טעם של בדידות- סיפור
טעם של בדידות היום אני בת 17, אבל אף אחד לא הביא לי מתנה. כבר חודשיים שכולם מתעלמים ממני, ממש כאילו שאני לא קיימת. פעם הייתי ממש מאושרת, אני נורא אוהבת להיות עם אנשים, שונאת להיות לבד, מאז שאני זוכרת את עצמי אני מנסה לבלות כמה שפחות לבד, עם אנשים או חיות, העיקר שיהיה איתי מישהו, כזאת אני. וביום הזה, לפני חודשיים, לא הבנתי מה קרה, פתאום כל האנשים שראיתי פשוט לא התייחסו אליי, לא מוכרים בחנויות שכל כך רוצים למכור, לא בחורים ברחוב שבפעם המיליון שואלים אם יש לי אש, גם נהג האוטובוס פתאום סוגר את הדלתות לפני שאני מספיקה לעלות, החברים שלי לא עונים כשאני מדברת אליהם, אפילו לא מסתכלים לכיוון שלי, כאילו שהם לא יכולים לראות אותי. ואותו דבר, המשפחה, אמא ואבא שגידלו אותי כל השנים בכזאת מסירות, נראה שהם פשוט שכחו לגמרי שיש להם בת. ואני יושבת ובוכה, לא יודעת מה לעשות, כל כך חיכיתי ליום ההולדת שלי, קיוויתי שלפחות עכשיו מישהו ייזכר בי ויבוא לברך, או לפחות להגיד שלום. לפני שכל ההתעלמות הזו ממני התחילה, הדבר שהכי אהבתי לעשות הוא לבלות, ולא משנה איזה סוג בילוי, העיקר ללכת למקומות שיש בהם אנשים. עם הדיסקוטקים כבר הפסקתי, כי אף אחד לא שם לב אליי ממילא, עכשיו אני במיוחד בקטע של סרטים, למרות שאף אחד לא מוכר לי כרטיסים, אני פשוט נכנסת, אין מישהו שמעיר לי על זה, אבל מה שאני עושה הכי הרבה, זה פשוט להסתובב, סתם ככה, בין החנויות, להזכיר לעצמי שלמרות שאני היחידה שיודעת שאני קיימת, אני מוקפת אנשים, לא לבד. האמת היא שזה רק יותר קשה, כשכל כך הרבה אנשים חולפים לי מול הפרצוף ואפילו לא מעיפים מבט, ובכל פעם כשזה קורה יורדת לי דמעה, כבר לא איכפת לי לבכות ליד כולם, הם במילא לא מתייחסים. התחושה הזו שגעה אותי, התחושה שלא ידעתי מה קורה, לא ידעתי למה כולם מחשיבים אותי כאוויר למרות שאני קיימת. היום, לכבוד יום ההולדת, החלטתי לעשות משהו, ידעתי שאני חייבת לבדוק למה זה קורה. הלכתי הביתה, כבר הרבה זמן שלא הייתי שם, אף אחד לא שם לב אליי, ולא היה איכפת לי להיות בחוץ, אני כבר לא מסוגלת להרגיש הרבה, לא מרגישה קור, לא חום, לא רעב או צמא, רק בדידות. כשנכנסתי הביתה, ראיתי את אמא ואבא יוצאים עם עוגה מעוטרת בכתובת ``מזל טוב`` בידו של אבא, הם לא הבחינו בי, וכשהתכוונתי לצאת אחריהם ולראות לאן הם הולכים הם פשוט נעלו את הדלת, ואני נשארתי בפנים. הייתי חייבת לראות מה הם עושים, העוגה הזו בטוח בשבילי, אולי הם סוף כל סוף נזכרו בי, רציתי לבוא ולצעוק להם ``אני כאן! תסתכלו עליי`` אבל הייתי נעולה בתוך הבית. החלטתי לצאת מהחלון, שום דבר לא יקרה, יצאתי, והצלחתי להבחין בהם, בהורים שלי, התחלתי לצעוק, רצתי אליהם, חיבקתי אותם, אבל הם, כמו בכל הזמן האחרון, פשוט נשארו אדישים, הם המשיכו ללכת, ובסוף נעצרו, אמא התחילה לדבר, היא דברה עליי, אמרה שהיא כל כך עצובה על מה שקרה, שהייתה נותנת הכל בשביל לחגוג איתי את יום ההולדת, ושזה כל כך מוזר, איך שאנשים יכולים יום אחד לשמוח ויום אחר פשוט לא להיות יותר. ואז כבר התחלתי להבין מה קרה, נזכרתי ביום הזה, לפני שבועיים, כשחציתי את הכביש ופתאום התנגשה בי מכונית, היו לי כאבים איומים, אבל לפחות יכולתי להרגיש אותם. למחרת כשהתעוררתי, כבר הפסיקו להתייחס אליי. כשאמא סיימה לדבר, היא לקחה את העוגה, הניחה אותה על הקבר שלי, לחשה מזל טוב והלכה, אחר כך ניסיתי לטעום את העוגה, אבל לא הצלחתי להרגיש את הטעם.
