עבדתי (סבלתי?) מספיק לכל החיים. כל יום הייתי חוזרת הביתה עם דמעות בעינים, יום אחד יכולתי לתאר את ההרגשה במילים: הרגשתי כמו אישה מוכה. כששוחחנו במשרד, מישהו אפיין את כל העובדים בו כסובלים מתסמונת האישה המוכה. מילא הבוס, מילא העבודה הלא-מאתגרת, אבל לפחות למצוא נחמה אצל החברים לעבודה! איזה חברים ואיזה בטיח. להוציא שני חבר'ה כל השאר היו זקוקים בדחיפות לקורס נימוסין. כל יום לחזור עם דמעות בעיניים ולהרגיש כמו אפס, הלב רוקד סמבה ככל שאני מתקרבת למשרד כל בוקר, איזו תקופה..... פירוט נרחב כשיהיה לי יותר זמן...
הייתי מנהלת לשכה (עאלק) במחשך כחצי שנה, ומובטלת מזה 4 חודשים. אתן יודעות מה, אני מרגישה כאילו עבדתי (סבלתי?) מספיק לכל החיים. כל יום הייתי חוזרת הביתה עם דמעות בעינים, יום אחד יכולתי לתאר את ההרגשה במילים: הרגשתי כמו אישה מוכה. כששוחחנו במשרד, מישהו אפיין את כל העובדים בו כסובלים מתסמונת האישה המוכה. מילא הבוס, מילא העבודה הלא-מאתגרת, אבל לפחות למצוא נחמה אצל החברים לעבודה! איזה חברים ואיזה בטיח. להוציא שני חבר'ה כל השאר היו זקוקים בדחיפות לקורס נימוסין. כל יום לחזור עם דמעות בעיניים ולהרגיש כמו אפס, הלב רוקד סמבה ככל שאני מתקרבת למשרד כל בוקר, איזו תקופה..... פירוט נרחב כשיהיה לי יותר זמן...