טעם של בדידות היום אני בת 17, אבל אף אחד לא הביא לי מתנה. כבר חודשיים שכולם מתעלמים ממני, ממש כאילו שאני לא קיימת. פעם הייתי ממש מאושרת, אני נורא אוהבת להיות עם אנשים, שונאת להיות לבד, מאז שאני זוכרת את עצמי אני מנסה לבלות כמה שפחות לבד, עם אנשים או חיות, העיקר שיהיה איתי מישהו, כזאת אני. וביום הזה, לפני חודשיים, לא הבנתי מה קרה, פתאום כל האנשים שראיתי פשוט לא התייחסו אליי, לא מוכרים בחנויות שכל כך רוצים למכור, לא בחורים ברחוב שבפעם המיליון שואלים אם יש לי אש, גם נהג האוטובוס פתאום סוגר את הדלתות לפני שאני מספיקה לעלות, החברים שלי לא עונים כשאני מדברת אליהם, אפילו לא מסתכלים לכיוון שלי, כאילו שהם לא יכולים לראות אותי. ואותו דבר, המשפחה, אמא ואבא שגידלו אותי כל השנים בכזאת מסירות, נראה שהם פשוט שכחו לגמרי שיש להם בת. ואני יושבת ובוכה, לא יודעת מה לעשות, כל כך חיכיתי ליום ההולדת שלי, קיוויתי שלפחות עכשיו מישהו ייזכר בי ויבוא לברך, או לפחות להגיד שלום. לפני שכל ההתעלמות הזו ממני התחילה, הדבר שהכי אהבתי לעשות הוא לבלות, ולא משנה איזה סוג בילוי, העיקר ללכת למקומות שיש בהם אנשים. עם הדיסקוטקים כבר הפסקתי, כי אף אחד לא שם לב אליי ממילא, עכשיו אני במיוחד בקטע של סרטים, למרות שאף אחד לא מוכר לי כרטיסים, אני פשוט נכנסת, אין מישהו שמעיר לי על זה, אבל מה שאני עושה הכי הרבה, זה פשוט להסתובב, סתם ככה, בין החנויות, להזכיר לעצמי שלמרות שאני היחידה שיודעת שאני קיימת, אני מוקפת אנשים, לא לבד. האמת היא שזה רק יותר קשה, כשכל כך הרבה אנשים חולפים לי מול הפרצוף ואפילו לא מעיפים מבט, ובכל פעם כשזה קורה יורדת לי דמעה, כבר לא איכפת לי לבכות ליד כולם, הם במילא לא מתייחסים. התחושה הזו שגעה אותי, התחושה שלא ידעתי מה קורה, לא ידעתי למה כולם מחשיבים אותי כאוויר למרות שאני קיימת. היום, לכבוד יום ההולדת, החלטתי לעשות משהו, ידעתי שאני חייבת לבדוק למה זה קורה. הלכתי הביתה, כבר הרבה זמן שלא הייתי שם, אף אחד לא שם לב אליי, ולא היה איכפת לי להיות בחוץ, אני כבר לא מסוגלת להרגיש הרבה, לא מרגישה קור, לא חום, לא רעב או צמא, רק בדידות. כשנכנסתי הביתה, ראיתי את אמא ואבא יוצאים עם עוגה מעוטרת בכתובת ``מזל טוב`` בידו של אבא, הם לא הבחינו בי, וכשהתכוונתי לצאת אחריהם ולראות לאן הם הולכים הם פשוט נעלו את הדלת, ואני נשארתי בפנים. הייתי חייבת לראות מה הם עושים, העוגה הזו בטוח בשבילי, אולי הם סוף כל סוף נזכרו בי, רציתי לבוא ולצעוק להם ``אני כאן! תסתכלו עליי`` אבל הייתי נעולה בתוך הבית. החלטתי לצאת מהחלון, שום דבר לא יקרה, יצאתי, והצלחתי להבחין בהם, בהורים שלי, התחלתי לצעוק, רצתי אליהם, חיבקתי אותם, אבל הם, כמו בכל הזמן האחרון, פשוט נשארו אדישים, הם המשיכו ללכת, ובסוף נעצרו, אמא התחילה לדבר, היא דברה עליי, אמרה שהיא כל כך עצובה על מה שקרה, שהייתה נותנת הכל בשביל לחגוג איתי את יום ההולדת, ושזה כל כך מוזר, איך שאנשים יכולים יום אחד לשמוח ויום אחר פשוט לא להיות יותר. ואז כבר התחלתי להבין מה קרה, נזכרתי ביום הזה, לפני שבועיים, כשחציתי את הכביש ופתאום התנגשה בי מכונית, היו לי כאבים איומים, אבל לפחות יכולתי להרגיש אותם. למחרת כשהתעוררתי, כבר הפסיקו להתייחס אליי. כשאמא סיימה לדבר, היא לקחה את העוגה, הניחה אותה על הקבר שלי, לחשה מזל טוב והלכה, אחר כך ניסיתי לטעום את העוגה, אבל לא הצלחתי להרגיש את הטעם.
אסתי.